משבר המזון העולמי עלול להתרחש בתוך עשור אחד בלבד

שרה מנקר נטשה קריירה של סוחרת במוצרים כדי להבין איך פועלת מערכת הערך החקלאי הגלובלית. תגליותיה הובילו אותה לכמה תחזיות מזעזעות: "מצפה לנו נקודת מפנה במזון ובחקלאות הגלובליים, אם העליות בביקוש תעבורנה את יכולתה המבנית של המערכת החקלאית לייצר מזון", היא אומרת. "בני-אדם עלולים לרעוב וממשלות עלולות ליפול". המודלים של מנקר צופים שתרחיש זה עלול להתממש בתוך עשור אחד, ושעד 2027 העולם עלול לסבול ממחסור ב-214 טריליון קלוריות לשנה. היא מתארת לנו את העולם הבלתי-אפשרי הזה, ומציעה כמה צעדים בהם נוכל לנקוט כדי להימנע ממנו.

מאז 2009, העולם תקוע
בנרטיב אחד ויחיד

בנוגע למשבר מזון עולמי
הממשמש ובא

ולמה שעלינו לעשות כדי למנוע אותו:

איך נאכיל תשעה מיליארד בני-אדם
עד 2050?

כל כנס, שידור ברשת ודו-שיח
שעוסקים בבטחון המזון הגלובלי

נפתחים בשאלה הזאת

ומשיבים עליה

בקביעה שעלינו לייצר
70% יותר מזון.

הנרטיב של 2050 החל להתפתח

מעט אחרי שמחירי המזון בעולם
האמירו לשיאים חדשים ב-2008.

אנשים סבלו ונאבקו,

ממשלות ומנהיגי העולם

היו צריכים להראות
שהם מקשיבים להם

ושהם עובדים על פתרון הבעיה.

העניין הוא ש-2050
כל-כך רחוקה בעתיד,

עד שאיננו חשים
שיש לנו קשר לבעיה,

וחשוב יותר,

אם נמשיך להתנהג כרגיל,

הבעיה תכה בנו מוקדם יותר.

אני מאמינה שהשאלה שעלינו לשאול
היא שונה.

את התשובה לשאלה זו
צריך להציב על רקע שונה.

אם נוכל לתת לנרטיב הישן
מסגרת חדשה

ולהחליפו במספרים חדשים
שמציירים לנו תמונה שלמה יותר,

מספרים שכולם יכולים להבין

ולהתחבר אליהם,

נוכל להימנע לגמרי מהמשבר.

בחיי הקודמים סחרתי במוצרים,

ואחד הדברים שלמדתי כשעסקתי בכך

הוא שלכל שוק יש נקודת מפנה,

הנקודה בה השינוי קורה
במהירות כזאת,

שהוא משפיע על העולם

ופני הדברים משתנים לנצח.

חישבו על המשבר הפיננסי האחרון,

או משבר ה"דוט.קום".

הנה מה שמדאיג אותי:

עלולה להיות לנו נקודת מפנה

בתחום המזון והחקלאות הגלובליים

אם העליה בביקוש

תעבור את יכולתה המבנית
של המערכת החקלאית להפיק מזון.

כלומר שבאותה נקודה
ההיצע לא יוכל לעמוד בביקוש

למרות השתוללות המחירים,

אלא אם נוכל להתחייב
לאיזשהו שינוי מבני.

בפעם הזאת,

השינוי לא יהיה קשור במניות ובכסף

אלא באנשים.

אנשים יכולים לרעוב
וממשלות עלולות ליפול.

השאלה הזאת,

באיזה שלב ההיצע נאבק
לעמוד בביקוש הגואה,

החלה מבחינתי כסוגיה מעניינת
כשעסקתי במסחר

והפכה לאובססיה מוחלטת.

היא הפכה מנושא מעניין לאובססיה

כשחקרתי והבנתי עד כמה המערכת מקולקת

וכמה מעט מידע משמש
כדי לקבל החלטות קריטיות כאלה.

בנקודה זו החלטתי לנטוש קריירה בוול סטריט,

לצאת לדרך של יזמות

ולהקים את "גרו אינטליג'נס".

ב"גרו" אנו מתמקדים בהבאת הנתונים האלה
והפיכתם למעשיים,

במטרה להעצים מקבלי החלטות
בכל הרמות.

אבל בעשיית המלאכה הזאת

הבנו גם שלעולם,

לא רק למנהיגי העולם,

אלא גם לאנשי-עסקים ולאזרחים
כמו כל אחד ואחת באולם הזה,

חסר מדריך מעשי

שמלמד איך ניתן למנוע
משבר בטחון מזון עתידי.

