< Return to Video

חיים של משחק בקולאז'ים: חנוך פיבן ב-TEDxירושלים

  • 0:07 - 0:10
    שמי חנוך ואני משחק.
  • 0:10 - 0:13
    אני משחק עם עצמים.
  • 0:13 - 0:17
    אני יוצר דיוקנאות מעצמים
    מזה זמן רב מאד מאד.
  • 0:17 - 0:21
    והדיוקנאות מתפרסמים
    בכתבי-עת שונים
  • 0:21 - 0:23
    בכל העולם.
  • 0:23 - 0:26
    וכמובן, גם בישראל.
  • 0:26 - 0:30
    הנה הגב' נתניהו,
    אשתו של ראש הממשלה
  • 0:30 - 0:33
    שבמקרה יש לה
  • 0:33 - 0:38
    גישה קצת מיוחדת
    לענייני נקיון.
  • 0:38 - 0:40
    (צחוק)
  • 0:40 - 0:43
    וזהו הנשיא פרס.
  • 0:45 - 0:49
    ואני גם משחק עם האוכל שלי.
    (צחוק)
  • 0:50 - 0:55
    אז אחרי שעסקתי בכך
    שנים כה רבות,
  • 0:55 - 0:57
    רציתי לשתף אתכם במה שלמדתי
  • 0:57 - 1:00
    מ-20 שנות משחק בבננות.
  • 1:00 - 1:02
    (צחוק)
  • 1:02 - 1:06
    למדתי שכל האמנים משחקים:
  • 1:06 - 1:08
    פיקאסו שיחק עם אוכל,
  • 1:08 - 1:11
    (צחוק)
    פיקאסו שיחק עם עצמים,
  • 1:11 - 1:15
    כי אמנים יודעים שהשעשוע
  • 1:15 - 1:18
    הוא קרקע פוריה ליצירתיות.
  • 1:20 - 1:23
    כשפיקאסו יצר את ראש השור הזה,
  • 1:23 - 1:27
    הוא לא השתמש בכשרון הציור
    המדהים שלו,
  • 1:27 - 1:32
    אלא רק ביכולתו להתבונן בעולם
  • 1:32 - 1:35
    מתוך שעשוע, בדרך שונה.
  • 1:35 - 1:39
    אולי לא נוכל ללמוד לצייר
    כמו פיקאסו,
  • 1:39 - 1:42
    אבל אולי נוכל ללמוד
    להתבונן בעולם
  • 1:42 - 1:44
    בדרך מעט שונה --
  • 1:44 - 1:50
    כפי שפיקאסו עשה
    כשיצר את הפסל הזה.
  • 1:50 - 1:54
    הבה נבחן את
    ההגדרה של "לראות":
  • 1:54 - 1:56
    מוצא חן בעיני
    מה שפול ואלרי כתב:
  • 1:56 - 2:02
    "לראות הוא לשכוח את שמו
    של מה שאנו מביטים בו."
  • 2:02 - 2:06
    מה שוואלרי מדבר עליו
    הוא לשכוח תוויות.
  • 2:06 - 2:10
    לתת למשהו שם
    הוא מעשה ישיר.
  • 2:10 - 2:13
    מעת שאנו מבינים אותו,
    אנו עוברים הלאה.
  • 2:14 - 2:17
    אבל מה אם נימנע
    מלתת שם, ונישאר איתו,
  • 2:17 - 2:21
    נחקור אותו, נלך בדרך הארוכה,
    נשתהה בסביבה?
  • 2:21 - 2:24
    אנו עשויים לגלות אז
    משהו חדש,
  • 2:24 - 2:26
    שלא ראינו קודם לכן.
  • 2:26 - 2:30
    אולי ניצור איזה הקשר
    חדש ומשעשע.
  • 2:30 - 2:34
    דרך טובה לתרגל את זה
    היא לחפש פרצופים--
  • 2:34 - 2:39
    ואני לא מתכוון לפרצופים כמו זה,
    אלא לפרצופים כאלה!
  • 2:39 - 2:43
    העולם מלא בפרצופים.
  • 2:43 - 2:45
    (צחוק)
  • 2:45 - 2:47
    זהו חדר הרחצה בבית שלי.
  • 2:47 - 2:52
    וברגע שאנו רואים פרצופים,
    אנו שוכחים למיליונית שניה
  • 2:52 - 2:57
    את השם של מה
    שאנו מתבוננים בו.
