המקום המאושר ביותר: בן הנרטיג בTEDxStanford

בן הנרטיג הוא חלק מהמממנים והבמאי היוצר של חברת ההפקה Micro-Documentaries. ב2011, הנרטיג הצטרף אל קבוצה של ארבעה אתלטים למסע חסר תקדים לחציית ממלכת בוטאן אשר בהימלאיה, ברגל ובעזרת אופניים. המסע הצמיח את הפרוייקט הנוכחי שלו: סרט באורך מלא שנקרא "המקום המאושר ביותר", שמספר וחוקר מה אנשי המערב יכולים ללמוד מהמדיניות המיוחדת של הבוטאנים "אושר לאומי גולמי" על חיים שמחים ומלאי משמעות.

אז כן, זה סלפי.

אבל לא, לא תקעתי את האצבעות בבית מנורה,

או בבלנדר.

האמת שהתמונה הזו צולמה ב6:30 בבוקר,

באוהל,

בגבוה 14,000 רגל בערך בבהוטאן,

שזו ארץ קטנה בהימליה מעל הודו
ומתחת לטיבט

שנחשבת לאחד המקומות השמחים על כדור הארץ.

והייתי שבועות באחד מפרוייקטי הצילום
המאתגרים בחיי

נדרשו 42 יום, 485 ק"מ של מסע

כדי לחצות את בוטאן, מקצה לקצה,

ברגל ובאופניים,

יחד עם ארבעה אתלטים הרפתקנים.

אין צורך לומר,
זה היה הרבה מעבר ליכולת שלי.

אז בנוסף לתפקוד בצוות של 4,

כצוות צילום אנחנו נשאנו
את כל ציוד הצילום עלינו.

אז אנחנו מטיילים כמו קבוצת מטיילים,

אבל אז אנחנו ממהרים קדימה ונכנסים לעמדות

למשל לתנוחה של שרברב,

כמו שאני כאן מנסה לתפוס תמונה של הקבוצה.

ואז הם עוברים במהירות,
ואנחנו רצים כדי להדביק את הפער.

ככה היה כל יום.

והיינו עשרה ימים בלי חשמל,

אז אילתרנו פתרון סולארי
על חמור האספקה שלנו

בשביל לשמור על 4 המצלמות ו2
המחשבים הניידים טעונים

למשך הטיול.

זה היה משוגע.

והאירוניה הייתה

שהייתי שם, באחד המקומות המאושרים בעולם,

ואני בעצמי הייתי ממש לא מאושר.

הגעתי לבהוטאן

בגלל שהייתי מהופנט מהרעיון של
בהוטאן "אושר לאומי גולמי"

ובאמת רציתי להבין מה אנחנו
יכולים ללמוד מהבהוטאנים

על איך להיות חיות חיים שמחים יותר,
יותר מלאי משמעות.

אבל הייתי שם, כל כך לכוד בטירוף של הטיול,

וכל כך לחוץ בנושא הסרט,

שבקושי היה לי זמן לעצור,

להיות במקום אחד,

ובאמת להתחבר ליופי של המקום שהייתי בו.

כשחזרתי הביתה לקח לי
כמעט חודשיים להרגע מהטיול.

והבנתי שזו דרך שבה

אני מעביר חלק גדול מחיי הבוגרים:

כל הזמן בתנועה,

בדרך כלל מלהטט בין כמה פרוייקטים,
חווה הרבה מתח,

ובהרגשה שאין לי זמן

לדברים שבאמת חשובים לי בחיים.

אז החלטתי לחזור לבהוטאן.

והזמן שביליתי בבהוטאן בטיול השני היה מלא

בכמה מהרגעים המאושרים בחיי,

וחיבר אותי לצורת חיים

שהייתה פחות ממוקדת בשאפתנות ומצויינות,

ובאמת כולה התמקדה בחיבור --

חיבור לאחרים,

חיבור לעולם הטבע,

ולתחושת משמעות.

היום אני רוצה לחלוק איתכם
מעט סיפורים מהטיול הזה

לדמות איך הבהוטאנים משמרים
את תחושת החיבור הזו

בקהילות שלהם.

אבל קודם כל אני רוצה לתת לכם
קצת רקע על

אושר לאומי גולמי,

בגלל שזו הדרך שרוב האנשים שומעים
על בהוטאן.

במשך 1000 שנים,
בזכות הבידוד הגאוגרפי שלה,

בהוטאן הייתה ממש לא חשופה
לעולם החיצוני.

ואז בשנות ה70,

כשהתיירים הראשונים הגיעו לבהוטאן,

המלך ה4 של בהוטאן הבין שהמדינה שלו
נמצאת בצומת דרכים.

ואם אתם לוקחים את אותה גישה של התקדמות,

כמו מדינות אחרות,

התרבות, המסורת,

היופי הטבעי של הארץ עלול להחרב.

