בדיית הזיכרון

הפסיכולוגית אליזבת לופטוס חוקרת זיכרונות. ליתר דיוק, היא חוקרת זיכרונות שווא, בהם אנשים זוכרים דברים שלא התרחשו או זוכרים אותם בדרך שונה מכפי שהתרחשו. זו תופעה שכיחה יותר מכפי שהייתם מצפים, ולופטוס חולקת איתנו כמה סיפורים ונתונים מזעזעים, ומעלה שאלות אתיות חשובות שכולנו צריכים לשקול.

אני רוצה לספר לכם על תיק משפטי עליו עבדתי

הקשור לאדם בשם סטיב טיטוס.

טיטוס היה מנהל מסעדה.

הוא היה בן 31, חי בסיאטל, וושינגטון,

היה מאורס לגרטשן,

הם עמדו להינשא,
היא היתה אהבת חייו.

ולילה אחד הזוג יצא

לארוחה רומנטית במסעדה.

הם היו בדרכם הביתה

כששוטר עצר אותם.

אתם מבינים, הרכב של טיטוס היה דומה

לרכב בו נהג מוקדם יותר

אדם שאנס טרמפיסטית,

וטיטוס היה די דומה לאנס הזה.

אז המשטרה צילמה את טיטוס,

ושמה את התמונה במסדר זיהוי,

והראתה אותה לקורבן,

והיא הצביעה על התמונה של טיטוס.

היא אמרה: "הוא הכי דומה."

המשטרה והתביעה תבעו אותו,

וכשסטיב טיטוס הועמד לדין על אונס,

קורבן האונס עמדה על הדוכן

ואמרה: "אני בטוחה לגמרי שזה האדם."

וטיטוס הורשע.

הוא הכריז על חפותו,

המשפחה שלו צרחה על המושבעים,

ארוסתו התמוטטה על הרצפה בבכי,

וטיטוס נלקח לכלא.

אז מה הייתם עושים בשלב הזה?

מה אתם הייתם עושים?

ובכן, טיטוס איבד כל אמון במערכת המשפט,

אבל היה לו רעיון.

הוא התקשר לעיתון המקומי,

עורר את סקרנותו
של עיתונאי חוקר,

והעיתונאי הזה גילה את האנס האמיתי,

אדם שבסופו של דבר הודה באונס הזה,

אדם שחושבים שביצע 50 מקרי אונס

באיזור הזה,

וכשהמידע הועבר לשופט,

השופט שחרר את טיטוס.

ובאמת, כאן הסיפור צריך היה להסתיים.

הוא צריך היה להסתיים.

טיטוס צריך היה לראות בכך שנה איומה,

שנה של האשמה ומשפט, אבל שנה שחלפה.

זה לא נגמר כך.

טיטוס היה כה מריר.

הוא איבד את עבודתו.
הוא לא יכול היה לקבל אותה חזרה.

הוא איבד את ארוסתו.

היא לא יכלה לעמוד בכעס התמידי שלו.

הוא איבד את כל חסכונותיו,

ולכן החליט להגיש תביעה

נגד המשטרה ואחרים שהיו אחראים,

לדעתו, לסבל שלו.

וזה היה השלב בו התחלתי לעבוד על המקרה,

בניסיון להבין

איך הקורבן עברה

מ"הוא הכי דומה."

ל"אני בטוחה לגמרי שזה האדם."

ובכן, טיטוס שקע בתביעה האזרחית שלו.

הוא חשב עליה בכל רגע ביום,

וימים לפני שהגיע תורו בבית המשפט,

הוא התעורר בבוקר,

מקופל מכאבים,

ומת מהתקף לב בעקבות הלחץ.

הוא היה בן 35.

אז אני נתבקשתי לעבוד על המקרה של טיטוס

כי אני פסיכולוגית מדענית.

אני חוקרת זיכרון. עשיתי זאת עשרות שנים.

ואם אני פוגשת מישהו במטוס --

זה קרה בדרך מעל סקוטלנד --

אם אני פוגשת מישהו במטוס,

ואנחנו שואלים זה את זו "מה את עושה? מה אתה עושה?"

ואני אומרת "אני חוקרת זיכרון,"

הם בד"כ רוצים לספר לי על הקושי שלהם לזכור שמות,

או על קרוב משפחה שחלה באלצהיימר

או איזו שהיא בעיה בזיכרון,

אבל אני חייבת לומר להם

שאני לא חוקרת מתי אנשים שוכחים.

אני חוקרת את ההיפך: מתי אנשים זוכרים,

מתי הם זוכרים דברים שלא התרחשו

או זוכרים דברים השונים

מכפי שהיו במציאות.