  • 2:57 - 3:02
    עכשיו כבר אתם יודעים
    שאני מכור לשעשוע.
  • 3:02 - 3:05
    וזה נכון, והסיבה היא
  • 3:05 - 3:09
    שהשעשוע חולל שינוי גדול בחיי.
  • 3:09 - 3:13
    נולדתי וגדלתי באורוגוואי
    שבאמריקה הדרומית,
  • 3:13 - 3:15
    ומאז ומתמיד ציירתי.
  • 3:15 - 3:19
    זאת המורה שלי מכיתה ד',
    שאותה ציירתי.
  • 3:19 - 3:22
    זאת ודאי הקריקטורה
    הכי ישנה שיש לי.
  • 3:22 - 3:26
    באורוגוואי יש המון פרות,
    אז ציירתי פרות.
  • 3:26 - 3:30
    ציירתי אפילו סטייקים.
    (צחוק)
  • 3:31 - 3:34
    וגאוצ'וס על סוסים,
  • 3:34 - 3:38
    וכשהייתי בן 11
    באנו לחיות בישראל--
  • 3:38 - 3:40
    אז הנושאים קצת השתנו.
  • 3:40 - 3:42
    (צחוק)
  • 3:42 - 3:46
    אבל לא הלהט שלי--
    רציתי להיות קריקטוריסט.
  • 3:46 - 3:51
    הסתכלתי בעיתונים,
    העתקתי מה שעשו אנשים אחרים.
  • 3:51 - 3:53
    אבל החיים מטבעם קורים לך,
  • 3:53 - 3:56
    וכשלבסוף רציתי ללכת ללמוד,
  • 3:56 - 3:58
    כבר הייתי באמצע שנות ה-20 שלי
  • 3:58 - 4:02
    והכשרון שלי היה די
    מוטל בספק.
  • 4:02 - 4:06
    החמצתי המון שעות תרגול
  • 4:06 - 4:07
    כי התעסקתי בדברים אחרים.
  • 4:07 - 4:12
    למעשה, לא התקבלתי לביה"ס
    לאמנות "בצלאל", לא רחוק מכאן.
  • 4:12 - 4:15
    ונאלצתי ללכת ללמוד בניו-יורק.
  • 4:15 - 4:21
    כשהגעתי לניו-יורק,
    (צחוק)
  • 4:21 - 4:24
    קלטתי שאני באמת
    לא שווה כלום!
  • 4:24 - 4:26
    (צחוק)
  • 4:26 - 4:30
    רוב האנשים סביבי
    ציירו הרבה יותר טוב ממני.
  • 4:30 - 4:35
    עשיתי קריקטורות מסכנות כאלה,
    בעוד המקצוענים האמיתיים,
  • 4:35 - 4:37
    הדברים שראיתי בעיתונים,
  • 4:37 - 4:39
    היו יצירות אמנות מדהימות
  • 4:39 - 4:44
    מאת אמנים נפלאים כמו
    סטיב ברודנר, כמו פיליפ ברק.
  • 4:44 - 4:47
    וזה גרם לי להרגיש ככה:
  • 4:47 - 4:50
    זה אני, מדוכא בניו-יורק.
  • 4:50 - 4:53
    הייתי מתוסכל, הייתי פסימי,
  • 4:53 - 4:55
    נתקלתי בחומה.
  • 4:57 - 5:00
    אם אתם זוכרים
    את השרטוט מקודם,
  • 5:00 - 5:03
    אז מבחינתי, הנתיב הישיר
    כבר לא עבד.
  • 5:03 - 5:07
    נאלצתי ללכת בדרך אחרת--
    היה עלי להתחיל להסתובב בשטח
  • 5:07 - 5:14
    ולחפש דרכים אחרות כדי למצוא
    את דרכי האישית ליצירת קריקטורות.
  • 5:14 - 5:17
    כידוע לכולנו,
    כשאנו יורדים מהדרך הראשית,
  • 5:17 - 5:21
    עשויים להמתין לנו שם
    כמה אוצרות.
  • 5:21 - 5:24
    ובאמת מצאתי כמה אוצרות.
  • 5:24 - 5:26
    האוצר הראשון שמצאתי--
  • 5:26 - 5:30
    מצאתי אותו באוסף תמונות
    ב"ספריית לב מנהטן".
  • 5:30 - 5:35
    זו היתה כרזה ישנה של הסרט
    "הדיקטטור הגדול", של צ'רלי צפלין.
