הפסיכותרפיה באור חדש | ד"ר לסלי קאר | TEDxהאזור-העסקי-סן-פרנסיסקו

למרות היחס השלילי שהפסיכותרפיה זוכה לו בחברתנו, הנתונים מראים שהיא יעילה יותר מאשר הפרוזאק, גם אחרי הטיפול. אנושי לחשוש לדבר עם אדם זר, אבל ד"ר קאר מצאה שהחשש נעלם במחיצת המטפל/ת הנכון/ה. היא סבורה שכולנו יכולים לצאת נשכרים מטיפול כזה לפחות פעם אחת בחיינו, ושהפסיכותרפיה לא נועדה רק לסובלים אלא גם למי שמעוניינים לחיות באופן מודע יותר.

הרצאה זו ניתנה באירוע TEDx מקומי שהופק בפורמט TED באופן עצמאי ע"י קהילה מקומית. למידע נוסף: http://ted.com/tedx

שמי לסלי קאר.

אני פסיכולוגית קלינית מוסמכת
במרפאה פרטית,

והיום באתי לשוחח איתכם
על פסיכותרפיה.

אני מאד אוהבת את המקצוע שלי.

זו באמת הסיבה שלי לקום בבוקר.

אבל יש לי התלבטות בקשר לעבודתי,
שהיא, מנקודת מבטי הייחודית,

שהטיפול הפסיכולוגי איננו מובן היטב.

אף על פי שלדעתי
התקדמנו מאד מבחינה זו,

עדיין קיימת סטיגמה לא קטנה
בנוגע לטיפול הפסיכולוגי.

ואף חשוב יותר,

נראה לי שיש הרבה
תפישות שגויות לגביו

ושבאופן כללי, זה עניין מסתורי
בעיני רוב האנשים.

נראה לי שתפישות שגויות אלה
מונעות מאנשים לנסות טיפול פסיכולוגי

אפילו אם הוא יועיל להם,

וזה מגוחך בעיני.

לכן לקחתי על עצמי

להגביר את הבנתנו הקולקטיבית לגבי
מהות הטיפול הפסיכולוגי ומדוע הוא עוזר

כדי שנוכל לשנות את הדרך
בה העולם רואה אותו.

תחילה אתאר את סוג הטיפול הפסיכולוגי
בו אני עוסקת

ושעליו אדבר איתכם:

זהו הטיפול שמתואר באופן מסורתי

כ"פסיכודינמיקה" או "פסיכואנליזה".

אני יודעת שזה אולי מבלבל

כי קיימים היום סוגים רבים
של טיפול פסיכולוגי,

אבל הסוג עליו אני מדברת

הוא מה שאני מכנה
"טיפול מהאסכולה הישנה;"

הסוג הקלאסי,
שבו אתם מדברים

ואדם אחר מקשיב,
שואל שאלות ומשקף.

לפעמים מכנים זאת
"טיפול מבוסס-תובנות,"

ולדעתי, במובנים רבים הוא זכה
בשנים האחרונות למוניטין גרועים.

אחת התפישות השגויות הכי גדולות
בנוגע לסוג הטיפול הזה

היא שאין הוכחות מדעיות להצלחתו,

וזה למעשה לא נכון.

המחקר בתחום הזה הראה
שלא רק שזה מצליח,

אלא שזה מצליח מאד.

אז אתעמק בזה קצת.

ההרצאה שלי היום
לא תהיה עמוסת נתונים,

אבל הדברים האלה ממש מעניינים,

אז אם לא אכפת לכם,
אראה לכם כמה מספרים.

אלה מכם שמתמצאים במחקר-

ומי שלא, אל דאגה.
עוד אחזור אליכם--

ניתוח-על של 23 ניסויים
בבקרה אקראית

מצא גודל אפקט של 0.97
בשיפור פסיכיאטרי כולל

ו-1.51 במחקרי-המשך שנוהלו
תשעה חדשים לאחר תום הטיפול.

המחקר הזה הוא דוגמה אחת
למאות מחקרים שנוהלו בתחום זה.

לאלה מכם שלא מתמצאים במחקר,

"גודל אפקט" הוא מדד סטטיסטי
של מידת ההצלחה של משהו.

גודל אפקט של 0.2 נחשב קטן,

0.5 נחשב בינוני

ואפקט גדול הוא 0.8 ומעלה.

אז כדי לתת לכם מסגרת ייחוס,

גודל האפקט של הפרוזאק,
לפי מחקרי מינהל המזון והתרופות,

הוא 0.26.

אתן לכם רגע להרהר בכך.

כי המספרים האלה -

0.97 לשיפור כולל
ו-1.51 במחקרי ההמשך -

הם ממש חורגים מהטבלאות,
זה די מדהים.

