די לאלימות נגד נשים בהודו: ויטיקה יאדאב ב-TEDxאקדמיית-האג

סקסי לדבר על סקס, אבל אונס או הטרדה מינית אינם סקסיים, אומרת ויטיקה יאדאב, הפעילה בתחום זכויות האדם והמין. היא מאמינה בתוקף שהשיח אודות המין הינו התשובה למגפת האלימות המינית נגד נשים בהודו.

יש מעט מאד דברים בחיי
שצריכים לעורר בי פחד.

אני בת 32,

יש לי משרה נהדרת

ולמזלי הרב יש לי
משפחה אוהבת ותומכת.

אנשים רואים בי אשה הודית
עצמאית ומועצמת.

אבל אפילו היום, אני חיה חיים
שלא לגמרי מגוננים עלי

מההצקות המיניות היומיות והמרגיזות,

שבהקשר של הודו משמען

מגעים, מישושים והטרדות מיניות

בכל רגע ורגע
ובכל מקום ציבורי בהודו.

אנו, בהודו,

בוחרים שלא לדבר על אחת
העובדות הכי חשובות בחיים,

והיא: סקס.

כולנו יודעים שהסקס הוא אוניברסלי,
כולנו אוהבים סקס.

נכון?
אני כן.

אבל זה עדיין נושא
שאנו בוחרים לשתוק לגביו.

אני עובדת במיזם לבריאות מינית

שמחנך צעירים בהודו בתחום המין,

בכך שהוא עונה על השאלות
הכי מגוחכות-לכאורה שיש להם

בתחום הבריאות המינית,

באופן גלוי, כנה וידידותי,

וגם בפרטיות מלאה.

אז כשאני עומדת
מול אולם מלא צעירים ואומרת:

"להסכים למין זה סקסי",
אני מתכוונת לכך.

אני לא אומרת זאת
כדי להעביר מסר פמיניסטי,

או כי זה אולי
תקין פוליטית,

לאור המגיפה של תקיפות מיניות.

לא. אני אומרת את זה
כי אני מתכוונת לכך.

להסכים למין זה אכן סקסי.
לדבר על מין זה סקסי.

יודעים מה איננו סקסי?

אונס איננו סקסי.

הטרדה מינית איננה סקסית.

הבה נחשוב על מה
שתרבות השתיקה הזו הביאה עלינו:

אונס,

גילוי-עריות, התעללות, אפליה,

אי-צדק, שנאת-נשים,

מינניות ממסדית,

שגם מונעת מאיתנו
מלהכיר בכל אלה ולדווח עליהם.

בהודו, בממוצע, בכל שעה

נאנסות שתי נשים,
אשה אחת סובלת מהתעללות מינית

וארבע נשים סובלות מהטרדה מינית.

יכול להיות קשה מאד
לגדול בהודו כילדה.

בפעם הראשונה שצבטו אותי בשדיים,

שיחקתי עם חברות
והייתי בת 12.

התקרית הזו כל-כך השפיעה עלי,

שהתחלתי לשנוא את עצמי
על כך שאני בת.

בכיתי, רציתי לדבר על כך
עם הורי,

אבל לא יכולתי.
משהו עצר בעדי.

אז מה עשיתי?

לבשתי מסכה וחייכתי.

אבל מאחורי המסכה
היו הרבה דמעות.

וכשיצאתי לעיר הגדולה, דלהי,
ללימודים גבוהים,

העיר הציבה לי אתגרים נוספים.

אבל לא יכולתי לבכות בכל יום ויום
בגלל הטרדות מיניות.

אז התחלתי להגיב:
מצעקות ועד סטירות והשפלה.

עשיתי הכל.

השנים חלפו.
היום אני אם.

אבל ממש לאחרונה
חלפתי יום אחד

ליד גן ציבורי, עם בני,

והתקרב גבר על אופניים,
צבט אותי בישבן ורכב משם.

מה יכולתי לעשות?
כלום.

כי הוא כבר הסתלק
לפני שהצלחתי להגיב.

אז מה באמת השתנה מבחינתי,
כאישה, ב-32 שנותי בהודו?

כלום.

אין שום הסבר פשוט

שמתאר מה פירוש להיות אשה
בהודו, בימינו.

נכון, זה תלוי בהשכלה שלך,
היכן את גרה,

במה את עוסקת, המעמד שלך,
הקסטה שלך.

אבל יש דבר אחד

שמשותף לכל הנשים ההודיות:

ההתנסות בהטרדה מינית.

כאישה הודית במרחב ציבורי,

את תמיד נמצאת
על חוד התער.