  • 5:35 - 5:38
    אני לא יודע מי האמן--
  • 5:38 - 5:40
    היה כתוב שם "אמן אלמוני",
  • 5:40 - 5:45
    אבל היה מדהים בעיני איך שהאמן
    אמר כ"כ הרבה עם כ"כ מעט--
  • 5:45 - 5:50
    דיוקן של אדולף היטלר
    וגם של צ'רלי צ'פלין.
  • 5:51 - 5:53
    אז הרגשתי שאני חייב
    לראות את זה,
  • 5:53 - 5:56
    כי זה גרם לי להבין
    שהעניין איננו הטכניקה--
  • 5:56 - 5:59
    העניין הוא תקשורת,
    והעניין הוא
  • 5:59 - 6:03
    למצוא את דרכי לעשות דברים.
  • 6:03 - 6:05
    האוצר השני שמצאתי,
  • 6:05 - 6:07
    כשציירתי את סדאם חוסיין,
  • 6:07 - 6:11
    זה היה
    במלחמת המפרץ הראשונה, ב-1990,
  • 6:11 - 6:15
    גרתי אז עם חברה
    שהיתה מעשנת כבדה,
  • 6:15 - 6:18
    ובכל הבית היו גפרורים.
  • 6:18 - 6:21
    ופתאום לקחתי את הגפרורים האלה
  • 6:21 - 6:24
    והנחתי אותם על פרצופו
    של סדאם חוסיין,
  • 6:24 - 6:26
    ועשיתי מהם את השפם.
  • 6:26 - 6:29
    אני עשיתי את זה כי חשבתי
    שזו הצורה הנכונה,
  • 6:29 - 6:34
    אבל רק אח"כ הבנתי
    שמסתתר כאן רעיון--
  • 6:34 - 6:38
    הגפרורים למעשה הסבירו
  • 6:38 - 6:43
    שהאיש הזה
    פתח זה עתה במלחמה.
  • 6:43 - 6:51
    לא הייתי מוצא את הכרזה
    או את הגפרורים
  • 6:51 - 6:55
    אם הכל היה הולך לי טוב.
  • 6:55 - 6:58
    אם הייתי ממשיך בדרך הישירה.
  • 6:58 - 7:01
    אז כשאני מביט על
    20-ומשהו השנים האחרונות,
  • 7:01 - 7:06
    אני יודע היום שבורכתי בקשיים.
  • 7:08 - 7:14
    אגב, אדוראד דה-בונו,
    שטבע את המונח "חשיבה רוחבית",
  • 7:14 - 7:16
    כינה את ההיפך מזה:
  • 7:16 - 7:19
    "תקיעות מתוך הלימות".
  • 7:19 - 7:21
    כשהכל כאילו נכון,
  • 7:21 - 7:23
    אולי לא נהדר, אבל לא רע,
  • 7:23 - 7:26
    אין דחף לחפש פתרונות אחרים.
  • 7:26 - 7:31
    אז במקרה שלי, העובדה שהתברכתי
    בקשיים גרמה לי לחפש בחוץ.
  • 7:32 - 7:34
    אז יצרתי קולאז'.
  • 7:34 - 7:36
    התחלתי ליצור קולאז'ים,
  • 7:36 - 7:40
    ותפשתי שהקולאז' הוא
    הטכניקה המשחקית האולטימטיבית.
  • 7:40 - 7:44
    אי-אפשר ליצור קולאז'
    בדרך ישירה.
  • 7:44 - 7:46
    צריך לשוטט בסביבה--
  • 7:46 - 7:48
    למצוא משהו כאן
    למצוא משהו שם,
  • 7:48 - 7:53
    וכשמצרפים הכל יחד,
    יוצרים משהו חדש.
  • 7:54 - 8:00
    וקלטתי שצורת העבודה הזו
    מאד מאד מתאימה לי.
  • 8:00 - 8:05
    חשתי מאד בנוח
    לעבוד בצורה כזו.
  • 8:11 - 8:15
    הכל היה באמת עניין
    של ניסוי וטעייה--
  • 8:15 - 8:17
    לנסות דברים,
  • 8:17 - 8:21
    ולאפשר לעצמי לעשות שגיאות.