ולכן בנינו מודל

שממנף את הררי הנתונים
שאנו יושבים עליהם,

ופתרנו את בעיית נקודת המפנה.

איש איננו יודע
שעבדנו על הבעיה הזאת,

וזאת הפעם הראשונה בה אני חושפת
את מה שגילינו.

גילינו שלמעשה, נקודת המפנה
נמצאת במרחק של עשור אחד.

גילינו שבעולם יהיה מחסור

של 214 טריליון קלוריות

עד 2027.

העולם איננו נמצא בעמדה
שתאפשר לו לסגור פער זה.

שימו לב

שאני מנסחת זאת אחרת
מכפי שהתחלתי,

וזה נעשה בכוונה,
כי עד כה

הכימות בבעיה הזאת נעשה במסות:

חשיבה בקילוגרמים, בטונות, בגרמים,

כל מיני יחידות מידה של מסות.

מדוע מדברים
על מזון במונחי משקל?

כי זה קל.

אנו יכולים להביט בתצלום
ולקבוע מעמס של ספינה

בעזרת מחשבון פשוט.

אנו יודעים לשקול משאיות,
מטוסים ועגלות רתומות לשוורים.

אבל מה שחשוב לנו במזון
הוא הערך התזונתי.

לא כל המזונות זהים,

אפילו אם משקלם זהה.

את זה למדתי באופן בלתי-אמצעי

כשעברתי מאתיופיה לארה"ב
כדי ללמוד באוניברסיטה.

כשחזרתי הביתה,

אבי, שהתרגש מאד לפגוש אותי,

בירך אותי בשאלה
מדוע אני שמנה.

מסתבר שהאכילה

של בערך אותה כמות מזון
כמו באתיופיה, אבל באמריקה,

גרמה לגזרתי להתמלא במידה מסוימת.

ולכן עלינו להתייחס לקלוריות

ולא לכמויות.

הקלוריות הן שמקיימות אותנו.

אז 214 טריליון קלוריות
הוא מספר גדול מאד,

ואפילו המקצוענים ביותר שבינינו

לא חושבים במאות טריליוני קלוריות.

אז בואו ואציג זאת אחרת,

דרך חלופית לחשוב על זה

היא לחשוב בהמבורגרים.

214 טריליוני קלוריות.

המבורגר "ביג מק"
מכיל 563 קלוריות.

זה אומר שלעולם יחסרו
379 טריליון המבורגרים בשנת 2027.

אלה יותר המבורגרים
מכפי ש"מקדונלדס" ייצרו אי-פעם.

אז איך בכלל הגענו למספרים האלה?

לא המצאנו אותם.

המפה הזאת מראה את פני העולם
לפני 40 שנה.

היא מראה את פערי הקלוריות נטו
בכל מדינה בעולם.

במלים פשוטות,

אלה פשוט הקלוריות
שנצרכו בכל מדינה

פחות הקלוריות שהופקו באותה מדינה.

אין כאן אמירה בנושא תת-תזונה
או משהו כזה.

אלא פשוט:
כמות הקלוריות שנצרכות בשנה

פחות כמות הקלוריות שמיוצרות.

הארצות בכחול הן יצואניות קלוריות,

או כאלה שמכלכלות את עצמן.

יש להן מחסנים לעת צרה.

הארצות באדום הן יבואניות קלוריות.

ככל שהאדום עז יותר,
כך גדול גם היבוא.

לפני 40 שנה, ארצות מעטות כל-כך
היו יצואניות של קלוריות,

שיכולתי למנות אותן
על אצבעות יד אחת.

רוב יבשת אפריקה,

אירופה, עיקר אסיה,

דרום-אמריקה, חוץ מארגנטינה,

היו כולן יבואניות של קלוריות.

והמפתיע הוא שפעם,
סין היתה עצמאית מבחינת מזון.

הודו היתה יבואנית גדולה של קלוריות.

אחרי 40 שנה, זה המצב היום.

אתם רואים את השינוי הקיצוני שהתרחש בעולם.

ברזיל עלתה כמעצמה חקלאית.

אירופה שולטת בחקלאות העולמית.

בהודו, הצבע התחלף מאדום לכחול.

היא מכלכלת את עצמה.

וסין עברה מכחול בהיר

לאדום העז ביותר במפה.

איך הגענו לכך? מה קרה?

הטבלה הזאת מראה
את הודו ואת אפריקה.

הקו הכחול מייצג את הודו,
והאדום - את אפריקה.

איך קרה ששני האזורים האלה
התחילו מאותו מצב

המשיכו במסלולים כה דומים

ופנו לכיוונים כה שונים?

בהודו התחוללה מהפכה ירוקה.

