< Return to Video

פיל האנסן: לאמץ את הרעד

  • 0:01 - 0:03
    במהלך לימודיי בבית הספר לאמנות,
  • 0:03 - 0:04
    פיתחתי מין רעד ביד,
  • 0:04 - 0:07
    וכך נראה הקו הכי ישר שיכולתי לצייר.
  • 0:07 - 0:10
    במחשבה ראשונה, זה היה טוב לכמה דברים,
  • 0:10 - 0:13
    כמו לערבב פחית צבע או לטלטל צילום פולארויד,
  • 0:13 - 0:16
    אבל באותו זמן, זה היה ממש יום הדין.
  • 0:16 - 0:19
    זה היה החורבן של החלום שלי, להפוך לאמן.
  • 0:19 - 0:22
    הרעד הזה התפתח, בעצם,
  • 0:22 - 0:24
    מהתמקדות ממושכת בטכניקה של ציור בנקודות,
  • 0:24 - 0:26
    שנים של ציור נקודות קטנטנות.
  • 0:26 - 0:30
    ובסופו של דבר הנקודות האלה, שהיו עגולות באופן מושלם,
  • 0:30 - 0:34
    הפכו לדמויות - ראשנים, בגלל הרעד.
  • 0:34 - 0:36
    כדי לחפות על זה, הייתי אוחז חזק יותר בעט,
  • 0:36 - 0:38
    וזה בהדרגה החמיר את הרעד,
  • 0:38 - 0:41
    ואז הייתי מהדק את האחיזה בעט עוד יותר.
  • 0:41 - 0:43
    וזה הפך למעגל קסמים מרושע, שהסתיים
  • 0:43 - 0:45
    בגרימה של כל כך הרבה כאבים ובעיות פרקים,
  • 0:45 - 0:47
    עד שהתקשיתי להחזיק כל דבר.
  • 0:47 - 0:51
    ואחרי שביליתי את כל חיי ברצון ליצור אמנות,
  • 0:51 - 0:55
    עזבתי את בית הספר לאמנות ואז נטשתי את האמנות לגמרי.
  • 0:55 - 0:58
    אבל אחרי מספר שנים, פשוט לא יכולתי יותר בלי האמנות,
  • 0:58 - 1:00
    והחלטתי ללכת לנוירולוג בקשר לרעד
  • 1:00 - 1:03
    וגיליתי שיש לי נזק עצבי קבוע.
  • 1:03 - 1:06
    הוא פשוט העיף מבט חטוף בקו המשורבט שציירתי,
  • 1:06 - 1:09
    ואז אמר: "טוב, למה שלא פשוט תאמץ אל חיקך את הרעד?"
  • 1:09 - 1:12
    אז זה מה שעשיתי. הלכתי הביתה, נטלתי עיפרון,
  • 1:12 - 1:13
    ופשוט נתתי ליד שלי לרעוד ולרעוד.
  • 1:13 - 1:16
    ויצרתי את כל התמונות המשורבטות האלה.
  • 1:16 - 1:17
    ואף על פי שזה לא היה סוג האמנות
  • 1:17 - 1:21
    שהייתי הכי נלהב לגביו, זה הרגיש מעולה.
  • 1:21 - 1:24
    וחשוב יותר, ברגע שאימצתי את הרעד,
  • 1:24 - 1:26
    גיליתי שאני עדיין יכול ליצור אמנות.
  • 1:26 - 1:27
    הייתי פשוט צריך למצוא גישה אחרת
  • 1:27 - 1:30
    ליצור את האמנות שרציתי ליצור.
  • 1:30 - 1:32
    עדיין נהניתי מקיטוע התמונה בטכניקה של הציור בנקודות,
  • 1:32 - 1:34
    לראות את הנקודות הקטנטנות האלה מצטרפות יחד
  • 1:34 - 1:36
    ומתאחדות לשלמות אחת.
