למה בנייני העתיד יעוצבו.. על ידכם

היום אני עומד לדבר איתכם

על 30 השנים האחרונות
של הסטוריה ארכיטקטונית.

זה הרבה לדחוס ב 18 דקות.

זה נושא מורכב,

אז פשוט נצלול
פנימה במקום מורכב:

ניו ג'רזי.

מפני שלפני 30 שנה, אני מניו ג'רזי.

והייתי בן שש וגרתי שם בבית הורי

בעיר שנקראת ליווינגסטון,

וזה היה חדר ילדותי.

מעבר לפינה מחדר השינה שלי

היה חדר השרותים שחלקתי עם אחותי.

ובין חדר השינה שלי והשרותים

היתה מרפסת שצפתה על חדר המשפחה.

ושם כולם היו מבלים וצופים בטלויזיה,

כך שבכל פעם שהלכתי
מחדרי לשרותים,

כולם היו רואים אותי,

ובכל פעם שהתקלחתי
וחזרתי עטוף במגבת,

כולם היו רואים אותי.

ונראתי כך.

הייתי מובך,

חסר ביטחון, ושנאתי את זה.

שנאתי את ההליכה ההיא
שנאתי את המרפסת ההיא,

שנאתי את החדר ההוא,
ושנאתי את הבית ההוא.

וזאת ארכיטקטורה.

(צחוק)

נגמר.

התחושה הזאת, אותם רגשות שהרגשתי,

זה הכוח של ארכיטקטורה,

מפני שאדריכלות היא לא על מתמטיקה
והיא לא על בנייה,

זה על הקשרים הפנימיים, הרגשיים האלה

שאנחנו מרגישים למקומות
שאנחנו שוכנים בהם.

וזה לא מפתיע שאנו מרגישים כך,

מפני שלפי ה EPA,

אמריקאים מבלים 90 אחוזים
מזמנם בתוך מבנים.

אלו 90 אחוזים מזמננו
מוקפים בארכיטקטורה.

זה ענק.

זה אומר שארכיטקטורה מעצבת אותנו
בדרכים שאנו אפילו לא מודעים להן.

זה גורם לנו להיות קצת נאיבים
ומאוד, מאוד צפויים.

זה אומר שכשאני מראה לכם מבנה כמו זה,

אני יודע מה אתם חושבים:

אתם חושבים "כוח"
ו "יציבות" ו "דמוקרטיה"

ואני יודע שאתם חושבים כך
מפני שזה מבוסס על מבנה

שנבנה לפני 2500 שנה
על ידי היוונים.

זהו תכסיס.

זה טריגר שארכיטקטורה משתמשת בו

כדי לגרום לכם ליצור
חיבור רגשי

לצורות שאנחנו בונים איתן את המבנים שלנו.

זהו חיבור רגשי צפוי,

ואנחנו משתמשים בתכסיס הזה
כבר המון המון זמן.

השתמשנו בו לפני 200 שנה לבניית בנקים.

השתמשנו בו במאה ה 19
בכדי לבנות מוזאוני אומנות.

ובשנות ה 20 של אמריקה,

השתמשנו בו לבניית בתים.

תסתכלו על החיילים היציבים והמוצקים האלו

ניצבים מול האוקיינוס
ומרחיקים את היסודות.

זה באמת, באמת, שימושי.

מכיוון שבניית דברים מפחידה.

זה יקר, זה לוקח הרבה זמן,
וזה מואד מורכב.

והאנשים שבונים דברים --

מפתחים וממשלות --

מפחדים באופן טבעי מחדשנות,

והם מעדיפים להשתמש בצורות אלה
שהם יודעים שאתם תגיבו אליהן.

וכך אנו מוצאים עצמנו עם מבנים כמו זה.

זה מבנה נחמד.

זאת הסיפרייה הציבורית של ליווינגסטון

שבנייתה הסתיימה ב 2004 בעיר מגורי,

ואתם יודעים, יש לזה כיפה

ויש לזה את הדבר העגול הזה
ועמודים, לבנים אדומות,

ואתם יכולים לנחש מה ליווינגסטון
מנסה להגיד עם המבנה הזה:

ילדים, ערכי נכס והיסטוריה.