  • 8:21 - 8:24
    רוב האובייקטים שאני מנסה
    לא מצליחים,
  • 8:24 - 8:28
    אבל אני מוכרח לעבור
    20 או 30 נסיונות
  • 8:28 - 8:30
    כדי למצוא את האחד והיחיד.
  • 8:30 - 8:33
    בדיוק כמו שבעיניים של איינשטיין,
  • 8:33 - 8:38
    השתמשתי ב-20 גלגלי שיניים
    עד שמצאתי את הכי מתאימים.
  • 8:38 - 8:42
    אז העניין הוא באמת
    לסלוח לעצמך כשאתה טועה.
  • 8:42 - 8:47
    והגישה המשחקית מאפשרת לך זאת.
    (צחוק)
  • 8:48 - 8:51
    כשיצרתי את הדיוקן של
    הומר סימפסון,
  • 8:51 - 8:54
    כל הרישומים שהכנתי
    לא הצליחו,
  • 8:54 - 8:56
    אז זרקתי אותם לפח האשפה.
  • 8:56 - 8:58
    ואז הסתכלתי על פח האשפה
    שבסטודיו שלי,
  • 8:58 - 9:01
    והבנתי שהוא בדיוק
    הפה של הומר סימפסון!
  • 9:01 - 9:05
    (צחוק)
    (מחיאות כפיים)
  • 9:07 - 9:09
    תודה.
  • 9:09 - 9:13
    אז לפעמים התאונות המשמחות האלה
    באות להצלתך.
  • 9:13 - 9:16
    תמיד יש תאונות משמחות,
  • 9:16 - 9:20
    כשאנו משחקים,
    וכשאני יוצר קולאז'ים,
  • 9:20 - 9:21
    אני שם לב אליהן.
  • 9:21 - 9:26
    ולפעמים צריך לעזור להן לקרות.
  • 9:26 - 9:29
    לפעמים העניין הוא לצאת
    ולחפש משהו,
  • 9:29 - 9:31
    שאני אפילו לא יודע מהו.
  • 9:31 - 9:34
    כשיצרתי את הדיוקן
    של חאפז אל אסד,
  • 9:34 - 9:39
    הלכתי לשוק הפשפשים ביפו
    כדי לחפש חפצי מתכת,
  • 9:40 - 9:42
    ונתקלתי בעצם הזה--
  • 9:42 - 9:46
    ואמרתי: "אין לי מושג מה זה,
    אבל אני בטוח שלאסד יש כזה בבית!"
  • 9:46 - 9:49
    (צחוק)
  • 9:49 - 9:52
    זה פשוט הרגיש נכון.
  • 9:53 - 9:58
    כשאני יוצר קולאז',
    אני רואה רק את מה שמולי.
  • 9:58 - 10:01
    קל מאד לשכוח את כל
    הדעות המוקדמות,
  • 10:01 - 10:04
    איך הדברים צריכים להיות.
  • 10:04 - 10:07
    קל לבחון מחדש
    דעות מוקדמות אלה.
  • 10:07 - 10:10
    לדוגמה, כשיצרתי את
    הדיוקן של פידל קסטרו,
  • 10:10 - 10:13
    הבנתי שאני פשוט
    לא זקוק לפנים,
  • 10:13 - 10:15
    וזה עדיין נראה
    כמו פידל קסטרו.
  • 10:15 - 10:19
    טוב, מי אמר שקריקטורה
    צריכה פנים?
  • 10:19 - 10:21
    אז ברגע שהבנתי את זה,
  • 10:21 - 10:24
    היה לי קל יותר להשתמש
    בעצמים אחרים,
  • 10:24 - 10:27
    כמעט בכל דבר שרציתי.
  • 10:27 - 10:31
    למשל, בלון גומי מתוח
    עבור מייקל ג'קסון,
  • 10:31 - 10:34
    כי ברור שזה מה שהעור שלו
    עשוי ממנו,
  • 10:34 - 10:38
    (צחוק)
  • 10:38 - 10:42
    או נקניקיה אצל ילצין,
    (צחוק)
  • 10:44 - 10:47
    או לחם אצל קרל מרקס,
    (צחוק)
  • 10:49 - 10:53
    או רגל-עוף אצל גולדה מאיר,
    (צחוק)
  • 10:53 - 10:54
    או גפילטע פיש.
  • 10:54 - 10:59
    אבל אולי הדבר הכי חשוב
    שלמדתי מיצירת קולאז'ים,
  • 10:59 - 11:03
    נוגע להסתגלות, להתגמשות.