חלקית, זה גם אומר

שאנשים ממשיכים להפיק תועלת מהטיפול
גם אחרי שהוא הסתיים -

וזה מגניב למדי.

סוג הטיפול הזה עוזר לאנשים

שחווים תסמינים פסיכיאטריים
או סובלים ממשהו, כמובן--

אני באמת רוצה להבהיר זאת--

אבל הוא גם עוזר לאנשים
מבחינת הצמיחה האישית,

ועל פי אותם העקרונות.

הטיפול עוזר לנו לרכוש תובנות
באשר ליחסינו עם אנשים,

לזהות ולשנות דפוסים חוזרים ונשנים.

הוא מגביר את מודעותנו
ומשפר את קבלת ההחלטות שלנו.

ואנו קוצרים את כל הטוב הזה
אם יש לנו מחלת נפש ואם לא.

סלחו לי.

אספר לכם מעט על עצמי.

בחרתי להיעשות מטפלת פסיכולוגית

כי פעם, פעמים רבות בעצם,
הייתי מטופלת בעצמי.

התברכתי וגדלתי במשפחה

שהעריכה את הטיפול הפסיכולוגי
ולא נכנעה לסטיגמה.

אז בילדותי, כשנתקלנו באתגרים,

למשל, במחלה סופנית
של בן משפחה,

הורי עשו את מה שראו לנכון
ושלחו אותי לטיפול,

לראשונה, כשהייתי בת 10.

לדעתי הם קיבלו את ההחלטה ההיא
בעיקר מרצון לעשות משהו,

אבל היה גם ברור שקשה לי,

והרוב התבטא בחוויותי בבית הספר.

הציונים שלי הידרדרו;

המורים שלי דיווחו
שאני לא מתרכזת בלימודים.

החרדה והצער שחשתי
בקשר למה שקורה בבית

היקשו עלי להתרכז,

והתחלתי לפגר ביחס לשאר התלמידים.

עלי לומר לכם
שאני רואה בכך, עד היום--

בהחלטה של הורי לשלוח אותי לטיפול--

אחד הדברים הכי טובים
שקרו לי אי-פעם.

באמת.

אהבתי את זה כל-כך
עד שרציתי להיות מטפלת בעצמי.

אז ברור שהפקתי מזה הרבה.

אבל עלי להודות גם
שבהתחלה ממש לא רציתי ללכת.

לא ברור ממה בדיוק פחדתי,

כי הייתי אז צעירה מאד,
אבל הייתי מבועתת.

ובהתחלה ממש סירבתי להיכנס
למשרדה של אותה אישה.

את 2-3 המפגשים הראשונים
ערכנו בחדר ההמתנה.

כזה היה בהתחלה הטיפול, מבחינתי,

עצם הנסיון לחוש מספיק בנוח
כדי להיכנס למשרד שלה.

ומה שמצחיק בזה, בעיני,
הוא שאותן חוויות מוקדמות

עזרו לסלק מהטיפול הפסיכולוגי
את כל הסטיגמה, מבחינתי,

אבל יהיה שקר בוטה לומר

שאינני מכירה את הפחד ההתחלתי

לנסות את זה.

אני יודעת שלמבוגרים זה שונה
מאשר עבור ילדים--

אחרי הכל,
אני עובדת רק עם מבוגרים,

ונקודת הייחוס שלי לגבי טיפול בילדים
היא רק החוויה האישית שלי--

אבל אני חושבת שבאופן יסודי,
ההרגשה זהה.

ודלעתי זה רק פחד
מפני הלא-נודע.

לא ידעתי מה אותה גברת
עומדת לעשות לי.

הרגשתי כאילו שיש לה כוחות פלא
ולא ידעתי מהם,

והרגשתי שהיא כאילו
תיכנס לי לראש או משהו,

וזה הבהיל אותי.

וזה מזכיר לי איך לפעמים, היום,
כשאני עצמי מטפלת -

אני מקבלת את המשוב הזה מאנשים.

הם חושבים שאני יכולה
לקרוא את מחשבותיהם או משהו.

וזה תמיד מצחיק אותי קצת
כי לא ככה זה עובד.

אבל במידה מסוימת
אני יכולה להזדהות איתם,

כי אני זוכרת במעורפל
שככה הרגשתי בעצמי.

אני באמת חושבת שמבחינת רבים

יש בטיפול הרבה פחד מפני הלא-ידוע.

אנו חושבים לנסות את זה,

אבל נמנעים מכך
רק כי איננו יודעים איך זה יהיה.