אבל אין לזה ממש קשר
למה שספרייה למעשה עושה היום.

באותה השנה, ב 2004,
בצידה השני של המדינה,

בניית סיפרייה נוספת הושלמה,

והיא נראית כך.

זה בסיאטל.

ספרייה זו היא על איך
אנו צורכים מדיה בעידן דיגיטלי.

זה על סוג חדש
של מתקני נוחות ציבוריים בעיר,

מקום להתכנס ולקרוא ולשתף.

אז כיצד זה אפשרי

שבאותה השנה, באותה מדינה,

שני מבנים, שניהם נקראים ספריות,

נראים שונה לחלוטין?

והתשובה היא שארכיטקטורה
עובדת על עקרון המטוטלת.

בצד אחד נמצאת חדשנות,

ארכיטקטורה דוחפת בקביעות, דוחפת
לטכנולוגיות חדשות,

טיפולוגיות חדשות, פתרונות חדשים
לאופן שבו אנו חיים היום.

ואנו דוחפים ואנו דוחפים ודוחפים

עד שאנחנו מרחיקים לחלוטין את כולכם.

אנחנו לובשים שחור,
אנחנו מדוכאים מאוד,

אתם חושבים שאנחנו מקסימים,

אנחנו מתים בפנים
מפני שלא נשארה לנו ברירה.

אנחנו חייבים ללכת לצד השני

ולשלב מחדש את הסמלים האלה
שאנחנו יודעים שאתם אוהבים.

אז אנחנו עושים את זה, ואתם שמחים.

אנחנו מרגישים כאילו מכרנו את עצמנו,

אז אנחנו מתחילים לנסות שוב

ואנחנו דוחפים את המטוטלת חזרה
וקדימה ואחורה וקדימה ואחורה

ככה היינו ב-300 השנים האחרונות,

ובהחלט ב -30 השנים האחרונות.

בסדר, לפני 30 שנה
יצאנו משנות ה-70.

ארכיטקטים היו עסוקים בניסיונות
עם משהו שנקרא ברוטליזם.

זה בנושא בטון.

(צחוק)

אתם יכולים לנחש זאת.

חלונות קטנים בקנה מידה לא אנושי.

זה באמת חומר קשה.

אז כשאנחנו מתקרבים לשנות ה-80,

אנחנו מתחילים לארגן מחדש
את הסמלים האלה.

אנחנו דוחפים את המטוטלת
חזרה לכיוון השני.

אנחנו לוקחים את הצורות שאנחנו
יודעים שאתם אוהבים

ואנחנו מעדכנים אותן.

אנחנו מוסיפים ניאון

ואנחנו מוסיפים פסטלים

ואנחנו משתמשים בחומרים חדשים.

ואתם אוהבים את זה.

ואנחנו לא יכולים לתת לכם מספיק מזה.

אנחנו לוקחים את הארון של צ'יפנדייל

ואנחנו הופכים אותו לגורד שחקים,

וגורדי שחקים יכולים להיות
טירות מימי הביניים עשויות זכוכית.

צורות גדלו,

צורות נעשו נועזות וצבעוניות.

גמדים הפכו לעמודים.

(צחוק)

ברבורים גדלו למימדים של בניינים.

זה היה טרוף.

אבל אלו שנות ה-80, זה מגניב.

(צחוק)

כולנו מבלים בקניונים

וכולנו עוברים לפרברים,

ושם בחוץ בפרברים,

אנחנו יכולים ליצור
פנטזיות ארכיטקטוניות משלנו.

והפנטזיות האלה,

יכולות להיות ים תיכוניות

או צרפתיות

או איטלקיות

(צחוק)

ייתכן עם מקלות לחם אינסופיים.

זה העניין עם פוסטמודרניזם.

זהו העניין עם סמלים.

הם קלים, הם זולים,

מפני שבמקום ליצור מקומות,

אנחנו יוצרים זכרונות של מקומות.

מפני שאני יודע,
ואני יודע שכולכם יודעים,

שזאת לא טוסקנה.