אני חוקרת זכרונות שווא.

לצערי, סטיב טיטוס אינו היחיד

שהורשע על סמך זיכרון שווא של מישהו.

בפרוייקט אחד בארה"ב,

נאסף מידע

על 300 אנשים חפים מפשע,

300 נאשמים שהורשעו בפשעים שהם לא ביצעו.

הם ישבו 10, 20, 30 שנה בכלא על הפשעים הללו,

ועכשיו בדיקות דנ"א הוכיחו

שהם בעצם זכאים.

וכשניתחו את המקרים הללו,

3/4 מהם

נגרמו בשל זיכרון שגוי, בעיות בזיכרון של עדים.

למה?

כמו המושבעים שהרשיעו את האנשים הזכאים האלה,

והמושבעים שהרשיעו את טיטוס,

אנשים רבים מאמינים שזיכרון

עובד כמו מתקן הקלטה.

אתם מקליטים את המידע,

ואז אתם מאחזרים אותו ומשמיעים אותו שוב

כשאתם רוצים לענות על שאלות או לזהות דימויים.

אבל עשרות שנות מחקר בפסיכולוגיה

מראות שזה פשוט אינו נכון.

הזיכרונות שלנו נבנים.

הם משתחזרים.

זיכרון פועל קצת יותר כמו דף בוויקיפדיה:

אתם יכולים להיכנס ולשנות אותו, אבל כך גם אחרים.

התחלתי לחקור את תהליך בניית הזיכרון

בשנות ה-70.

ערכתי ניסויים בהם הראיתי לאנשים

סימולציות של פשעים ותאונות

ושאלתי אותם שאלות על מה הם זוכרים.

במחקר אחד הראינו לאנשים תאונה מבויימת

ושאלנו אותם

מה היתה מהירות הנסיעה של המכוניות כשהן פגעו זו בזו?

ושאלנו אחרים,

מה היתה מהירות הנסיעה של המכוניות כשהן התנגשו זו בזו?

ואם אמרנו את מילת ההנחייה "התנגשו",

העדים אמרו לנו שהמהירות היתה גבוהה יותר,

יתרה מכך, כשהנחינו אותם ב"התנגשו"

אנשים נטו יותר לומר לנו

שהם ראו זכוכיות שבורות במקום התאונה,

שלא היו שם כלל.

במחקר אחר הראינו תאונה מבוימת

בה מכונית עברה בצומת עם תמרור עצור,

ואם רמזנו שזה היה תמרור "תן זכות קדימה",

עדים רבים אמרו לנו שהם זוכרים תמרור כזה

בצומת, ולא תמרור עצור.

ואולי אתם חושבים, טוב,

אלה אירועים מצולמים,

הם לא במיוחד מלחיצים.

האם אותן שגיאות תתרחשנה

במצב מלחיץ אמיתי?

ממחקר שפרסמנו רק לפני כמה חודשים,

יש לנו תשובה לשאלה הזו,

כי מה שהיה מיוחד במחקר הזה

הוא שסידרנו שאנשים יעברו חוויה מאוד מלחיצה.

המשתתפים במחקר הזה

היו חיילים אמריקאיים

שעברו אימונים קשים

שמלמדים אותם מה יקרה

אם הם ייפלו בשבי.

וכחלק מהאימונים הללו,

החיילים נחקרים בתוקפנות,

בעוינות ובהתעללות במשך 30 דקות,

ואח"כ הם צריכים לנסות ולזהות

את האדם שערך את החקירה הזו.

וכשאנחנו מזינים אותם במידע סוגסטיבי

שרומז על כך שזה אדם אחר,

רבים מהם שוגים בזיהוי החוקר,

ולעיתים קרובות מזהים אדם שכלל לא דומה

לחוקר האמיתי.

ומה שהמחקרים האלה מראים

הוא שכשמזינים אנשים במידע שגוי

על חוויה שהם אולי עברו,

ניתן לעוות או לזהם או לשנות את הזיכרון שלהם.

בעולם האמיתי,

מידע שגוי נמצא בכל מקום.

אנחנו מקבלים מידע שגוי

לא רק אם מתחקרים אותנו באופן מונחה,

אלא גם אם אנו מדברים עם עדים אחרים

שעלולים להזין אותנו במודע או לא

במידע מוטעה,

או אם אנחנו נחשפים לכיסוי תקשורתי על ארוע שאולי עברנו,

כל אלה הן הזדמנויות

לזהם את הזיכרון שלנו בדרך הזו.

בשנות ה-90 התחלנו לראות

בעיית זיכרון אפילו קיצונית יותר.