לדעתי יש גם פחד ואימה שעולים

סביב שיתוף מחשבותינו, רגשותינו
ופגיעותנו במחיצת אדם זר

ואולי גם דאגה מסוימת
שמא ישפטו אותנו על פי מה שנחשוף.

אני חושבת שזאת דאגה טבעית.

בכנות, לדעתי זה נפוץ מאד
ואנושי מאד.

אישית, אינני חושבת
שיש בטיפול מקום לשיפוטיות,

ואני יודעת שרבים מעמיתי חושבים כמוני,

אבל בכל מקרה, אני תמיד ממליצה

שאנשים יתייחסו למפגשי הטיפול הראשונים
כאל סוג של ראיון.

כי הרבה מהפחד סביב היחשפות בפני זר

נעלם כשאנו מבססים קשר
עם יצור אנושי בשר ודם.

וזה מביא אותי למשהו משמעותי באמת

שאני רוצה לוודא שאחלוק עמכם היום,

והוא, עד כמה חיוני וחשוב

להיות בררנים בקשר למטפל
שאיתו בוחרים לעבוד.

זו יכולה להיות הרצאה שלמה בפני עצמה,

אבל הגורם הכי חשוב בכל טיפול מוצלח

קשור במערכת היחסים

הנבנית בין המטפל
לבין המטופל או הלקוח.

מערכת היחסים הטיפולית

היא שאחראית לעיקר השינוי -

זהו תהליך מורכב.

אבל מחקרים מראים לנו שוב שוב

שזהו המרכיב הכי חשוב בטיפול:
מערכת היחסים.

אז אני רוצה לדרבן אתכם
להיות בררנים.

אם אתם תוהים איך לבחור
את המטפל הנכון,

הכי פשוט לסמוך על תחושת הבטן שלכם.

כי הכי חשוב שתמצאו
את האדם שמתאים לכם.

כי אם היתה לכם בעבר
התנסות רעה בטיפול,

דעו בבקשה שבפעם הבאה
היא עשויה להיות טובה יותר

אם תמצאו את האדם המתאים.

יש לי סיבה לכך שלדעתי,
כולנו זקוקים לטיפול

לפחות פעם בחיים.

ואני מקווה שכאשר תשמעו אותה,
זה יצית בכם סקרנות קלה

ואולי יעזור לכם לראות
את עצמכם ואת העולם סביבכם

באור מעט שונה.

זו בוודאי לא הסיבה המכרעת
למה שאנשים מפיקים מטיפול

אבל בעיני זה מרתק

כי זה משהו שנכון לכולנו.

לדעתי, מרביתנו מסוגלים להעריך

כמה החוויות בחיינו משפיעות
על חיינו הרגשיים,

וכאן ברצוני להציע שינוי קל:

חוויות חיינו מעצבות
לא רק את חיינו הרגשיים

אלא את עצם הבנתנו מהי המציאות.

לענפי הפסיכולוגיה השונים
יש כל מיני שמות לכך:

סכימות, תבניות יחסים, תסריטים -
אך לא משנה איך נכנה זאת,

הרעיון הוא שחוויות הילדות המוקדמות שלנו

יוצרות את הבנתנו לגבי
אופן פעולתו של העולם.

למעשה, כל החוויות בחיינו -

אותן "תבניות יחסים",
כפי שאני מכנה זאת -

משנות אותנו, לפחות במעט.

אבל זה בולט במיוחד כשאנו ילדים

כי בגיל צעיר אין לנו מושג
מהם "נורמלי" ו"לא-נורמלי".

אין תקן אובייקטיבי שאליו
נוכל להשוות את חיינו,

ומוחם של ילדים הוא כמו ספוג.

כל חוויה מוקדמת שיש לנו כילדים

תורמת ליצירת התסריט הפנימי הזה,

כיצד אנו חושבים שהעולם עובד
ואיך אנו מצפים שאנשים יגיבו אלינו.

חלק מזה קורה -

זה אולי יעזור לכם להבין
על מה אני מדברת -

עקב אופן הלמידה שלנו כבני-אדם.

כדוגמה בסיסית ודי משעשעת,

אילו בכל פעם שהתיישבתם
מאחורי ההגה

היה עליכם ללמוד מחדש לנהוג,
היה לכם קשה להסתדר בעולם.

נכון? אבל זה לא כך.

אתם מתיישבים מאחורי ההגה ומצפים,

בהנחה שהמנוע מופעל והרכב בהילוך,

שאם תלחצו על דוושת הדלק,
הרכב ינוע קדימה;

או אחורה, לפי כיוון נסיעתכם.

אבל אתם מניחים הנחה זאת
כי נסיון העבר שלכם

מכתיב את ציפיותיכם לגבי
התנהגות העולם בעתיד.