זאת אוהיו.

(צחוק)

אז ארכיטקטים נעשים מתוסכלים,

ואנחנו מתחילים לדחוף את המטוטלת
חזרה לכיוון השני.

בשלהי שנות ה-80 ותחילת ה-90,

אנחנו התחלנו להתנסות עם משהו
שנקרא דה-קונסטרוקטיביזם.

אנחנו זורקים סמלים היסטוריים,

אנחנו מסתמכים על טכניקות עיצוב חדשות,
בעזרת מחשב,

ואנחנו באים עם קומפוזיציות חדשות,

צורות מתרסקות לתוך צורות.

זהו חומר אקדמי מרגש,

הוא סופר לא פופולרי,

לגמרי הרחקנו אתכם.

בדרך כלל, המטוטלת היתה רק
חוזרת לכיוון השני.

ואז, משהו מדהים קרה.

ב-1997, נפתח המבנה הזה.

זהו גוגנהיים בבילבאו,
של פרנק גרי.

והמבנה הזה

משנה ביסודו
את מערכת היחסים של העולם לאדריכלות.

פול גולדברגר אמר שבילבאו
היה אחד מאותם רגעים נדירים

שמבקרים, אנשי אקדמיה,
והציבור הרחב

היו לגמרי מאוחדים סביב מבנה.

הניו יורק טיימס
קרא למבנה הזה פלא.

התיירות בבילבאו גדלה ב-2,500 אחוזים

לאחר שהמבנה הזה הושלם.

אז לפתע, כולם רצו אחד מהמבנים האלה:

לוס אנג'ילס,

סיאטל,

שיקגו,

ניו יורק,

קליבלנד,

ספרינגפילד.

(צחוק)

כולם רוצים אחד
וגרי נמצא בכל מקום.

הוא הארכיטקט כוכב הראשון שלנו.

עכשיו, כיצד זה אפשרי שהצורות האלה --

הן פרועות וקיצוניות --

כיצד זה ייתכן שהן הפכו
לכל כך נפוצות ברחבי העולם?

וזה קרה בגלל שהתקשורת
התאחדה סביבם בהצלחה כה רבה.

שהם לימדו אותנו במהירות
שהצורות הללו פרושן תרבות ותיירות.

יצרנו תגובה רגשית לצורות הללו.

כך עשה כל ראש עיר בעולם.

אז כל ראש עיר ידע
שאם היו לו הצורות האלו,

היה לו תרבות ותיירות.

תופעה זו
בתורו של המילניום החדש

קרתה לכוכבי ארכיטקטורה נוספים.

זה קרה לזאהה

וזה קרה לליבסקינד,

ומה שקרה
לכמה מאדריכלי האליטה האלה

בתורו של המילניום החדש

למעשה יכול היה להתחיל לקרות
לכל תחום האדריכלות,

כשהמדיה הדיגיטלית הגבירה את המהירות

שבה אנו צורכים מידע.

מפני שתחשבו איך אתם
צורכים ארכיטקטורה.

לפני אלף שנים,

הייתם צריכים ללכת
לכפר הסמוך בכדי לראות מבנה.

תחבורה תפסה תאוצה:

אתם יכולים לקחת סירה, לקחת מטוס,
אתם יכולים להיות תיירים.

טכנולוגיה תפסה תאוצה: אתם יכולים
לראות את זה בעיתונים, בטלוויזיה,

עד שלבסוף, כולנו צלמי ארכיטקטורה,

והמבנה הפך למנותק מהאתר.

ארכיטקטורה נמצאת בכל מקום עכשיו,

וזה אומר שמהירות התקשורת

לבסוף השיגה את המהירות של האדריכלות.

מפני שארכיטקטורה נעה די מהר למעשה.

לא לוקח זמן רב לחשוב על מבנה.

לוקח זמן רב לבנות מבנה,

שלוש או ארבע שנים,

ובינתיים, אדריכל
יתכנן שניים או שמונה

או מאה מבנים אחרים

לפני שהוא ידע אם הבניין
שהוא תכנן לפני ארבע שנים

היה הצלחה או לא.