  • 1:36 - 1:39
    אז התחלתי לנסות דרכים אחרות להרכיב תמונות ממקטעים
  • 1:39 - 1:41
    דרכים שבהן הרעד לא ישפיע על העבודה,
  • 1:41 - 1:46
    כמו לטבול את רגליי בצבע וללכת על יריעת הציור,
  • 1:46 - 1:49
    או, במבנה תלת ממדי של כלונסאות,
  • 1:49 - 1:55
    ביצירת דמות דו-ממדית, בטכניקה של חריכה במבער.
  • 1:55 - 1:58
    גיליתי שאם אני עובד בקנה מידה גדול יותר ועם חומרים גדולים יותר,
  • 1:58 - 2:01
    הידיים שלי ממש לא כואבות,
  • 2:01 - 2:04
    וממצב של צורת הסתכלות אחת על אמנות,
  • 2:04 - 2:07
    הגעתי למצב שבו הייתה לי צורת הסתכלות על יצירתיות
  • 2:07 - 2:10
    ששינתה לגמרי את האופקים האמנותיים שלי.
  • 2:10 - 2:12
    זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי ברעיון
  • 2:12 - 2:18
    שאימוץ של מגבלה יכול בעצם להניע את היצירתיות.
  • 2:18 - 2:20
    באותו זמן, סיימתי בדיוק את בית הספר,
  • 2:20 - 2:24
    והייתי כל כך נרגש להשיג עבודה אמיתית ולהרשות לעצמי לרכוש סוף סוף ציוד אמנות חדש,
  • 2:24 - 2:27
    היה לי אוסף כלים מצומצם להחריד, והרגשתי
  • 2:27 - 2:30
    שאני יכול לעשות הרבה יותר עם ציוד
  • 2:30 - 2:32
    שחשבתי שצריך להיות לאמן.
  • 2:32 - 2:34
    למעשה, אפילו לא היו לי מספריים הגונים,
  • 2:34 - 2:37
    השתמשתי במקצצת - מתכת עד שסחבתי זוג מספריים
  • 2:37 - 2:39
    מהמשרד שבו עבדתי.
  • 2:39 - 2:42
    אז סיימתי את בית הספר, קיבלתי עבודה, קיבלתי תלוש שכר,
  • 2:42 - 2:44
    נכנסתי לחנות לציוד אמנות,
  • 2:44 - 2:47
    ופשוט קניתי כמות משוגעת של ציוד.
  • 2:47 - 2:48
    ואז כשחזרתי הביתה, התיישבתי
  • 2:48 - 2:51
    וניגשתי למלאכה, באמת ליצור משהו
  • 2:51 - 2:54
    שהוא לגמרי מחוץ לקופסה.
  • 2:54 - 2:59
    אבל ישבתי שם במשך שעות, ושום רעיון לא עלה במוחי.
  • 2:59 - 3:01
    אותו הדבר קרה למחרת, וביום שאחריו,
  • 3:01 - 3:05
    והחלקתי במהירות במדרון היצירתיות.
  • 3:05 - 3:09
    הייתי במקום חשוך במשך זמן רב, חסר יכולת ליצור.
  • 3:09 - 3:12
    וזה ממש לא היה הגיוני, כי סוף סוף הייתי יכול
  • 3:12 - 3:16
    לממן את האמנות שלי, ועדיין - הייתי מרוקן מבחינה יצירתית.
  • 3:16 - 3:18
    אבל בעודי מגשש בחשיכה,
  • 3:18 - 3:22
    הבנתי שבעצם הייתי משותק בגלל כל האפשרויות,
  • 3:22 - 3:24
    שמעולם לא היו לי קודם.
  • 3:24 - 3:28
    ואז נזכרתי בידיים חסרות המנוחה שלי.
  • 3:28 - 3:31
    אמץ את הרעד.
  • 3:31 - 3:33
    והבנתי, שאם אני רוצה אי פעם להחזיר אליי את היצירתיות,
  • 3:33 - 3:37
    אני חייב להפסיק להתאמץ כל כך לחשוב מחוץ לקופסה
  • 3:37 - 3:40
    ולחזור לתוך הקופסה.
  • 3:40 - 3:42
    תהיתי, האם אתה יכול להפוך להיות יצירתי יותר,
  • 3:42 - 3:45
    על ידי חיפוש מגבלות?