הבעיה נוצרת כשאנו מיישמים
תיאוריית למידה זו

לחיי הרגש או
למערכות היחסים האנושיות שלנו.

אתן לכם דוגמה שלדעתי
כולם יוכלו להזדהות עימה בקלות:

אם אקח ילד - נקרא לו ג'ו -

ואגדל אותו בסביבה לוחמנית ועוינת -

דמיינו שהוא עובר
התעללות גופנית ורגשית -

סביר שהוא יגדל עם
ציפיה לא-מודעת שהעולם

יהיה מקום אלים וזועם,

שכדי להסתדר בו,
עליו להיות תוקפני.

הבעיה כאן היא

שהיות שג'ו מצפה לכך
שאין לסמוך על אנשים,

כי העולם הפסיכולוגי שלו
הוא תוקפני,

יש להניח שהוא ינהג
באופן כללי לוחמני.

ואתם יכולים להניח בבטחה

שאם התנהלותו הכללית בעולם
היא לוחמנית,

רוב האנשים יגלו כלפיו
מידה רבה של עוינות.

וכן הלאה.

ציפיותיו התת-הכרתיות של ג'ו
ביחס לעולם אושרו.

זאת מהותן של נבואות
שמגשימות את עצמן.

לכולם קל ודאי לדמיין
את הדוגמה המעט-דרמטית הזאת,

אבל מה שעשוי יותר להפתיע

הוא שבמידה מסוימת,
כך גם כולנו לומדים לתפקד בעולם.

כולנו חושבים שאנו רואים
את העולם בצורה ברורה ביותר,

חרף העובדה שכולנו רואים אותו
דרך עדשות שונות

שנוצרו בידי כל החוויות בחיינו עד כה.

האמונות והציפיות הלא-מודעות שלנו
ביחס לחיים יכולות להיות סמויות מאד:

פשוטות יחסית כמו
לא ללכת אחר ליבנו,

כי בתוכנו אנו מאמינים
שזה לא מגיע לנו,

או מורכבות,
כמו הישארות במערכת יחסים

עם אנשים שפוגעים בנו
כי כך אנו מבינים אהבה.

חברו הכל ביחד

וקיבלתם את עצם מארג
היקום האישי של כל אדם.

אז כדוגמה מוכרת יותר,

לתבניות היחסים שלנו זיקה רבה
לאנשים אותם אנו מושכים לתוך חיינו.

במיוחד, בני הזוג הרומנטיים שלנו.

אם אנו מתקשים למצוא בני זוג,

או חשים תסכול עמוק
ביחס לבני הזוג שעמנו,

יהיה עלינו מתישהו להכיר בכך

שאנו הוא הדבר המשותף
לכל נסיונות חיינו.

ולכן, כולם עשויים לצאת נשכרים מטיפול.

זהו גם חלק מהסיבה לכך
ששיחה עם מטפל או מטפלת

אינה דומה לשיחה עם חבר או חברה.

מה שעושה מטפל מיומן,
בין השאר,

הוא לעזור לנו לחקור את התפקיד
שאנו ממלאים בחיינו.

כי אם אינכם יכולים לראות
איזה תפקיד אתם ממלאים

בנסיבות חייכם,

לא תוכלו לשנות אותו.

היופי בטיפול כזה

הוא הכבוד העצום המתלווה אליו
כלפי המצב האנושי.

כי לא מדובר
במחלה לעומת בריאות,

אלא בהגדלת המודעות.

זה איננו אות לחולשה
אלא לחוזק.

כי נחוץ אומץ להתבונן בעצמנו
במקומות שהיינו מעדיפים להימנע מהם.

לכל מי שחווה תסמינים פסיכיאטריים,

הטיפול הזה עשוי להועיל -
רציתי רק לחזור על כך.

יעדי הטיפול הפסיכואנליטי
אינם מסתיימים כאן.

כי בריאות הנפש
אינה מוגדרת כהעדר תסמינים

אלא כנוכחותם של משאבים פנימיים

שעוזרים לנו לנהל חיים מלאים ומספקים יותר.

למי שחווים קושי או סבל כלשהם,

אני מקווה שאמרתי היום משהו
שיעזור לשכך את חששותיכם

מפני הושטת יד
ובקשת העזרה הנחוצה לכם.

אבל גם אם לא,

הגיע העת לשנות את השיח שלנו.

אנו חייבים לעצמנו לבחון
את עולמותינו הפנימיים

ולקחת את השליטה על גורלנו.

והטיפול הפסיכולוגי מסייע לנו בכך.

אני מאמינה בכך בכל יישותי.

וגם, שכדאי להכיר
את כל אחד ואחת מכם.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)