ניו יורק מקרוב
["ג'ונסון ראשיד עושה דברים שאפשר לשים עליהם דברים" ]
רשיד ג'ונסון--אמן
כשהכנת את העבודות האלה שדומות למדפים נתקלתי בספר שנכתב בידי לורנס וינר שנקרא "משהו לשים על משהו."
והדמות האחת אומרת לשניה, יש לי משהו בשבילך.
והדמות האחת שואלת מה זה?
והדמות השניה אומרת שזה על השולחן.
ואז אומרת הדמות האחת, מה זה שולחן?
והוא עונה ששולחן זה משהו ששמים עליו משהו.
ואני בעצם, התעניניתי ברעיון הזה של לשים משהו על משהו, סמליות של משהו שקים, איך הוא קים ואיך אנחנו קורים לו.משהו קיים, למה הוא קיים, אנחנו קוראים לזה.
אז התחלתי לעשות דברים שעליהם אפשר לשים דברים.
ואז השאלה השניה שצצה לי היתה, מה לשים על הדבר שעשיתי בכדי לשים עליו משהו?
ואז אני חושב שמשם אתה מתחיל לראות אותי משתמש בדברים שמסביבי.
אם אלה הספרים שאני קורא, ההתקליטים להם אני מקשיב, הדברים שאני שם על הגוף שלי...
וכל החומרים הללו החלו מתמזגים ביחד כדי ליצור את המחשבות שלי, הנושאים לשיחה.
אני חושב שתמיד היה את זה בעבודה שלי, תמיד התענינתי בסובב אותי, בביתי.
כאילו לחטוף דברים מוכרים ולמעשה לכבוש אותם.
גדלתי עטוף בסביבה שהאפריקאיות מרכזית בה..
חגגנו קוואנזה, לבש דשיקי ולאמא שלי היה אפרו.
אבלמה שאני חושב שמעניין ביותר עבורי הוא שיום אחד הפסקנו ללבוש דשיקי, ולא היו יותר אפרו ולא חגגנו קוואנזה יותר.
המעבר מעיסוק מרכזי באפריקאיות ורכישת האפריקאיות
למצב בו ההורים הם סתם מעמד בינוני מהפרברים
בגלל המעבר, והדיכוטומיה הזו אני חושב שלכן התפתח הומור שהפך כל כך מעניין בשבילי סביב הנושא הזה.
וסביב החמרים הסמליים האלה.
הרבה מהאמנות שראיתי כשגדלתי נעשתה בידי אמנים שחורים שתארו בעיה.
אני רציתי לעשות משהו שהוא לא בהכרח מדבר על בעיה.
אז פיתחתי קבוצה שקראתי לה מועדון החברה והכושר האסקפיסטי של הכושי החדש.
חלק מהתמונות נוצרו בהשראת התמונות של ג'יימס ואן דר זי והרנסאנס של הארלם .
. אז זה הפך למין מקום מפגש לאגודה סודית ואני התחלתי לדמיין את הפגישות אלה והשיח שיתפתח...
עם טיפוסים כאלה בסביבה דמיונית כזו.
זה מאד חלק מהיסטוריה של אסקפיזם.
אני תמיד אומר ששחורים אמריקאים ניסו לצאת מהדרום לצפון, ואז יש למשל את מרקוס גארבי, שאומר לחזור לאפריקה.
ואז יש את סאן רא שאומר לא לדאוג, אנחנו הולכים לכוכב לשבתאי.
ואז אתה יודע. אני חושב שאני תמיד מדבר על ספר מאת פול ביטי שנקרא דשדוש הילד הלבן, שבו הגיבור מציע שכל האנשים השחורים צריכים פשוט להרוג את עצמם.
אז זו מין אבולוציה, מין אימון לאסקפיזם, נדמה לי, מאוד מצחיק.
אהרון מק'גרודר כותב קומיקס בשם בונדוקס.
היה לו ציטוט שבו הוא אומר: "למה כל אדם שחור חושב שהוא היה נרדף על ידי כלבים, ומותקף בזרנוקי מים?"
ואני חושב שמה שהוא מנסה להגיד זה שחשוב לחיות את ההיסטוריה שלך...
ואם אתה באופן עקבי מרגיש שההסטוריה הרחבה יותר מגבילה אותך אבל היא לא הסיפור הספציפי שלך...
אז אתה עושה לעצמך נזק.
לא מדובר רק בקושי של ההיסטוריה.
זה על מה שאתה בונה בעצמך, איך אתה מסוגל ליצור את העתיד, במקום לחיות בעבר.