את נזהרת מגברים
שעומדים קרוב מדי,

תוהה עם אותו מישוש באוטובוס
היה מקרי,

כבר בגיל צעיר את לומדת
לא להביט בעיני גברים,

את לומדת לגונן על עצמך
בצעיפים ותיקים,

וזהו סיפורן

של עשרות אלפי
נשים ונערות הודיות,

שיוצאות מידי יום מהבית,

וגם סיפורן
של עשרות אלפי נשים ונערות

שאינן חייבות לצאת מהבית

כדי לחוות עלבון ואפליה.

כי ההתעללות מתרחשת גם
בין ארבעת כתלי הבית.

כשאני נזכרת במשפחות שהכרתי כשגדלתי,

אני מתחילה להבין מדוע יש בהודו
גברים שחושבים בצורה מסוימת.

החברה בכללה, המשפחה

ואפילו בית הספר,
הם שביודעין ובלא-יודעין

נותנים לבנים לחוש בעלי זכות-יתר
לעומת הבנות.

אז עקרונית, בהודו,

הפין אמור ליהנות מיותר זכויות
מאשר הפות.

בן שאומר משהו,
נחשב לחכם.

בת שאומרת אותו הדבר
נחשבת למתחכמת.

כשבן יוצא לבלות, שותה ומעשן,

וחווה התנסויות מיניות רבות,

זה נחשב למגניב וכייפי.

אם נערה נוהגת כך,
היא מוקעת כזולה,

והיא בהחלט לא מישהי
שמביאים הביתה כדי לפגוש את אמא.

וזה מה שאנו מכנים:
"המנטליות המפורסמת של הזכר ההודי."

מניין באה המנטליות הזאת?

איש לא נולד עם מנטליות.

החברה והגורמים התרבותיים,
הם אלה שיוצרים מנטליות.

גברים ונשים כאחד
מושפעים מהתפקידים המגדריים

שמגדירים מה פירוש להיות גבר
ומה פירוש להיות אשה.

שוויון מגדרי פירושו
שכל הגברים והנשים,

הבנים והבנות,
יהנו מאותו מעמד חברתי.

ומדידת השוויון המגדרי
היא במהותה ניתוח של עוצמה:

למי יש עוצמה, למי אין,
ואיך לחלק אותה ביתר-שוויוניות.

השוויון יכול להתקיים

רק אם כולם ייעשו מודעים
למבני הכוח הלא-שוויוניים.

ואם כולם מצויידים ביכולת
לתבוע אותו לעצמם.

הבה ואשאל אתכם כמה שאלות.

האם יש קשר בין
אי-שוויון מגדרי

לבין אונס וחינוך מיני?

האם יש השתקה מערכתית
של מידע

בכל הנוגע למין ומיניות בהודו?

ואיך השתקת המידע הזו

תורמת לסוגיות רחבות יותר של

אי-שוויון, אפליה, ואי-צדק מגדריים,

ולגישות הפטריארכליות
שקיימות בתרבות שלנו?

הודו הינה ארץ שבה
חלקים נרחבים בחברה

הם שמרניים מאד באופיים.

קיימת לעתים קרובות
תרבות של שתיקה

סביב השיח אודות מיניות
ובריאות מינית.

הטאבו סביב המין הוא כה גדול,
שאנשים מתקשים מאד לדבר

על כל נושא או בעיה של בריאות מינית
שהם עשויים לפגוש.

וקיימת גם התפישה

שלצעירים אסור בכלל
לקיים יחסי-מין.

אז מאילו בעיות בריאות מינית
הם יכולים בכלל לסבול?

אני אומרת:
הבה נפסיק לשטות בעצמנו.

הבה נתחיל לדבר
ונפר את תרבות השתיקה הזאת

שמתייחסת לנושאים גדולים יותר

של צדק, חופש מאפליה וערכים דמוקרטיים.

אני עובדת כבר כ-10 שנים
בתחום זכויות האשה והילד,

וראיתי עד כמה פערי השוויון
העמוקים בין גברים לנשים

לכדו מיליוני אנשים
במעגל-קסמים של פגיעות.

אבל לאורך הדרך
גם פגשתי אינספור גברים,

שכאשר ניתנה להם הזדמנות
היו מוכנים לבחון

ולשפר את התנהגותם
כלפי הנשים והנערות שבחייהם.

לדעתי, התנהגות תוקפנית
כלפי נשים איננה מולדת.

היא נלמדת,
ולכן אפשר גם להיגמל ממנה.

ברגע שאנו מוציאים מן השיח

את כל מה שנוגע
לתפישה הזכרית,

אנו גם מונעים את כל השיח
אודות תשוקה,

אודות דימוי-גוף חיובי,

אודות מה שיוצר
יחסים שוויוניים ובריאים,

בנישואין או בכל מערכת-יחסים
של מיניות ומגדר.