  • 3:45 - 3:50
    מה היה קורה אילו הייתי צריך ליצור עם ציוד בשווי דולר אחד בלבד?
  • 3:50 - 3:52
    באותו זמן, הייתי מבלי את רוב הערבים שלי ב -
  • 3:52 - 3:55
    טוב, בעצם אני עדיין מבלה הרבה מהערבים שלי ב"סטארבאקס" -
  • 3:55 - 3:58
    אבל אני יודע שאתה יכול לבקש שם עוד כוס אם אתה רוצה,
  • 3:58 - 4:01
    אז החלטתי לבקש 50.
  • 4:01 - 4:03
    באופן מפתיע, הם פשוט הושיטו לי אותן מיד,
  • 4:03 - 4:05
    ואז עם עפרונות שהכינותי מראש,
  • 4:05 - 4:08
    יצרתי את הפרויקט הזה בעלות של 80 סנט בלבד.
  • 4:08 - 4:10
    זה ממש היה רגע שהבהיר לי
  • 4:10 - 4:13
    שאנחנו צריכים להיות מוגבלים קודם,
  • 4:13 - 4:16
    כדי להגיע למצב של היעדר גבולות.
  • 4:16 - 4:18
    לקחתי את הגישה הזו של "לחשוב בתוך הקופסה"
  • 4:18 - 4:20
    אל בד הציור שלי, ותהיתי, מה יכול להיות אם במקום
  • 4:20 - 4:23
    לצייר על בד, הייתי מצייר על החזה שלי?
  • 4:23 - 4:26
    אז ציירתי 30 תמונות, שכבה אחר שכבה,
  • 4:26 - 4:27
    אחת על גבי השנייה,
  • 4:27 - 4:32
    כשכל תמונה מייצגת השפעה כלשהי בחיי.
  • 4:32 - 4:34
    או מה אם, במקום לצייר עם מכחול,
  • 4:34 - 4:37
    יכולתי לצייר רק באמצעות מכות קראטה? (צחוק)
  • 4:37 - 4:39
    אז טבלתי את הידיים שלי בצבע,
  • 4:39 - 4:40
    ופשוט תקפתי את בד הציור,
  • 4:40 - 4:43
    ולמעשה היכיתי כל כך חזק, שקיבלתי חבורות במפרק הזרת,
  • 4:43 - 4:46
    ולא יכולתי לכופף אותה במשך כמה שבועות.
  • 4:46 - 4:49
    (צחוק) (מחיאות כפיים)
  • 4:49 - 4:53
    או, מה אם במקום לסמוך על עצמי,
  • 4:53 - 4:55
    הייתי צריך לסמוך על אנשים אחרים
  • 4:55 - 4:58
    בכדי ליצור את התוכן לאמנות?
  • 4:58 - 5:01
    אז במשך שישה ימים, חייתי מול מצלמת - רשת.
  • 5:01 - 5:03
    ישנתי על הרצפה ואכלתי טייק-אאוט,
  • 5:03 - 5:06
    וביקשתי מאנשים להתקשר אליי ולחלוק איתי סיפורים
  • 5:06 - 5:08
    על רגעים ששינו את חייהם.
  • 5:08 - 5:11
    הסיפורים שלהם הפכו לאמנות
  • 5:11 - 5:14
    כשכתבתי אותם על כן הציור המסתובב.
  • 5:14 - 5:19
    (מחיאות כפיים)
  • 5:19 - 5:23
    או מה אם במקום ליצור אמנות שמטרתה להיות מוצגת,
  • 5:23 - 5:25
    הייתי הורס אותה?
  • 5:25 - 5:28
    זו נראתה כמו המגבלה האולטימטיבית,
  • 5:28 - 5:30
    להיות אמן ללא אמנות.
  • 5:30 - 5:33
    רעיון ההרס הזה הפך לפרויקט של שנה,
  • 5:33 - 5:34
    שנתתי לו את השם "אמנות היי-שלום",
  • 5:34 - 5:39
    כשכל פריט אמנות בו היה חייב להיהרס אחרי שנוצר.
