העוצמה של כעס של נשים

כעס הוא רגש חזק - הוא מזהיר אותנו מפני איום, עלבון, השפלה ופגיעה. אבל ברחבי העולם, מלמדים ילדות ונשים שאת הכעס שלהן מוטב להשאיר אילם, אומרת הסופרת סוראיה צ'מאלי. למה זה כך , ומה אנחנו עלולות להפסיד בשתיקה הזאת? בשיחה פרובוקטיבית ורבת מחשבה , צ'מאלי בוחנת את השקר המסוכן שהכעס הוא לא תכונה נשית, היא מראה כיצד זעמן של נשים מוצדק, בריא ומשמש כזרז פוטנציאלי לשינוי.

אז לפעמים אני כועסת,

ועברו שנים עד שהייתי
מסוגלת לומר את המילים האלו.

בעבודה שלי,

לפעמים גופי רועד, אני כל כך כועסת.

אבל לא משנה עד כמה
מוצדק הכעס שלי היה,

לאורך כל חיי,

תמיד נתנו לי להבין
שהכעס שלי הוא הגזמה,

הצגה מסולפת של הדברים,

שהוא יגרום לי להיות
גסה ולא אהודה.

בעיקר כילדה, למדתי, כילדה,
שכעס הוא רגש

שעדיף שישאר לגמרי מושתק.

חישבו על אמא שלי לרגע.

כשהייתי בת-15,
שבתי יום אחד הביתה מבית הספר,

והיא עמדה על המרפסת
שמחוץ למטבח שלנו,

החזיקה ערימה ענקית של צלחות,

דמיינו כמה הייתי המומה, כשהיא
התחילה לזרוק אותן כמו פריזבי...

(צחוק)

לאוויר החם והלח.

כשכל הצלחות התנפצו
לאלפי רסיסים

על הגבעה למטה,

היא נכנסה פנימה ושאלה בעליזות:
"איך היה היום שלך?"

(צחוק)

טוב, אתם מבינים איך ילדה
תסתכל על אירוע כזה

ותחשוב שכעס הוא
שקט, מבודד, הרסני ואפילו מפחיד.

במיוחד כשהאדם הכועס
הוא ילדה או אישה.

השאלה היא למה.

כעס הוא רגש אנושי, לא טוב ולא רע.

זהו למעשה רגש מאותת.

הוא מזהיר אותנו מהשפלה,
איום, עלבון או נזק כלשהו.

ובכל זאת בתרבויות רבות
הכעס, הוא רכושם המוסרי השמור

של בנים וגברים.

ואכן, בהחלט ישנם הבדלים.

בארה"ב לדוגמה,

גבר שחור כועס נתפס כפושע,

אבל גבר לבן כועס - הוא אזרח טוב.

אבל לא משנה איפה,
הרגש הזה מוגדר לפי המגדר.

וכך, אנחנו מלמדים ילדים
לבוז לכעס של ילדות או נשים,

ואנחנו גדלות להיות מבוגרות
שרואות בכעס משהו רע.

מה אם לא היינו כך?

מה אם לא היינו מנתקות
את הכעס מן הנשיות?

בגלל שניתוק הכעס מן הנשיות
משמעו לנתק בנות ונשים

מהרגש שהכי מגן עלינו מפני אי צדק

מה אם במקום זה היינו חושבים
על פיתוח יכולת רגשית

בבנים ובבנות?

העובדה היא שאנחנו עדיין
מכוונים ילדים להתנהגויות חברתיות

בדרכים בינאריות והפוכות זו לזו לפי המין.

מצפים מבנים להפגין
גבריות נוקשה ואבסורדית.

אומרים להם לוותר על
רגשות נשיים של עצב, או פחד,

ולאמץ תוקפנות וכעס
כסממנים של גבריות אמיתית.

מצד שני בנות לומדות להיות צנועות,

וכעס אינו מתיישב עם צניעות.

באותו אופן שלמדנו לשלב את רגלינו
ולאלף את השיער שלנו,

למדנו לנשוך את לשוננו
ולבלוע את גאוותנו.

מה שקורה לעתים קרובות מדי
זה, שבשביל כולנו,

"המושג השפלה",קרוב מאוד
למושג "נשיות".

יש היסטוריה אישית ופוליטית
ארוכה להסתעפות זו.

