ג'ורג'ט מולהייר: הטרגדיה של בתי היתומים

בתי היתומים הם יקרים, ועלולים לגרום נזק בלתי הפיך מנטאלי ופיסי כאחד לחוסים בהם -- אם כך מדוע הם עדיין כל כך נפוצים? ג'ורג'ט מולהייר מתארת בחומרה את הטרגדיה של בתי היתומים ודוחקת בנו להפסיק להסתמך עליהם, על ידי מציאת דרכים חלופיות לתמוך בילדים במצוקה.

ברחבי אירופה ומרכז אסיה

מיליון ילדים בקירוב חיים

במוסדות מגורים גדולים, שמוכרים בדרך כלל כבתי יתומים.

רוב האנשים מדמיינים בתי יתומים כסביבה נעימה

שדואגת לילדים.

אחרים יודעים יותר על תנאי החיים שם,

אבל עדיין חושבים שזהו רע הכרחי.

אחרי הכל, היכן אחרת נוכל לשכן ילדים אלה

שאין להם הורים?

אבל 60 שנות מחקר הראו

שהפרדת הילדים ממשפחותיהם

והשכנתם במוסדות גדולים

מזיקים מאד לבריאותם והתפתחותם,

וזה במיוחד נכון לגבי תינוקות.

כפי שאנו יודעים, תינוקות נולדים

כשרקמת השריר אינה מפותחת במלואה,

וזה כולל את המוח.

במשך שלוש השנים הראשונות, המוח גדל

לגודלו המלא, כשרוב תהליך הגדילה קורה

בששת החודשים הראשונים. המוח מתפתח

בתגובה לחוויות ולגירויים.

בכל פעם שתינוק לומד משהו חדש --

למקד את עיניו,

לחקות תנועה או הבעת פנים,

לקחת משהו ביד, ליצור מילה או להתיישב --

נבנים קשרים סינאפטיים חדשים במוח.

הורים חדשים נדהמים מהמהירות של למידה זו.

הם מופתעים ונהנים בצדק מחוכמת ילדיהם.

הם מעבירים את תחושת העונג שלהם לילדיהם,

שמגיבים בחיוכים.

ותשוקה להשיג יותר וללמוד יותר.

צורה זו של הקשר החזק בין ילד והורה

מספקת את אבני הבנין להתפתחות הפיסית

החברתית, הלשונית, הקוגניטיבית והפסיכומוטורית.

זה המודל לכל מערכות היחסים בעתיד עם חברים,

עם בני-זוג ועם ילדיהם שלהם.

זה קורה באופן כל כך טבעי ברוב המשפחות

שאיננו מבחינים בכך אפילו. רובנו לא מודעים

לחשיבות העניין להתפתחות האנושית, ובמובן הרחב יותר,

להתפתחות של חברה בריאה.

ורק כאשר הדברים משתבשים אנחנו מתחילים להבין

את חשיבות המשפחות לילדים.

באוגוסט, 1993, היתה לי ההזדמנות הראשונה להיות עדה

בקנה מידה גדול להשפעה שיש להכנסה למוסדות

ולהעדר ההורים, על הילדים.

אלה מאיתנו שזוכרים את הדוחות בעיתונות

שהגיעו מרומניה לאחר מהפכת 1989

ייזכרו בתנאים הזוועתיים שבאחדים מהמוסדות האלה.

התבקשתי לעזור למנהל של מוסד גדול

לסייע במניעת הפרדת הילדים ממשפחותיהם.

בבית היתומים הייצוגי של צ'אושסקו שוכנו 550 תינוקות,

וכך נאמר לי שהתנאים הרבה יותר טובים.

כמי שעבדה עם הרבה ילדים קטנים, ציפיתי

שהמוסד יהיה רועש והומה,

אבל הוא היה שקט כמו מנזר.

היה קשה להאמין שיש שם ילדים בכלל,

אבל המנהל הכניס אותי לחדר אחרי חדר

בכל אחד מהם שורה על שורה של מיטות-תינוק,

ובכל מיטה שכב ילד שבהה בחלל.

בחדר של 40 תינוקות שזה עתה נולדו, אף אחד לא בכה.

אבל יכולתי לראות חיתולים מלוכלכים, ויכולתי לראות

שחלק מהילדים היו במצוקה,

אבל הרעש היה נמוך, אנחה מתמשכת.