כמה פציינטים נכנסו לטיפול עם בעיה אחת -

למשל דיכאון או הפרעת אכילה -

ויצאו מהטיפול

עם בעיה אחרת.

זיכרונות קיצוניים של התעללויות נוראיות,

לפעמים בטקסים שטניים,

לפעמים עם מרכיבים ממש מוזרים וחריגים.

אשה אחת יצאה מטיפול פסיכותרפי

באמונה שהיא סבלה שנים

מהתעללות טקסית, בה היא נאנסה ונכנסה להריון,

והתינוק נעקר מבטנה.

אבל לא היו צלקות פיזיות

או כל סוג של עדות פיזית

שיתמכו בסיפור שלה.

וכשהתחלתי לבחון את המקרים האלה,

תהיתי,

מאין מגיעים הזיכרונות המוזרים הללו?

ומה שגיליתי הוא שרוב המצבים הללו

כללו סוג מסוים מאד של פסיכותרפיה.

אז שאלתי,

האם חלק מהדברים שהתרחשו בטיפול הזה -

כמו תרגילי דמיון

או פירוש חלומות,

או במקרים מסוימים היפנוזה,

או במקרים מסוימים חשיפה למידע שגוי -

האם הם גרמו למטופלים הללו

לפתח את הזיכרונות ההזויים

והלא סבירים הללו?

ותיכננתי כמה ניסויים

לנסות ולחקור את התהליכים ששימשו

בטיפול הזה, כך שאוכל לבחון

את ההתפתחות של זכרונות מזויפים כה מפורטים.

באחד המחקרים הראשונים שערכנו,

השתמשנו בסוגסטיה,

בהשראת הפסיכותרפיה שראינו במקרים הללו,

השתמשנו בסוגסטיה הזו,

ושתלנו זיכרון שגוי

שכשהיית ילד בן 5-6,

הלכת לאיבוד בקניון.

פחדת. בכית.

לבסוף הציל אותך אדם זקן

והחזיר אותך למשפחה.

והצלחנו לשתול את הזיכרון הזה

במוחם של כרבע מהנבדקים.

ואולי אתם חושבים, טוב,

זה לא ממש מלחיץ.

אבל אנחנו וחוקרים אחרים שתלנו

זיכרונות מזויפים ומפורטים של דברים שהיו

הרבה יותר חריגים ומלחיצים.

אז במחקר שנערך בטנסי,

חוקרים השתילו זיכרון מזויף

שכשהיית ילד, כמעט טבעת

ומציל הציל אותך.

ובמחקר שנערך בקנדה,

חוקרים השתילו את הזיכרון המזויף

שכשהיית ילד,

קרה לך משהו נורא, כמו

התקפה של בע"ח אכזרי,

והצליחו עם בערך מחצית מהנבדקים שלהם.

ובמחקר שנעשה באיטליה,

חוקרים שתלו את הזיכרון המזויף,

שכשהיית ילד, היית עד לדיבוק שטני.

אני רוצה להוסיף שזה אולי נראה

כאילו אנחנו גורמים לטראומה לנבדקים הללו,

בשם המדע,

אבל המחקרים שלנו עברו הערכה יסודית

ע"י ועדות מחקר אתיות

שקיבלו את ההחלטה

שאי הנוחות הזמנית שחלק

מהנבדקים עלולים לחוש במחקרים הללו,

היא פחותה מחשיבות הבעיה הזו

של הבנת תהליכי זיכרון

והשימוש לרעה בזיכרון, שמתרחש

במקומות מסוימים בעולם.

ובכן, להפתעתי,

כשפירסמתי את המחקר הזה והתחלתי להטיף

נגד טיפולים מהסוג הספציפי הזה,

זה יצר עבורי כמה בעיות די קשות:

עוינות, בעיקר ממטפלים בזיכרונות מודחקים,

שחשו שהם תחת התקפה,

ומצד הפציינטים עליהם הם השפיעו.

לפעמים הגיעו איתי שומרים חמושים להרצאות

שהוזמנתי לתת,

אנשים ניסו לארגן קמפיינים
של כתיבת מכתבים, שנועדו לפטר אותי.

אבל הכי גרוע

היה שחשדתי שאשה,

שנתבעה ע"י בתה הבוגרת,

היא בעצם חפה מפשע ההתעללות.

הבת האשימה את אמה בהתעללות מינית

בהתבסס על זיכרון מודחק.

והבת המאשימה הזו אפשרה לסיפור שלה

להיות מוסרט ומוצג במקומות ציבוריים.