בשום ארץ אפריקנית
לא היתה מהפכה ירוקה.

והתוצאה נטו?

הודו מכלכלת את עצמה

ובעשור האחרון - אפילו מייצאת קלוריות.

יבשת אפריקה מייבאת כיום
מעל 300 טריליון קלוריות בשנה.

כעת נוסיף את סין, הקו הירוק.

זוכרים את המעבר מכחול לאדום עז?

מה קרה, ומתי זה קרה?

סין נראתה באותו כיוון כמו הודו
עד תחילת המאה ה-21,

ואז זה לפתע התהפך.

אוכלוסיה צעירה הולכת וגדלה,

לצד צמיחה כלכלית ניכרת

הטביעו את חותמם במפץ גדול

ואיש לא צפה זאת, בשווקי העולם.

השינוי הזה היה הכל
מבחינת שווקי החקלאות העולמית.

למרבה המזל, דרום-אמריקה

החלה לשגשג בד-בבד
עם צמיחתה של סין,

ולכן ההיצע והביקוש
נותרו איכשהו מאוזנים.

אז כעת, השאלה היא,

איך ממשיכים מכאן?

מוזר,

אבל זה איננו סיפור חדש,

אלא שהפעם לא מדובר רק בסין.

זהו המשך הסיפור של סין,

התעצמות הסיפור האפריקני

ושינוי אורח החשיבה בהודו.

עד 2023,

אוכלוסיית אפריקה צפויה
לעבור את אלו של הודו וסין.

עד 2023,
שלושת האזורים האלה ביחד

יהוו יותר ממחצית אוכלוסיית העולם.

נקודת המפנה הזאת מתחילה להציב
אתגרים מעניינים מאד

מבחינת בטחון המזון בעולם.

ובעוד שנים אחדות
המציאות הזאת תכה בנו חזק.

איך ייראה העולם בעוד 10 שנים?

עד כה, כפי שציינתי, הודו כלכלה את עצמה.

רוב המומחים צופים שזה יימשך כך.

אנו חולקים עליהם.

הודו תהפוך במהרה
ליבואנית קלוריות חדשה.

זה ייגרם גם בגלל
העליה בביקוש עקב הגידול באוכלוסיה

וגם בגלל הצמיחה הכלכלית.

שני אלה יובילו לכך.

וגם עם ההנחות הכי אופטימיות
בנוגע לעליה בתוצרת,

עדיין ייווצר השינוי הקל הזה.

לשינוי הקל הזה
יכולות להיות השלכות עצומות.

הלאה: אפריקה תמשיך להיות
יבואנית של קלוריות,

שוב, בגלל הגידול באוכלוסיה
והצמיחה הכלכלית.

שוב, לפי הנחות אופטימיות על גידול בתוצרת.

כעת, בסין,

שבה הגידול באוכלוסיה מתייצב,

צריכת הקלוריות תצא משליטה

כי הקלוריות הנצרכות
מתחילות להגיע ממזונות עתירי-קלוריות.

ולכן,

שלושת האזורים האלה ביחד

מתחילים להציב אתגר מעניין מאד
בפני העולם.

עד כה, אזורים בעלי
גרעון בקלוריות

יכלו להתמודד עם גרעון כזה
באמצעות יבוא מאזורי עודף.

ב"אזורי עודף" אני מתכוונת

לצפון-אמריקה, דרום-אמריקה ואירופה.

הגרף הזה מראה לכם

את הצמיחה והצמיחה החזויה בתוצרת,
בעשור הקרוב

בצפון-אמריקה, דרום-אמריקה ואירופה.

אבל הוא לא מראה לכם

שרוב הצמיחה הזאת
תהיה בדרום-אמריקה,

ושרוב הצמיחה הזאת ייעשה
במחיר עצום של בירוא יערות.

אז כשמסתכלים על העליה המשולבת בביקוש

מהודו, מסין ומיבשת אפריקה,

לעומת העליה המשולבת בתוצרת

מהודו, מסין, מיבשת אפריקה,

מצפון-אמריקה, מדרום-אמריקה ומאירופה,

נותר גרעון של
214 טריליון קלוריות,

גרעון שאיננו מסוגלים לכסות.

וזה, אגב, בהנחה
שאנו לוקחים את כל הקלוריות העודפות

המיוצרות בצפון-אמריקה,
דרום-אמריקה ואירופה,

ומייצאים אותן אך ורק
להודו, סין ואפריקה.

מה שזה עתה הצגתי בפניכם
הוא חזון של עולם בלתי-אפשרי.

יש משהו שאנו יכולים לעשות
כדי לשנות זאת.