האחות הראשית אמרה לי בגאווה,

"את רואה, הילדים שלנו מאד מחונכים."

במהלך הימים הבאים התחלתי להבין

ששקט זה לא היה יוצא דופן.

התינוקות החדשים שהגיעו בכו בשעות הראשונות

אבל צרכיהם לא נענו, וכך בסופו של דבר

הם למדו לא להטריד. בתוך כמה ימים

הם נהיו נרפים, אדישים ובוהים לחלל.

כמו האחרים.

במהלך השנים אנשים רבים ודוחות עיתונות

האשימו את הצוות במוסדות

בנזק שנגרם לילדים, אבל לעיתים קרובות, איש צוות

אחד היה מטפל ב-10, 20 ואפילו 40 ילדים.

ולכן אין להם ברירה אלא להנהיג משטר נוקשה.

הילדים חייבים להתעורר ב-7 ומאכילים אותם ב-7.30.

ב-8 חייבים להחליף להם חיתולים, כך שלאיש צוות

יש אולי 30 דקות כדי להאכיל 10 או 20 ילדים.

אם ילד ילכלך את החיתול בשעה 8.30, הוא יצטרך לחכות

שעות אחדות עד שיחליפו לו שוב.

המגע היומיומי של הילד עם אדם אחר

מצומצם למספר דקות חפוזות של האכלה והחלפה.

לבד מזה הגירוי היחידי שלהם היא התקרה,

הקירות או סורגי המיטה.

מאז ביקורי הראשון במוסד של צ'אושסקו,

ראיתי מאות מקומות דומים ב-18 מדינות,

החל מהרפובליקה הצ'כית ועד סודן.

בכל מגוון המדינות והתרבויות הזה,

המוסדות, וחוויות הילדים בהן

הן דומות באופן מדכא.

חוסר גירוי לעיתים קרובות מוליך להתנהגויות גירוי-עצמי

כמו לנפנף ידיים, להתנדנד קדימה ואחורה,

או אגרסיביות ובכמה מוסדות משתמשים בתרופות

פסיכיאטריות כדי לפקח על התנהגות הילדים,

בעוד באחרים ילדים נקשרים כדי למנוע מהם

לפגוע בעצמם או באחרים.

ילדים אלה מהר מאד מקבלים תווית של בעלי לקות

ומועברים למוסד אחר לילדים עם לקויות.

רוב הילדים האלה לעולם לא יעזבו שוב את המוסד.

אלה שאין להם לקויות, בגיל שלוש

הם מועברים למוסד אחר, ובגיל שבע

שוב לאחר. כשהם ממוינים לפי גיל ומין.

הם מופרדים מאחיהם בצורה שרירותית,

לעיתים קרובות אפילו מבלי שתהיה להם הזדמנות להיפרד.

לעיתים רחוקות יש די אוכל. הם רעבים לעיתים קרובות.

הילדים הגדולים יותר מציקים לקטנים. הם לומדים

לשרוד. הם לומדים להגן על עצמם, או שהם מתמוטטים.

כשהם עוזבים את המוסדות, הם מוצאים שזה ממש קשה

להתמודד ולהשתלב בחברה.

במולדובה, נשים צעירות שגדלו במוסדות

מועדות לסחר נשים פי 10 מהאחרות.

ומחקר רוסי מצא ששנתיים לאחר עזיבת המוסדות,

ל-20% מהמתבגרים הצעירים יש תיקים פליליים.

14% היו מעורבים בזנות,

ו-10% התאבדו.

אבל למה יש כל כך הרבה יתומים באירופה

כאשר לא היו כל כך הרבה מלחמות או אסונות בשנים האחרונות?

למעשה ליותר מ-95% ילדים אלה יש הורים חיים.

והחברה נוטה להאשים הורים אלה

בגלל נטישת ילדיהם, אבל מחקרים מראים

שרוב ההורים רוצים את ילדיהם, והגורמים המרכזיים

מאחורי ההכנסה למוסדות הם

עוני, נכות ורקע אתני.

הרבה מדינות לא פיתחו בתי ספר מקיפים,

וכך, אפילו ילדים עם מוגבלות קטנה מאד

נשלחים לפנימיות מיוחדות.

בגיל 6 או 7.

המוסד יכול להיות במרחק של מאות קילומטרים מבית המשפחה.