זה מפני שמעולם לא היה
מעגל טוב של משוב באדריכלות.

כך אנחנו מוצאים עצמנו עם מבנים כאלו.

הברוטליזם לא היתה תנועה דו-שנתית,

זאת היתה תנועה של 20 שנה.

במשך 20 שנה, ייצרנו מבנים כמו זה

מפני שלא היה לנו מושג
כמה שנאתם אותם.

זה לעולם לא הולך להתרחש שוב,

אני חושב,

מפני שאנחנו חיים על סף
המהפכה הגדולה ביותר באדריכלות

מאז המצאת הבטון,

הפלדה, או של המעליות,

וזאת מהפכה תקשורתית.

אז התאוריה שלי היא שכאשר
אתם מפנים תקשורת למטוטלת הזו,

היא מתחילה להתנדנד מהר יותר ויותר,

עד שהיא נמצאת בשני הקצוות
כמעט בו זמנית,

וזה למעשה מטשטש את ההבדל
בין חדשנות וסמלים,

ביניינו, הארכיטקטים ואתם, הציבור.

אנחנו יכולים עכשיו ליצור סמלים
כמעט מיידיים, טעונים רגשית

ממשהו שהוא חדש לגמרי.

תנו לי להראות לכם כיצד זה עובד

בפרוייקט שהחברה שלי סיימה לאחרונה.

שכרו אותנו להחליף
את הבניין הזה שנשרף.

זהו מרכז עיר שנקראת פיינס

בפייר איילנד שבמדינת ניו יורק.

זו קהילת חופש.

הצענו מבנה שהיה נועז,

שהיה שונה מכל הצורות
שהקהילה היתה רגילה אליהן,

ופחדנו והלקוח שלנו פחד

והקהילה פחדה,

אז יצרנו סדרת הדמיות פוטוראליסטיות

שהעלנו לפייסבוק

והעלנו לאינסטגרם,

ונתנו לאנשים לעשות מה שהם עושים:

לשתף, להגיב, לאהוב, לשנוא את זה.

אבל זה אומר ששנתיים
לפני שהבניין הושלם,

זה כבר היה חלק מהקהילה,

כך שכאשר ההדמיות
נראו בדיוק כמו המוצר המוגמר,

לא היו הפתעות.

המבנה כבר היה חלק מהקהילה הזאת,

ואז בקיץ הראשון,

כשאנשים החלו להגיע
ולשתף את המבנה במדיה החברתית,

הבניין חדל להיות רק מבנה
והפך לתקשורת,

כי אלה, אלה אינן
רק תמונות של מבנה,

אלה התמונות שלכם של מבנה.

וכשאתם משתמשים בהן
בכדי לספר את סיפורכם,

הן הופכות לחלק מהנרטיב האישי שלכם,

ומה שאתם עושים
הוא שאתם עושים קצר חשמלי

לכל הזיכרון הקולקטיבי שלנו,

ואתם יוצרים את הסמלים הטעונים האלה
עבורנו שנבין.

זה אומר שאנחנו לא צריכים
את היוונים עוד

שיגידו לנו מה לחשוב על ארכיטקטורה.

אנחנו יכולים להגיד אחד לשני
מה אנחנו חושבים על ארכיקטורה,

מפני שמדיה דיגיטאלית לא רק שינתה
את היחסים בין כולנו,

היא שינתה את היחסים
בינינו לבין המבנים,

חשבו לרגע על הספרנים בליווינגסטון.

אם המבנה הזה היה נבנה היום,

הדבר הראשון שהם היו עושים
זה לעלות לרשת ולחפש "ספריות חדשות"

הם היו מופגזים על ידי דוגמאות
של ניסויים, חדשנות,

של לדחוף את המעטפת
של מה ספרייה יכולה להיות.

זאת תחמושת.

זאת תחמושת
שהם יכולים לקחת איתם

לראש העיר של ליווינגסטון,
לתושבים של ליווינגסטון,

ולהגיד, שאין תשובה אחת
למה היא ספרייה כיום.

בואו נהיה חלק מזה.