  • 11:03 - 11:06
    ובאמת, כי כל עצם חדש
    שמגיע אלי
  • 11:06 - 11:10
    יכול לשנות לגמרי
    את מה שאני עושה,
  • 11:10 - 11:12
    כי הדברים לא מודבקים.
  • 11:12 - 11:16
    ואט-אט הבנתי שאני מתחיל
    לחיות כך את חיי.
  • 11:16 - 11:19
    לא רק לעסוק בעבודתי כך.
  • 11:19 - 11:25
    הקולאז' באמת לימד אותי
    לחיות את חיי באופן גמיש יותר.
  • 11:25 - 11:31
    ואני התחלתי להשגיח באוצרות
    שהופיעו בחיי.
  • 11:32 - 11:36
    הדבר הראשון קרה אחרי שעשיתי
    את ספר הילדים הראשון שלי:
  • 11:36 - 11:38
    "נוצה סגולה", בעברית,
  • 11:38 - 11:42
    או "הנוצה הסגולה המושלמת" באנגלית.
  • 11:42 - 11:45
    ומה שקרה היה,
    שאחרי שעשיתי את הספר,
  • 11:45 - 11:51
    ילדים התחילו לשלוח לי
    כל מיני ציורים תמימים,
  • 11:51 - 11:54
    עם עצמים, או עם אוכל,
    שהם הכינו,
  • 11:54 - 11:57
    (צחוק)
  • 11:57 - 12:01
    חלקם היו פחות תמימים,
    כמו הדיוקן הזה של מוניקה לוינסקי.
  • 12:01 - 12:04
    (צחוק)
  • 12:04 - 12:06
    ליאור זמיר,
    שהיה אז בן 12,
  • 12:06 - 12:10
    שלח לי את זה עם המכתב:
    "והוספתי גם את הכתם."
  • 12:10 - 12:12
    (צחוק)
  • 12:12 - 12:16
    (מחיאות כפיים)
  • 12:17 - 12:22
    האנשים מתפתחים פה מהר.
    (צחוק)
  • 12:22 - 12:26
    אבל זה גרם לי להתחיל
    לבקר בבתי-ספר,
  • 12:26 - 12:29
    ולערוך סדנאות עם ילדים,
  • 12:29 - 12:32
    בהתחלה בישראל,
    ואח"כ התחלתי לנסוע
  • 12:32 - 12:36
    למקומות אחרים, כמו ברזיל,
    כמו סין.
  • 12:36 - 12:41
    ובהדרגה, הילדים שמשתתפים
    בסנדאות שלי הלכו והתבגרו,
  • 12:41 - 12:47
    ואני הבנתי שאפילו מבוגרים יכולים
    לעשות דברים מדהימים עם חפצים.
  • 12:47 - 12:50
    הביטו בדיוקן העצמי
    שהבחור הזה עשה--
  • 12:50 - 12:53
    הוא לא אמן,
    אלא טכנאי רנטגן.
  • 12:53 - 12:55
    (צחוק)
  • 12:55 - 12:58
    אז הבנתי שאם אני נותן
    לאנשים האלה עפרון,
  • 12:58 - 13:04
    ודף נייר, כולם ודאי יעשו
    משהו כזה.
  • 13:05 - 13:07
    אבל משום שהם שיחקו,
  • 13:07 - 13:11
    הם באמת יכלו
    לעקוף את הקשיים האלה,
  • 13:11 - 13:14
    והם אפילו לא ידעו
    שהם יוצרים אמנות.
  • 13:14 - 13:16
    הם סתם שיחקו--
  • 13:16 - 13:21
    והם היו מרוצים ממה שיצא.
  • 13:21 - 13:23
    זה בעצם היה דומה למדי לתהליך
  • 13:23 - 13:28
    שקרה לי 20-ומשהו שנה
    קודם לכן.
  • 13:28 - 13:32
    אבל אז נתקלתי באוצר נוסף--
  • 13:32 - 13:36
    קבוצה של מרפאים באמנות
    יצרו איתי קשר
  • 13:36 - 13:38
    לבוא לעבוד בבית-חולים בישראל
  • 13:38 - 13:41
    עם הילדים, במחלקה האונקולוגית.
  • 13:41 - 13:44
    בילינו ביחד שלושה ימים
  • 13:44 - 13:49
    ועשינו סדנאות מדהימות
    עם הילדים האלה.