  • 5:39 - 5:40
    בתחילת "אמנות היי-שלום", התמקדתי
  • 5:40 - 5:43
    בהרס כפוי, כמו הדמות הזו של ג'ימי הנדריקס,
  • 5:43 - 5:46
    שעשויה ממעל 7000 גפרורים.
  • 5:46 - 5:47
    (צחוק)
  • 5:47 - 5:50
    ואז התרחבתי ליצירת אמנות שתיהרס באופן טבעי.
  • 5:50 - 5:53
    חיפשתי חומרים זמניים,
  • 5:53 - 5:55
    כמו לירוק אוכל לעוס-
  • 5:55 - 5:59
    (צחוק)-
  • 5:59 - 6:02
    גיר לציור על מדרכות
  • 6:02 - 6:07
    אפילו יין קפוא.
  • 6:07 - 6:09
    המהלך האחרון של הרס
  • 6:09 - 6:13
    היה לנסות וליצור משהו שבעצם מעולם לא היה קיים מלכתחילה.
  • 6:13 - 6:16
    אז ארגנתי נרות על שולחן, הדלקתי אותם, ואז כיביתי אותם בנשיפה,
  • 6:16 - 6:20
    ואז חזרתי על התהליך הזה שוב ושוב עם אותם נרות,
  • 6:20 - 6:24
    ואז חיברתי את צילומי הוידאו שלהם לתמונה גדולה יותר.
  • 6:24 - 6:28
    יוצא שהתמונה הסופית, מעולם לא התקיימה כישות ממשית במציאות.
  • 6:28 - 6:32
    היא נהרסה אפילו עוד לפני שנוצרה.
  • 6:32 - 6:35
    תוך כדי יצירת סידרת "אמנות היי-שלום" הזו,
  • 6:35 - 6:37
    יצרתי 23 פריטים
  • 6:37 - 6:41
    שלא נשאר מהם משהו אמיתי להציג.
  • 6:41 - 6:43
    מה שחשבתי שיהיה המגבלה האולטימטיבית,
  • 6:43 - 6:46
    הפך למעשה להיות השחרור האולטימטיבי,
  • 6:46 - 6:48
    כי בכל פעם שבה יצרתי,
  • 6:48 - 6:50
    ההרס הביא אותי חזרה לנקודה נייטרלית
  • 6:50 - 6:55
    שבה הרגשתי מרוענן ומוכן להתחיל את הפרויקט הבא.
  • 6:55 - 6:57
    זה לא התרחש בן לילה.
  • 6:57 - 6:59
    היו זמנים שבהם הפרויקטים שלי לא המריאו,
  • 6:59 - 7:02
    או, אפילו יותר גרוע, אחרי שבזבזתי עליהם טונות של זמן,
  • 7:02 - 7:04
    התוצר הסופי היה מביך.
  • 7:04 - 7:07
    אבל מכיוון שהייתי מחויב לתהליך, המשכתי הלאה,
  • 7:07 - 7:09
    ומשהו ממש מפתיע יצא מכל זה.
  • 7:09 - 7:12
    בכל פעם שהרסתי פרויקט,
  • 7:12 - 7:15
    למדתי לשחרר,
  • 7:15 - 7:18
    להניח לתוצאות, להניח לכשלונות,
  • 7:18 - 7:21
    ולהניח לחוסר השלמות.
  • 7:21 - 7:23
    ובתמורה, מצאתי תהליך של יצירת אמנות,
  • 7:23 - 7:28
    שהוא נצחי ולא נותן לתוצאות להפריע לו.
  • 7:28 - 7:30
    מצאתי את עצמי במצב של יצירה תמידית,
  • 7:30 - 7:32
    חושב רק על מה הלאה,
  • 7:32 - 7:35
    ושופע רעיונות יותר מתמיד.
  • 7:35 - 7:37
    כשאני נזכר בשלוש השנים שעברתי ללא האמנות,
  • 7:37 - 7:41
    הרחק מהחלום שלי, פשוט נסחף בזרם החיים,
  • 7:41 - 7:44
    במקום למצוא דרך אחרת להמשיך את החלום הזה,
  • 7:44 - 7:48
    פשוט פרשתי, פשוט ויתרתי.