השפע הזה של ניסויים

נותן להם את החופש להריץ את הניסיונות שלהם.

הכל שונה עכשיו.

ארכיטקטים אינם עוד יצורים מסתוריים

המשתמשים במילים גדולות
וציורים מסובכים,

ואתם אינכם הציבורי האומלל,

הצרכן שלא מוכן לקבל
כל דבר שהוא לא ראה כבר.

ארכיטקטים יכולים לשמוע אתכם,

ואתם אינכם מאויימים על ידי ארכיטקטורה.

זה אומר שהמטוטלת
המתנדנדת קדימה ואחורה

מסגנון לסגנון, מתנועה לתנועה,

אינה רלוונטית.

אנחנו למעשה יכולים להתקדם

ולמצוא פתרונות רלוונטים
לבעיות שעומדות בפני החברה שלנו.

זה סופה של ההיסטוריה הארכיטקטונית,

וזה אומר שהמבנים של מחר

הולכים להראות שונה מאוד
מהמבנים של היום.

זה אומר שמרחב ציבורי
בעיר העתיקה של סביליה

יכול להיות ייחודי ומותאם
לאופן שבו עיר מודרנית עובדת.

זה אומר שאצטדיון בברוקלין
יכול להיות אצטדיון בברוקלין,

לא איזה חיקוי היסטורי ללבנים אדומות

של מה שאנחנו חושבים שאצטדיון צריך להיות.

זה אומר שרובוטים הולכים
לבנות את הבניינים שלנו,

מפני שאנחנו סוף סוף מוכנים לצורות
שהם הולכים לייצר.

וזה אומר שבניינים
יהיו שזורים בגחמותיו של הטבע

במקום להיפך.

זה אומר שחניון
במיאמי ביץ ', פלורידה,

יכול להיות גם מקום לספורט

וליוגה

ואתם אפילו יכולים להתחתן שם
מאוחר יותר בלילה.

(צחוק)

זה אומר ששלושה ארכיטקטים
יכולים לחלום על לשחות

בנהר המזרחי של ניו יורק,

ולאחר מכן לגייס כמעט
חצי מיליון דולר

מקהילה שהתאספה סביב מטרתם,

אין יותר לקוח אחד.

זה אומר שאין בניין
קטן מדי לחדשנות,

כמו ביתן האיילים הקטן הזה

שהוא שרירי וחסון כמו
החיות שהוא תוכנן לצפות עליהן.

וזה אומר שמבנה
לא צריך להיות יפה

בכדי להיות מלבב,

כמו המבנה המכוער הקטן הזה בספרד,

שהאדריכלים חפרו בו בור,

העמיסו אותו עם חציר,

ולאחר מכן שפכו סביבו בטון,

וכשהבטון התייבש,

הם הזמינו מישהו שיבוא
ויפנה את החציר

כך שכל מה שנשאר לאחר שזה נעשה

הוא החדר הקטן הזוועתי הזה

המלא בטביעות
ושריטות של איך המקום הזה נעשה,

וזה הפך למקום הנשגב ביותר
לצפות בשקיעה ספרדית.

מפני שזה לא משנה
אם פרה בונה את המבנים שלנו

או רובוט בונה את המבנים שלנו.

זה לא משנה איך אנחנו בונים,
חשוב מה אנחנו בונים

אדריכלים כבר יודעים איך
להפוך את המבנים לירוקים יותר

וחכמים וידידותיים יותר.

אנחנו רק חיכינו
לכולכם שתרצו אותם.

ולבסוף, אנחנו לא
בצדדים מנוגדים יותר.

מצאו אדריכל, שיכרו אדריכל,

עבדו איתנו כדי לתכנן בניינים טובים יותר,
ערים טובות יותר, ועולם טוב יותר,

כי הסיכונים גבוהים.

בניינים לא רק משקפים את החברה שלנו,
הם מעצבים את החברה שלנו

עד לחללים הקטנים ביותר:

הספריות המקומיות,

הבתים בהם אנו מגדלים את ילדינו,

וההליכה שהם עושים
מחדר השינה לחדר האמבטיה.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)