אז הוא טען שאושר לאומי גולמי

חשוב יותר מתוצר לאומי גולמי.

ובשלושים השנים האחרונות,

בהוטאן חברה לחלק מהכלכלנים המובילים,

פסיכולוגים, מתווי מדיניות,

להפוך את האושר הלאומי הגולמי
מסיסמא

למדד מתוחכם להרגשה טובה,

עם 33 מדדים, ו9 תחומים,

כולל דברים כמו

ניצול זמן,

בריאות פסיכולוגית,

חיוניות הקהילה,

מגוון אקולוגי וגמישות.

וזה הכה בי ככל שהעמקתי
באושר הלאומי הגולמי,

שזו באמת תפיסה אחרת של אושר,

אליה אני חושב שאנחנו מורגלים כאן במערב.

אנחנו בדרך כלל חושבים על אושר
כרדיפה אחר הנאה,

ואני חושב שיש לזה קשר
לצורה שבה הכלכלה מתנהלת

יחד עם דברים נוספים.

אריסטו טבע את הרעיון הזה של אושר
כאושר נהנתני או הרגשה טובה.

אבל יש רעיון נוסף של אושר
שמוכר בתור

תכליתיות או הרגשה טובה,

שבגדול אומר שאושר הוא התוצאה
או הביטוי

של חיים טובים,

של חיים מלאי משמעות.

חיים עשירים בחיבורים חברתיים,

עם תחושת תכלית,

כשאתם מרגישים שהמעלות שלכם

בשימוש ומשרתות משהו
גדול יותר מאשר עצמכם,

מאשר עצמך.

ואני חושב שזה הרעיון של בהוטאן
באושר לאומי גולמי.

הסיפור הראשון שאני רוצה לחלוק איתכם

התרחש בכפר קטן
שנקרא כפר אורה.

בגלל שנאמר לי שאם אני
באמת רוצה להבין

את תחושת שבעות הרצון בבהוטאן,

אני חייב ללכת לבהוטאן הכפרית,

בגלל ששם צורת החיים נשמרה
במשך מאות שנים.

אז הגענו לאורה,

מיד הוזמנו למנזר.

לכל קהילה יש מנזר.

ובנוסף להיותו מקום לבודהיסטים,

זה ממש מרכז חברתי.

איך שהגענו קיבלנו ארוחה

של אורז אדום, צ'ילי וגבינה, שמכונה
"אמה לאסי" בבהוטאן.

אתה לא יכול להמלט מבהוטאן בלי לאכול את
הצ'ילי וגבינה.

זה המאכל הלאומי;
הם שמים את זה על כל צלחת.

זה לוהט ומצויין.

לגמרי מצויין.

והוצגנו בפני אדם אחד,
שהיה למה מטייל,

והיה לו חיוך זורח, מהפנט.

וכמעט בבדיחה אמרתי "תגיד, מה
הסוד לאושר לאומי גולמי?"

והוא אמר "אה זה מאד פשוט.

אושר זה כשאתה פחות עסוק,

ויש לך זמן להיות יחד,

כמו שיש לנו היום."

וכשהסתכלתי מסביבי במנזר הזה,

ראיתי בהוטאנים מכל הדורות
אסופים שם.

וזה הכה בי שאם נולדת בכפר הזה,

ככל שאתה גדל, כל פנים שתראה
יהיו פנים מוכרות מקרוב.

ואלה לא יהיו חיים פשוטים.

אבל אלה יהיו חיים עם רגש חזק של
חיבור וקרבה.

המחקר מציע שהרגש הזה של החיבור והשייכות

הוא בעצם המרכיב החשוב ביותר
של האושר,

ושחיבור חברתי נמוך

הוא בעצם יותר גרוע מעישון או לחץ דם גבוה.

מה שמטריד אותי

זה שעל אף כל דרכי התקשורות
הטכנולוגיות שלנו

אנחנו מבלים יותר ויותר זמן

עם עצמנו,

בדרכים, בעבודה,

במכשירים הניידים שלנו.

שרי טרקל, פרופסור בMIT,
בספרה "לבד ביחד"

מדברת על איך היחסים שלנו עם
הטכנולוגיה

השאירו אותנו בתחושת חוסר נוחות
לטפח רגשות אינטימיים.

ובדרך כלל מוותרים על הזמן שלנו
פנים מול פנים

שאנחנו יודעים שהוא כל כך חשוב
ומניע קשרים חברתיים.

אז מה שלקחתי מהזמן שלי בבהוטאן

ומצפייה בכל הדרכים המגוונות שהם מתאספים,

מהפסקות התה התכופות,
וארוחות משותפות,

עד לריקודים קולקטיביים היפיהפיים

ופסטיבלים שמכונים "סצ'וז"

הייתה הערכה
לכוח של התאספות יחד

פנים אל פנים, עם רצון משותף

ויצירת התחושה הזו
של חיבור חברתי או אינטימיות.