  • 13:49 - 13:52
    הילדים עשו באמת עבודות נפלאות.
  • 13:52 - 13:56
    הילד האלה, למשל
    עשה דיוקן של הרופא
  • 13:56 - 14:00
    שניהל את תהליך
    השתלת מח העצם אצלו.
  • 14:00 - 14:05
    והמזרק שבו השתמש עבור אפו
    היה זה שבו השתמש הרופא.
  • 14:08 - 14:11
    אח"כ עבדנו עם מבוגרים,
  • 14:11 - 14:14
    גם הם חולי סרטן,
  • 14:14 - 14:18
    שגם עשו יצירות אמנות נהדרות.
  • 14:18 - 14:23
    ובהמשך עבדנו עם משוחררי צבא,
  • 14:23 - 14:28
    ומשוחררי צבא שסבלו
    ממצוקה פוסט-טראומתית.
  • 14:28 - 14:31
    הייתם צריכים לראות את
    הגברים בני ה-50 האלה
  • 14:31 - 14:35
    יוצרים עבודות אמנות מדהימות--
  • 14:35 - 14:38
    רק מתוך משחק בעצמים.
  • 14:38 - 14:40
    הביטו בזה.
  • 14:40 - 14:44
    האם זהו דיוקן עצמי?
    האם הדג הקטן הוא דיוקן עצמי,
  • 14:44 - 14:47
    או אולי הדג הגדול?
  • 14:47 - 14:51
    ואז הבנתי שהעניין הוא בעצם
    לא יצירת אמנות--
  • 14:51 - 14:54
    אלא לספר סיפורים.
  • 14:54 - 14:56
    מדובר בתקשורת.
  • 14:56 - 14:59
    המשחק באמצעות הקולאז'
  • 14:59 - 15:04
    מאפשר לאנשים
    לספר סיפור דרך אמנות,
  • 15:04 - 15:09
    שאולי היה קשה לספרו במלים.
  • 15:10 - 15:14
    ברוצני לסיים עם הבחור הזה,
    התמונה של הבחור הזה.
  • 15:14 - 15:20
    הוא השתתף באחת הסדנאות שלי
    בתל-אביב, בביה"ס ביאליק רוגוזין.
  • 15:20 - 15:22
    והוא כנראה לא הבין את זה--
  • 15:22 - 15:26
    אתה אמור להדביק את הדברים
    על הלוח, לא על עצמך.
  • 15:26 - 15:27
    (צחוק)
  • 15:27 - 15:30
    אבל משום שהוא לא הקשיב לי,
  • 15:30 - 15:33
    הוא לא הקשיב להנחות המוקדמות,
    הוא שיחק.
  • 15:33 - 15:36
    הוא הקשיב רק לקולו הפנימי
  • 15:36 - 15:38
    ולמה שהיה מולו,
  • 15:38 - 15:42
    הוא יצר תמונה מאד מיוחדת,
  • 15:42 - 15:45
    שאותה אנו מציגים כאן היום.
  • 15:45 - 15:47
    כשאנו משחקים, אנו חופשיים!
  • 15:49 - 15:50
    תודה רבה לכם.
  • 15:50 - 15:53
    (מחיאות כפיים)
  • 15:53 - 15:54
    תודה לכם.
Title:
חיים של משחק בקולאז'ים: חנוך פיבן ב-TEDxירושלים
Description:

הדיוקנאות הצבעוניים והממזריים של האמן הישראלי חנוך פיבן הופיעו במרבית כתבי העת והעיתונים הראשיים כגון "טיימס", "ניוזוויק", "רולינג סטון", וכן בפרסומים אירופיים רבים, מה"לונדון טיימס" ועד ל"די וולטווכה" השווייצרי. בישראל, פיבן עשה לו שם בעקבות שיתוף הפעולה הממושך שלו עם עיתון "הארץ" ותכניות הילדים הטלוויזיוניות שלו.
דיוקנאות הקולאז' של פיבן הם בגדר תקשורת דרך שעשוע ומשחק המקנים משמעות מחודשת לחפצים רגילים. פיבן מנהל סדנאות בכל העולם מזה 10 שנים, כשהוא משתמש בעקרונות הטכניקה של יצירת קולאז'ים מעצמים רגילים כדי לעורר משחקיות, יצירתיות ותקשורת.

more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDxTalks
Duration:
16:03

Hebrew subtitles

Revisions Compare revisions