  • 7:48 - 7:51
    ומה היה אילו לא אימצתי את הרעד?
  • 7:51 - 7:52
    כי לאמץ את הרעד עבורי,
  • 7:52 - 7:55
    לא נגע רק לאמנות ולרכישת כישורי אמנות.
  • 7:55 - 8:00
    הסתבר שזה נוגע לחיים, ולרכישת כישורים לחיים.
  • 8:00 - 8:02
    כי בסופו של דבר, רוב הדברים שאנחנו עושים,
  • 8:02 - 8:08
    מתרחשים כאן, בתוך הקופסה, עם משאבים מוגבלים.
  • 8:08 - 8:11
    ללמוד להיות יצירתיים במסגרת המגבלות שלנו,
  • 8:11 - 8:15
    היא התקווה הגדולה ביותר שלנו לשינוי עצמי
  • 8:15 - 8:19
    וביחד כולנו, לשינוי של העולם שבו אנו חיים.
  • 8:19 - 8:23
    הסתכלות על מגבלות כמקור ליצירתיות
  • 8:23 - 8:26
    שינתה את מסלול חיי.
  • 8:26 - 8:28
    עכשיו, כשאני נתקל במכשול
  • 8:28 - 8:31
    או מוצא את עצמי במשבר יצירתיות,
  • 8:31 - 8:33
    אני עדיין נאבק לפעמים,
  • 8:33 - 8:35
    אבל אני ממשיך בתהליך
  • 8:35 - 8:38
    ומנסה להזכיר לעצמי את האפשרויות,
  • 8:38 - 8:43
    כמו למשל להשתמש במאות תולעים חיות כדי ליצור תמונה,
  • 8:43 - 8:47
    להשתמש בסיכת-נעץ כדי לקעקע בננה,
  • 8:47 - 8:53
    או לצייר תמונה תוך שימוש בשומן המבורגר.
  • 8:53 - 8:55
    (צחוק)
  • 8:55 - 8:57
    אחד מהנסיונות האחרונים שלי
  • 8:57 - 9:00
    הוא לנסות ולתרגם את ההרגלים היצירתיים שלמדתי
  • 9:00 - 9:03
    למשהו שמישהו אחר יוכל לחקות.
  • 9:03 - 9:07
    מגבלות הן אולי המקור הכי לא צפוי
  • 9:07 - 9:11
    לרתימת היצירתיות, אבל אולי
  • 9:11 - 9:14
    אחת הדרכים הטובות ביותר להוציא אותנו מהתלם,
  • 9:14 - 9:18
    לחשוב מחדש על דברים ולקרוא תיגר על נורמות מקובלות.
  • 9:18 - 9:22
    ובמקום להגיד האחד לשני לנצור את היום
  • 9:22 - 9:26
    אולי אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו בכל יום
  • 9:26 - 9:28
    לנצור את המגבלות.
  • 9:28 - 9:30
    תודה לכם.
  • 9:30 - 9:35
    (מחיאות כפיים)
Title:
פיל האנסן: לאמץ את הרעד
Speaker:
Phil Hansen
Description:

כשלמד בבית הספר לאמנות, פיל האנסן פיתח רעד בלתי נשלט בידו, שמנע ממנו ליצור בטכניקת הנקודות שכה אהב. האנסן נשאר הרוס, תלוי באוויר ללא מטרה. עד שניורולוג הציע לו הצעה פשוטה: אמץ את המגבלה שלך... והתעלה עליה.

more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
10:01
Ido Dekkers approved Hebrew subtitles for Embrace the shake
Ido Dekkers accepted Hebrew subtitles for Embrace the shake
Ido Dekkers edited Hebrew subtitles for Embrace the shake
David Forrai edited Hebrew subtitles for Embrace the shake
David Forrai edited Hebrew subtitles for Embrace the shake
David Forrai edited Hebrew subtitles for Embrace the shake
David Forrai edited Hebrew subtitles for Embrace the shake
David Forrai added a translation

Hebrew subtitles

Revisions