מה שאתם רואים עכשיו
הוא למעשה ריקוד המוני

שמשתתפים בו מאות בהוטאנים

משתי המפלגות הפוליטיות.

אתם יכולים לדמיין את בנר ואובמה
מלכדים את המפלגות?

ביחד? אני חושב
שזה יהיה נוראי ומדהים.

אם אתם צופים בזה אונליין,
מישהו מכם, בבקשה, אני מת לראות את זה.

(צחוק)

הסיפור השני שאני רוצה לשתף
אתכם בו התרחש

בעוד אנחנו מטיילים למזרח בהוטאן.

יש כביש מהיר אחד בבהוטאן,
כביש ממזרח למערב,

והוא מפלס את דרכו להימליה.

ונסענו שעות,
ונהייתה לי קצת מחלת נסיעה.

אז יצאתי מהרכב,

וכשהסתכלתי החוצה,

כל מה שיכולתי לראות היה ירוק

והריקוד הזה של העננים מעל היער.

והנהג שלנו, שהוא לאמה לשעבר,

הסביר לי שכשהם בונים את הכבישים האלו,

הנזיר עושה רצף של "פוג'ות",
או תפילות,

לכבד את העצים ולשאול לרשותם

לפני הבנייה.

ושאלתי "למה?"

והוא הסביר שעל פי תפיסת העולם של הבהוטאנים,

כל סלע,

כל עץ,

כל יצור חי נתפס כבעל חיבור חזק.

והטקסים קיימים בכדי
לעזור לכבד את הקשרים הללו.

עכשיו, באקולוגיה, זה ידוע כעיקרון
העצמאות.

שכל יצור חי

תלוי ברשת היצורים שמקיפים אותו
להשרדות.

אם הבהוטאנים

יחליטו לכרות את כל היערות שלהם מחר,

זה יעלה באופן מיידי את התל"ג שלהם,
ויפתור את כל בעיות הכלכלה שלהם.

אבל במקום זאת,
כחלק מרעיון האושר הלאומי הגולמי,

הבהוטאנים התחייבו להשאיר
לפחות 70% מהיערות.

זו אחת מהמדינות הבודדות בעולם

שבעצם הן במאזן פחמן שלילי --

היא לוקחת יותר פחמן מהאטמוספירה
מאשר פולטת.

הסיפור האחרון שברצוני לשתף
הוא על הבחור הצעיר הזה, פמה שרינג.

בשבוע האחרון שלי בבהוטאן,

הייתה לי אפשרות להתנדב עם ארגון

שנקרא המרכז הבהוטאני למדיה ודמוקרטיה,

שנותן לצעירים את הכלים
לסיפור סיפורים דוקומנטרי.

ואחת הקבוצות בסדנא
בחרה להתמקד בפמה.

פמה נולד עם שיתוק מוחי,
ומוגבל בתנועת הידיים שלו.

אבל ב 10 השנים האחרונות,

פמה למד אומנות ופיסול בהוטאנים מסורתים,

שהוא עושה בעזרת רגליו.

לאחרונה הוא פתח סטודיו משלו,

והעבודה שהוא יוצר היא מדהימה.

פמה הסביר לי

שמה שמספק לו את האושר העמוק ביותר

שהוא משחק איזשהו תפקיד קטן

בשמירה על המסורת והתרבות המיוחדת
של ארצו בחיים,

והמשאלה הכי גדולה שלו

היא שיום אחד הוא יהיה מסוגל
לתמוך בסבא ובסבתה שלו.

לפני שעזבתי,

כמובן שקניתי מספר עבודות של פמה,

שהוא התעקש שיהיו הרבה יותר
שוות ערך אם הוא יחתום עליהן.

אז כמובן שנענתי.

עכשיו, בהוטאן היא לא מושלמת,

ובוודאות אין בה את כל התשובות.

אבל אני כן מרגיש שהבהוטאנים
שואלים את השאלות הנכונות.

מה הרעיון בזמן המוגבל שלנו כאן
על הכוכב הזה,

אם לא לחגוג את הבריאות והתפקוד
של הקהילות שלנו?

עלינו לעמוד ולהתפעל

מהיופי העצום שבטבע
במקום הזו שלו אנו קוראים בית.

בגלל שהאמת היא

שכל רגע שיש לנו כאן

הוא מתנה.

אז כשאנחנו ניפרד היום,

אני רוצה להשאיר לכם את השאלה,
את ההזמנה:

מה אם האושר הוא פשוט להאט,

להתאסף בין חברים ואלו שאנו אוהבים,
כמו שעשינו היום,

ולחלוק את המתנות שלנו
בדרך הטובה ביותר שלנו?

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)