בעת כעס, אנחנו עוברים מלהיות
נסיכות מפונקות ונערות הורמונליות,

לנשים שתחזוקתן יקרה,
צנומות מכוערות ומנדנדות.

יש לנו טעמם אבל,
בחרו מה שאתן מעדיפות:

האם את לטינית חריפה וחמה
כאשר את כועסת?

או ילדה אסייתית עצובה? אישה שחורה
כועסת? או לבנה מטורפת?

אתן יכולות לבחור.

אבל למעשה, התוצאה היא
שכאשר אנו אומרות את מה שחשוב לנו,

שזה מה שהכעס מעביר,

אנשים נוטים יותר להתרגז עלינו
בשל הכעס שלנו.

בין אם אנחנו בבית, בבית הספר,
בעבודה, או בזירה פוליטית,

הכעס מאשר את הגבריות,
ומערער את הנשיות.

אז גברים מתוגמלים על הבעת כעס,

ונשים נענשות על כך.

זה מעמיד אותנו בעמדת נחיתות אדירה,

במיוחד כאשר אנחנו צריכות להגן
על עצמנו ועל האינטרסים שלנו.

אם אנחנו מתמודדות
עם מטרידן ברחוב, עם מעסיק רומס,

חבר לכיתה סקסיסטי וגזעני,

המוח שלנו צועק, "אתה צוחק עלי?"

והפה שלנו אומר, "אני מצטערת, מה?"

(צחוק)

נכון?

וזו סתירה, כי הכעס מתערבב כולו,

עם החרדה והפחד והסיכון,
ופעולת התגמול.

אם שואלים נשים,
מה הכי מפחיד אותן בתגובה לכעסן,

הן לא אומרות אלימות.

הן אומרות - לעג.

חישבו מה זה אומר.

אם יש לכן מספר זהויות אלטרנטיביות, זה לא סתם לעג.

אם אתן מגנות על עצמכן, אם אתן עושות את הצעד הראשון,

עלולות להיות תוצאות חמורות.

עכשיו אנחנו משחזרים דפוסים אלה,
לא בדרכים גדולות, נועזות ובוטות,

אלא בבנליות היומיומית של החיים.

כשבתי היתה בגן, בכל בוקר

היא בנתה טירה משוכללת -
סרטים ובלוקים -

ובכל בוקר, אותו נער,
הרס אותה, בעליצות.

הוריו היו שם, אבל הם
מעולם לא התערבו במתרחש,

הם שמחו לספק
קלישאות לאחר מכן:

"בנים יהיו בנים."

זה כל כך מפתה, הוא פשוט
לא יכול היה להתאפק".

עשיתי מה שנערות ונשים רבות
לומדות לעשות.

כאמצעי מניעה שמרתי על השלום,

ולימדתי את בתי לעשות את אותו הדבר.

היא השתמשה במילים שלה.

היא ניסתה בעדינות לחסום אותו.

היא הזיזה את מה שבנתה למקום אחר
בכיתה, אך ללא הועיל.

אז אני, והמבוגרים האחרים,
ביחד יצרנו זכאות גברית.

הוא יכול היה להשתולל
ולשלוט על הסביבה,

והיא, שמרה את רגשותיה לעצמה,
ועבדה סביב צרכיו.

אכזבנו את שניהם בכך שלא אפשרנו לכעס שלה את העיבוד

וההחלטה הראויים לו.

עכשיו זה מיקרוקוסמוס
של בעיה הרבה יותר גדולה.

כי מבחינה תרבותית,
בכל העולם,

אנו מתעדפים את
הביצועים של הגבריות,

ואת הכוח ואת הזכות
שמגיעים עם העשיה הזאת -

על פני הזכויות, הצרכים
והמילים של ילדים ונשים.

אז זה לא יעורר שום הפתעה,
כנראה, אצל האנשים בחדר הזה,

שנשים מדווחות על היותן כעוסות
לאורך זמן ובעוצמה רבה יותר

מאשר גברים.

חלק מזה נובע מהעובדה
שתהליך החיברות משמש כדי להרהר,

לשמור את זה לעצמנו, ולחשוב על זה.

אבל אנחנו גם צריכים למצוא
דרכים נעימות מבחינה חברתית

כדי להביע את עוצמת הרגש שיש לנו

ואת המודעות
שזה גורם לחוסר היציבות שלנו.