אני חשדתי בסיפור הזה,

אז התחלתי לחקור,

ולבסוף מצאתי מידע ששכנע אותי

שהאמא היתה חפה מאשמה.

פרסמתי את ממצאי ביחס למקרה,

ומעט לאחר מכן, הבת המאשימה

הגישה תביעה משפטית.

למרות שמעולם לא הזכרתי את שמה,

היא תבעה אותי על דיבה וחדירה לפרטיות.

ואני עברתי כמעט 5 שנים

של התמודדות עם משפט לא נעים,

אבל לבסוף, לבסוף, הוא נגמר ואני יכולתי

באמת לחזור לעבודה שלי.

אבל בתהליך הזה, הפכתי להיות חלק

ממגמה מטרידה בארה"ב

בה מדענים נתבעים

על כך שהם מדברים על נושאים הנמצאים במחלוקת ציבורית גדולה.

כשחזרתי לעבודתי, שאלתי את השאלה הבאה:

אם אשתול זיכרון מזויף במוחכם,

האם תהיינה לכך השלכות?

הם זה ישפיע על מחשבותיכם לאחר מכן?

על ההתנהגויות שלכם?

במחקר הראשון שלנו שתלנו זיכרון מזויף

שכילד, חלית לאחר שאכלת מאכלים מסויימים:

ביצים קשות, מלפפונים חמוצים, גלידת תות.

ומצאנו שמרגע שהשתלנו את הזיכרון המזויף הזה,

אנשים לא כ"כ רצו לאכול את המאכלים הללו

בפיקניקים בטבע.

זיכרונות השווא הללו אינם בהכרח רעים או בלתי נעימים.

אם שתלנו זיכרון חם ונעים

המעורב באוכל בריא כמו אספרגוס,

יכולנו לגרום לאנשים לרצות לאכול יותר אספרגוס.

ומה שהמחקרים הללו מראים

הוא שניתן להשתיל זכרונות שווא

ויש להם השלכות

המשפיעות על ההתנהגות הרבה זמן לאחר שהזיכרון מתגבש.

ובכן, יחד עם היכולת הזו

להשתיל זיכרונות ולשלוט בהתנהגות,

עולות כמובן כמה שאלות מוסריות חשובות,

כמו, מתי צריך להשתמש בטכנולוגייה הנפשית הזו?

והאם עלינו לאסור את השימוש בה?

מבחינה אתית, מטפלים לא יכולים להשתיל זיכרונות שווא

במוחות המטופלים שלהם,

אפילו אם זה יסייע למטופל,

אבל אין דבר שימנע מהורים

לנסות זאת על המתבגרת שלהם בעלת משקל יתר.

וכשהצעתי זאת בציבור,

זה שוב העלה זעקה.

"היא שוב מתחילה. היא מעודדת הורים לשקר לילדיהם."

הלו, סנטה קלאוס. (צחוק)

כלומר, דרך אחרת לחשוב על זה היא

לשאול מה הייתם מעדיפים,

ילד עם בעיית השמנה, סכרת, תוחלת חיים קצרה,

וכל מה שקשור בכך,

או ילד עם זיכרון שווא אחד קטן?

אני יודעת מה הייתי בוחרת עבור הילד שלי.

אבל יתכן שעבודתי הפכה אותי לשונה מרוב האנשים.

רוב האנשים מוקירים את הזיכרונות שלהם,

יודעים שהם מייצגים את הזהות שלהם,

מי הם, מניין הגיעו.

ואני מעריכה את זה. גם אני חשה כך.

אבל אני יודעת מעבודתי

כמה בדיות כבר נמצאות שם.

אם למדתי משהו מעשרות השנים

בהן אני עובדת על הבעיות הללו, זה

שרק משום שמישהו אומר לכם משהו

ועושה זאת בבטחון,

רק משום שהוא אומר זאת בפירוט רב,

רק משום שהוא מבטא רגש באומרו זאת,

זה לא אומר שזה באמת קרה.

אנחנו לא יכולים להבחין באופן מהימן בין זיכרונות אמת לזיכרונות שווא.

אנחנו זקוקים לאישוש בלתי תלוי.

תגלית זו הפכה אותי ליותר סובלנית

לטעויות זיכרון יומיומיות

שחברי ובני משפחתי עושים.

תגלית כזו היתה יכולה להציל את סטיב טיטוס,

האדם שכל עתידו נחטף ממנו

ע"י זיכרון שווא.

אך בינתיים, על כולנו לזכור,

כדאי לזכור,

שזיכרון, כמו חירות,

הוא דבר שביר.

תודה. תודה.

תודה. (מחיאות כפיים)

תודה רבה. (מחיאות כפיים)