אם המשפחה ענייה, הם מתקשים לבקר,

ובהדרגה היחסים מתנתקים.

מאחורי כל אחד ממיליוני הילדים במוסדות,

יש בדרך כלל סיפור של הורים מיואשים

שמרגישים שאין להם יותר אופציות, כמו נטליה במולדובה,

שרק היה לה מספיק כסף להאכיל את תינוקה.

ולכן נאלצה לשלוח את בנה הגדול יותר למוסד;

או דזי בבולגריה, שטיפלה בארבעת ילדיה

בבית עד שבעלה נפטר,

אבל אז היא נאלצה לצאת לעבוד במשרה מלאה,

וללא תמיכה, הרגישה שאין לה ברירה

מלבד להכניס את ילדה עם המוגבלויות למוסד:

או אינספור הנערות הצעירות שפחדו מדי לספר להוריהן

שהן בהריון, ועזבו את תינוקותיהן בבית החולים;

או הורים חדשים, הזוגות הצעירים שגילו

זה עתה שתינוקם הראשון נולד מוגבל

ובמקום לקבל חוות דעת חיוביות

אודות הפוטנציאל של ילדתם, הרופאים אמרו להם,

"שכחו ממנה, השאירו אותה במוסד,

לכו הביתה ותעשו ילדה בריאה."

מצב דברים כזה אינו הכרחי ולא בלתי נמנע.

כל ילד זכאי למשפחה, מגיע לו,

והוא זקוק למשפחה, וילדים הם בעלי יכולת שיקום טובה להפליא

אנחנו מוצאים שאם אנו מוציאים אותם מהמוסדות לתוך משפחות

אוהבות מספיק מוקדם הם משיגים את הפיגורים בהתפתחות,

וממשיכים לנהל חיים נורמלים ומאושרים.

זה גם הרבה יותר זול לתמוך במשפחות

מאשר לספק מוסדות.

מחקר אחד קובע ששרות תמיכה משפחתי

עולה 10 אחוז מעלות השמה במוסדות,

בעוד שטיפול אומנה טוב

עולה בערך כ-30 אחוזים.

אם נוציא פחות על ילדים אלה אבל יותר על השרותים הנכונים,

אנחנו יכולים להשתמש בכספים שחסכנו ולשוב ולהשקיע אותם

בסידורי מגורים איכותיים לאותם ילדים מעטים עם צרכים מאד מורכבים.

ברחבי אירופה, מתגברת המגמה להסיט את המיקוד

ולהעביר את המשאבים ממוסדות גדולים

שמספקים איכות ירודה לשרותים מבוססי-קהילה

שמגנים על ילדים מפני נזק ומאפשרים להם להתפתח

למלוא הפוטנציאל. כשהתחלתי לראשונה לעבוד ברומניה

לפני 20 שנה בערך, היו 200,000 ילדים

במוסדות, ומדי יום הגיעו עוד ילדים.

כעת, יש פחות מ-10,000,

וברחבי המדינה ניתנים שרותי תמיכה משפחתית.

במולדובה, למרות העוני הגדול והתוצאות הנוראות

של המשבר הכלכלי הגלובלי, מספר הילדים

במוסדות פחת ביותר מ-50%

בחמש השנים האחרונות, והמשאבים

מחולקים מחדש לשרותי תמיכה במשפחה ובתי ספר מקיפים.

הרבה מדינות פיתחו תוכניות פעולה לאומיות לשינוי.

הנציבות האירופית ותורמים ראשיים אחרים

מוצאים דרכים להפנות כספים מהמוסדות

לתמיכה במשפחות, לעודד את הקהילות

לטפל בילדים שלהן.

אבל עדיין נותר הרבה לעשות כדי לסיים את

ההכנסה השיטתית של הילדים למוסדות.

העלאת-מודעות נחוצה בכל רמה של החברה.

אנשים צריכים להכיר את הנזק שהמוסדות גורמים לילדים,

ואת האלטרנטיבות הטובות יותר שקיימות.

אם אנו מכירים אנשים שמתכננים לתמוך בבתי יתומים,

עלינו לשכנע אותם לתמוך בשרותי משפחה במקום זה.

יחד, זוהי אחת הצורות של התעללות בילדים

שאנו יכולים לבער בתקופתנו.

תודה רבה {מחיאות כפיים}

{מחיאות כפיים}