אנו יכולים לשנות
את דפוסי הצריכה שלנו,

אנו יכולים לצמצם את בזבוז המזון,

או לקבל על עצמנו מחוייבות נועזת

להגדלה מעריכית של התוצרת.

אין בדעתי להיכנס לדיון

סביב שינוי דפוסי הצריכה
או צמצום בזבוז המזון,

כי הדיונים האלה מתקיימים
מזה זמן רב

ודבר לא השתנה.

דבר לא קרה, כי הטיעונים האלה

דורשים מאזורי העודף
לשנות את התנהגותם

למען האזורים עם הגרעון.

הציפיה שאחרים ישנו את התנהגותם

למענך, למען הישרדותך,

היא רעיון נורא ואיום.

זה לא פרודוקטיבי.

לכן ברצוני להציע חלופה
שמקורה באזורים האדומים;

סין, הודו, אפריקה.

סין מוגבלת מבחינת אדמות נוספות
שפנויות אצלה לחקלאות,

ויש לה גם בעיות עצומות
של מקורות מים זמינים.

אז התשובה נמצאת בעצם
בהודו ובאפריקה.

להודו יש יתרון מסוים
מבחינת פוטנציאל הגברת התוצרת.

זהו הפער בין התוצרת הנוכחית שלה

ולבין מקסימום התוצרת התיאורטי
אותו ביכולתה להשיג.

נותרה לה קצת אדמה ראויה לעיבוד
שאינה מנוצלת, אך לא הרבה,

הודו די מוגבלת מבחינת קרקע.

ליבשת אפריקה, לעומת זאת,

נותרו כמויות עצומות
של אדמה ראויה לעיבוד

ויתרון משמעותי בתוצרת פוטנציאלית.

התמונה הזאת פשטנית במקצת,

אבל אם מסתכלים על יבולי התירס
בתת-הסהרה האפריקנית כיום,

זו רמת היבולים בצפון-אמריקה ב-1940.

אין לנו 70 שנה לפתור זאת,

כלומר שעלינו לנסות משהו חדש

ולנסות לעשות משהו אחרת.

הפתרון מתחיל מרפורמות.

עלינו לבצע רפורמות ומיסחור
בתעשיית החקלאות באפריקה

ובהודו.

המיסחור --

מיסחור איננו נוגע רק
לחקלאות ממוסחרת.

המיסחור קשור למינוף של נתונים

כדי לעצב מדיניות טובה יותר,

כדי לשפר את התשתיות,

כדי להוריד את עלויות השינוע

ולבצע רפורמה גמורה
בתעשיות הבנקאות והביטוח.

המיסחור הוא הפיכת החקלאות

ממאמץ עתיר סיכונים
לכזה שניתן לעשות בו הון.

המיסחור אינו מוגבל רק לחקלאים.

המיסחור קשור למערכת החקלאית כולה.

אבל מיסחור קשור גם
להתמודדות עם העובדה

שכבר איננו יכולים להטיל
את נטל הייצור

על החקלאי הקטן בלבד,

ושעלינו לקבל את העובדה
שכניסה של חוות מסחריות,

יכולה לייצר כלכלה רחבת-היקף

שאפילו החקלאי הקטן יכול למנף.

העניין איננו בחירה בין חקלאות בהיקף קטן
לבין חקלאות מסחרית,

לבין חקלאות בהיקף גדול.

אנו יכולים ליצור את המודלים
המוצלחים הראשונים של קיימות והצלחה

בחקלאות בהיקף קטן
וגם בחקלאות מסחרית.

והסיבה היא, שלראשונה אי-פעם,

הכלי המכריע מכולם
להצלחה בתעשייה -

נתונים וידע -

הולך ונעשה זול מיום ליום.

ומהר מאד לא ישנה
כמה כסף יש לכם

או כמה גדולים אתם

מבחינת קבלת החלטות מיטביות
ומירוב הפוטנציאל להצלחה

של השגת מטרתכם הרצויה.

חברות כמו "גרו" עמלות קשה מאד
כדי להפוך זאת למציאות.

כדי שנוכל להתחייב
ליוזמה חדשה ונועזת זו,

לשינוי חדש ונועז זה,

לא רק נוכל לסגור את פער
214 הטריליון עליו דיברתי,

אלא בכלל להעביר את העולם
לכיוון חדש לגמרי.

הודו יכולה להישאר עצמאית מבחינת מזון

ואפריקה יכולה להתגלות בתור
האזור הכחול-כהה החדש של העולם.

השאלה החדשה היא,

איך נפיק 214 טריליון קלוריות

כדי להאכיל 8.3 מיליארד בני-אדם
עד 2027?

הפתרון בידינו.

כל שנותר לנו
הוא לעשות את המשתמע מכך.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)