Rashid Johnson Makes Things to Put Things On | "New York Close Up" | Art21

How does an artist contribute his own personal story in the face of prevailing historical narratives? In this film, Rashid Johnson discusses the fluid nature of black identity in America and its escapist tendencies, from the Afrocentric politics of Marcus Garvey to the cosmic philosophy of Sun Ra. Johnson's invented secret society—"The New Negro Escapist Social and Athletic Club"—is a framework through which the artist humorously upends, through repetition and juxtaposition, conventional expectations of historical influence and legacy. Inspired by a story by the artist Lawrence Weiner in which one character says to another that "a table is something to put something on," Johnson creates sculptures of shelf-like structures from materials such as black wax, mirror, tile, and branded wood. Each structure is filled with culturally resonant objects—such as Miles Davis and Ramsey Lewis jazz records, books by comedians Dick Gregory and Bill Cosby, and treatises by scholars such as W.E.B. Du Bois and Debra J. Dickerson—as well as the artist's own photographs and hand-made objects. Featuring works from the exhibitions "The Dead Lecturer" (2008) and "Other Aspects" (2009-10), as well as works-in-progress in the artist's Williamsburg studio.

Rashid Johnson (b. 1977, Chicago, Illinois, USA) lives and works in New York and Brooklyn, New York.

CREDITS | "New York Close Up" Created & Produced by: Wesley Miller & Nick Ravich. Editor: Mary Ann Toman. Cinematography: Andrew David Watson. Key Grip: John Marton. Sound: Nicholas Lindner & Nick Ravich. Associate Producer: Ian Forster. Production Assistant: Paulina V. Ahlstrom, Don Edler & Maren Miller. Design: Open. Artwork: Rashid Johnson. Thanks: Javier Cordero, Alex Ernst & Brian Lewis. An Art21 Workshop Production. © Art21, Inc. 2011. All rights reserved.

"New York Close Up" is supported, in part, by public funds from the New York City Department of Cultural Affairs in partnership with the City Council. Additional support provided by The 1896 Studios & Stages.

For more info: http://www.art21.org/newyorkcloseup

ניו יורק מקרוב

["ג'ונסון ראשיד עושה דברים שאפשר לשים עליהם דברים" ]

רשיד ג'ונסון--אמן

כשהכנת את העבודות האלה שדומות למדפים נתקלתי בספר שנכתב בידי לורנס וינר שנקרא "משהו לשים על משהו."

והדמות האחת אומרת לשניה, יש לי משהו בשבילך.

והדמות האחת שואלת מה זה?

והדמות השניה אומרת שזה על השולחן.

ואז אומרת הדמות האחת, מה זה שולחן?

והוא עונה ששולחן זה משהו ששמים עליו משהו.

ואני בעצם, התעניניתי ברעיון הזה של לשים משהו על משהו, סמליות של משהו שקים, איך הוא קים ואיך אנחנו קורים לו.משהו קיים, למה הוא קיים, אנחנו קוראים לזה.

אז התחלתי לעשות דברים שעליהם אפשר לשים דברים.

ואז השאלה השניה שצצה לי היתה, מה לשים על הדבר שעשיתי בכדי לשים עליו משהו?

ואז אני חושב שמשם אתה מתחיל לראות אותי משתמש בדברים שמסביבי.

אם אלה הספרים שאני קורא, ההתקליטים להם אני מקשיב, הדברים שאני שם על הגוף שלי...

וכל החומרים הללו החלו מתמזגים ביחד כדי ליצור את המחשבות שלי, הנושאים לשיחה.

אני חושב שתמיד היה את זה בעבודה שלי, תמיד התענינתי בסובב אותי, בביתי.

כאילו לחטוף דברים מוכרים ולמעשה לכבוש אותם.

גדלתי עטוף בסביבה שהאפריקאיות מרכזית בה..

חגגנו קוואנזה, לבש דשיקי ולאמא שלי היה אפרו.

אבלמה שאני חושב שמעניין ביותר עבורי הוא שיום אחד הפסקנו ללבוש דשיקי, ולא היו יותר אפרו ולא חגגנו קוואנזה יותר.

המעבר מעיסוק מרכזי באפריקאיות ורכישת האפריקאיות

למצב בו ההורים הם סתם מעמד בינוני מהפרברים

בגלל המעבר, והדיכוטומיה הזו אני חושב שלכן התפתח הומור שהפך כל כך מעניין בשבילי סביב הנושא הזה.

וסביב החמרים הסמליים האלה.

הרבה מהאמנות שראיתי כשגדלתי נעשתה בידי אמנים שחורים שתארו בעיה.

אני רציתי לעשות משהו שהוא לא בהכרח מדבר על בעיה.

אז פיתחתי קבוצה שקראתי לה מועדון החברה והכושר האסקפיסטי של הכושי החדש.

חלק מהתמונות נוצרו בהשראת התמונות של ג'יימס ואן דר זי והרנסאנס של הארלם .

. אז זה הפך למין מקום מפגש לאגודה סודית ואני התחלתי לדמיין את הפגישות אלה והשיח שיתפתח...

עם טיפוסים כאלה בסביבה דמיונית כזו.

זה מאד חלק מהיסטוריה של אסקפיזם.

אני תמיד אומר ששחורים אמריקאים ניסו לצאת מהדרום לצפון, ואז יש למשל את מרקוס גארבי, שאומר לחזור לאפריקה.

ואז יש את סאן רא שאומר לא לדאוג, אנחנו הולכים לכוכב לשבתאי.

ואז אתה יודע. אני חושב שאני תמיד מדבר על ספר מאת פול ביטי שנקרא דשדוש הילד הלבן, שבו הגיבור מציע שכל האנשים השחורים צריכים פשוט להרוג את עצמם.

אז זו מין אבולוציה, מין אימון לאסקפיזם, נדמה לי, מאוד מצחיק.

אהרון מק'גרודר כותב קומיקס בשם בונדוקס.

היה לו ציטוט שבו הוא אומר: "למה כל אדם שחור חושב שהוא היה נרדף על ידי כלבים, ומותקף בזרנוקי מים?"

ואני חושב שמה שהוא מנסה להגיד זה שחשוב לחיות את ההיסטוריה שלך...

ואם אתה באופן עקבי מרגיש שההסטוריה הרחבה יותר מגבילה אותך אבל היא לא הסיפור הספציפי שלך...

אז אתה עושה לעצמך נזק.

לא מדובר רק בקושי של ההיסטוריה.

זה על מה שאתה בונה בעצמך, איך אתה מסוגל ליצור את העתיד, במקום לחיות בעבר.