אז אנחנו עושות כמה דברים.

לו גברים ידעו עד כמה
נשים כועסות ורותחות בזמן בכי,

הם היו מזדעזעים.

(צחוק)

אנו משתמשות בשפה מצומצמת,

"אנחנו מתוסכלות, לא, זה ממש בסדר."

(צחוק)

אנו מחפיצות את עצמנו
ומאבדות את היכולת

לזהות את השינויים הפיזיולוגיים
המעידים על כעס.

אם כי בעיקר, אנו נעשות חולות.

כעס נמצא מעורב עכשיו
במערך שלם של מחלות

שמקוטלגות כבדרך אגב
כ"מחלות של נשים."

שיעור גבוה יותר של כאב כרוני,
הפרעות אוטואימוניות, והפרעות אכילה,

מצוקה נפשית, חרדה,
פגיעה עצמית, ודיכאון.

כעס משפיע על מערכות החיסון שלנו,
על מערכות הלב וכלי הדם שלנו.

כמה מחקרים אף מצביעים על כך
שהוא משפיע על שיעורי התמותה,

במיוחד אצל נשים שחורות
שחולות בסרטן.

לי, נמאס לגמרי, שהנשים
שאני מכירה, חולות ועייפות.

הכעס שלנו מביא
לאי נוחות רבה,

והקונפליקט נוצר כי
התפקיד שלנו הוא, לייצר נוחות.

ישנו כעס שמקובל.

מותר לנו לכעוס כשאנחנו נשארות בנתיב, ותומכות סטטוס קוו.

כאמהות או מורות,

מותר לנו לכעוס, אבל לא על העלויות העצומות של הטיפוח.

אנחנו יכולות לכעוס על האמהות שלנו.

נניח, כמו בני נוער - כנגד
הכללים והתקנות הפטריארכליים -

איננו מאשימות מערכות, אנחנו מאשימות אותן.

אנחנו יכולות לכעוס על נשים אחרות,
כי מי לא אוהב תגרת נשים טובה?

ואנחנו יכולות לכעוס על גברים
ממעמד נמוך יותר בהיררכיה הבעתית

שתומכת בגזענות או בשנאת זרים.

אבל יש לנו כוח עצום בזה.

כי הרגשות הן התחום של סמכותנו,

ולאנשים לא נוח עם הכעס שלנו.

עלינו לגרום נינוחות לאנשים
עם אי הנוחות שהם מרגישים

כשנשים אומרות לא באופן בלתי מתנצל.

אנחנו יכולות לקחת רגשות ולחשוב במונחים של יכולת ולא של מגדר.

אנשים שמסוגלים
לעבד את הכעס ולתת לו משמעות,

הם יצירתיים יותר, ואופטימיים יותר,

יש להם יותר אינטימיות,

הם פותרי בעיות טובים יותר,

יש להם יעילות פוליטית גדולה יותר.

עכשיו אני אשה
שכותבת על נשים ורגשות,

אז מעט מאוד גברים עם כוח,

יקבלו את מה שאני אומרת,
ברצינות, כעניין פוליטי.

אנו חושבות על פוליטיקה וכעס
במונחי בוז וזלזול וזעם

שמזינים את העלייה של
מאצ'ו-פאשיזם בעולם.

אבל אם זה הרעל,
זה גם הסם שכנגד.

יש לנו זעם של תקווה,
ואנחנו רואות את זה כל יום

בזעמם הקבוע של נשים
ושל אנשים שוליים.

זה קשור לחמלה, אמפתיה, אהבה,

ואנחנו צריכות
להכיר את הכעס הזה גם כן.

הבעיה היא, שחברות שלא מכבדות
כעס של נשים, לא מכבדות נשים.

הסכנה האמיתית של הכעס שלנו אינה
שהוא ישבור קשרים חברתיים או צלחות.

אלא מכך שהוא מראה בדיוק עד כמה ברצינות, אנחנו לוקחות את עצמנו.

ושאנחנו מצפות מאנשים אחרים
שייקחו אותנו ברצינות גם כן.

כשזה קורה, הסיכויים טובים מאוד

שנשים יוכלו לחייך כאשר הן רוצות.

(מחיאות כפיים)

תודה

(מחיאות כפיים)