כי אם יש דבר אחד
שאני בטוחה בו,

הרי זה שכל ההפגנות האלה
עם הנרות הדולקים, כל הלהט הזה,

כל המחאות האלה תהיינה לשווא

אם לא נרד לשורש הבעיה,

כלומר, אם לא נשבור
את תרבות השתיקה,

ונקרא תיגר על
הנורמות והסטריאוטיפים המגדריים.

בואו ניעשה מעורבים,
כשהגברים שותפים לכך,

כמי שייהנו מכך,
כאבות, בנים, אחים

כדי לשוחח על מבני הכוח
הלא-שוויוניים האלה

ועל היחס שנשים זוכות לו
בחברה שלנו.

בהודו מתנהלים כמה מהמיזמים
הכי מדהימים ופורצי-דרך

בכל הקשור במיניות
ובבריאות המינית.

החל מתכניות בשטח,
שעוזרות לבני-נוער לדבר על מין,

ועד ניצול המדיה החברתית
ותקשורת ההמונים

כדי לדבר על נושאים אלה,

נעשית הרבה עבודה מעניינת.

אני עובדת במיזם כזה,
שקרוי: "עניין של אהבה",

סדרה של אתרי תגובה
למכשירים ניידים,

שמספקים מידע נגיש, גלוי וכנה
לאנשים צעירים

בנושאי אהבה, מין ויחסים.

אנו זוכים לכ-450,000 כניסות בחודש.

יש לנו 173,000 עוקבים ב"פייסבוק".

ומתוכם, 78% הם גברים.

נכון. 78%.

זהו מספר עצום.

זה מאשש את העובדה

שייתכן שאנו נותנים להם
את המידע שהם זקוקים לו,

ועבורנו זו גם הזדמנות
- ואנו מנצלים אותה -

להטיל ספק בתפישות הזכריות,

לקרוא תיגר על רעיונות
של שלטון הגברים,

כי לדעתנו יש לנו סיכוי לשנות

את האינטראקציות שלהם
עם הנשים בחייהם.

אתן לכם כמה דוגמאות
לשאלות שמפנים אלינו באתר:

"הנשיקה הראשונה שלי היתה גרועה.

"לא הצלחתי בה.
תנו לי עצות."

"האם בטוח לאונן?"

"יש לי בעיית אמון
עם החברה שלי.

"זה לא מוצא חן בעיני,
אבל מה אפשר לעשות?"

ובמענה לאחד ממאמרינו
על הטרדה מינית,

כתב לנו גבר אחד ואמר,

שהוא חש אשם מאד
בגלל מה שעשה.

הוא התוודה שבכל הזדמנות

הוא חיכך את אבריו האינטימיים
בנשים ובנערות

בתחבורה הציבורית.

הודו שקעה באבל חסר-תקדים

על מותה של האשה הצעירה
בת ה-23

שהיתה קורבן לאונס קבוצתי
באוטובוס בדלהי, ב-16.12.2012.

למרות שהותקפו בגז מדמיע ובמכות,

אלפי אנשים, גברים ונשים,
נערים ונערות, יצאו לרחובות.

היתה הרבה הכאה-על-חטא,
כיצד ומדוע זה קרה.

המדיה החברתית נשטפה בגלי זעם,

והיו תגובות דומות גם אחרי
מקרה האונס במומבאי.

לדעתי זהו סימן טוב,

סימן ממש טוב.

אבל זה לא יכול להיות
מאמץ חד-פעמי.

כי דרכי-חשיבה
אינן משתנות בין-לילה.

זהו תהליך.

תהליך שחייב להימשך.

זהו תהליך שיש להמשיך
ולהניע אותו הלאה ללא-הרף.

וזה אומר שעלינו
להשמיע את קולנו ולהגיב

בכל פעם שאישה או נערה
במשרד, בבית,

בשכונה, ובעצם בכל מקום
זוכה ליחס לא-הוגן.

לדעתי, בכך שנדבר על מין

ועל כל הדברים הטובים והרעים
שנלווים אליו,

נוכל לעזור לגברים להבין
איך נשים חוות את חיי היומיום.

ומדובר גם באמהות שלהם,
בנשותיהם, בבנותיהם ובאחיותיהם.

לדעתי, בכך שנדבר על מין,

נוכל לערער מושגים פטריארכליים,

נוכל לקרוא תיגר
על תפישות גבריות,

ונפר את תרבות השתיקה
שמובילה לאלימות מגדרית,

ובכך נעשה צדק.

תודה לכם.

[מחיאות כפיים]