למה בנייני העתיד יעוצבו.. על ידכם

היום אני הולך לדבר איתכם

על 30 השנים האחרונות
של ההסטוריה של הארכיטקטורה.

זה הרבה בשביל להכיל ב 18 דקות.

זה נושא מורכב,

אז אנחנו פשוט נצלול
פנימה במקום המורכב:

ניו ג'רזי.

מפני שלפני 30 שנה, אני מניו ג'רזי.

והייתי בן שש וגרתי שם בבית הורי

בעיר שנקראת ליווינגסטון,

וזה היה חדר ילדותי.

מעבר לפינה של חדרי

היה חדר השרותים שחלקתי עם אחותי.

ובין חדר השינה שלי והשרותים

היתה מרפסת שצפתה על חדר המשפחה.

וזה היכן שכולם היו מבלים וצופים בטלויזיה,

כך שבכל פעם שהלכתי
מחדרי לשרותים,

כולם היו רואים אותי,

ובכל פעם שהתקלחתי
וחזרתי עטוף במגבת,

כולם היו רואים אותי.

ונראתי כך.

הייתי מובך,

חסר ביטחון, ושנאתי את זה.

שנאתי את ההליכה ההיא
שנאתי את המרפסת ההיא,

שנאתי את החדר ההוא,
ושנאתי את הבית ההוא.

וזאת ארכיטקטורה.

(צחוק)

זהו.

תחושה הזאת, אותם רגשות שהרגשתי,

זה הכוח של ארכיטקטורה,

מפני שאדריכלות היא לא על מתמטיקה
והיא לא על בנייה,

זה על הקרביים האלה,
קשרים רגשיים

שאנחנו מרגישים למקומות
שאנחנו שוכנים בהם.

וזה לא מפתיע שאנו מרגישים כך,

מפני שלפי EPA,

אמריקאים מבלים 90 אחוזים
מזמנם במבנים.

אלו 90 אחוזים מזמננו
מוקפים בארכיטקטורה.

זה ענק.

זה אומר שארכיטקטורה מעצבת אותנו
בדרכים שאנו אפילו לא מודעים להן.

זה גורם לנו להיות קצת נאיבים
ומאוד, מאוד צפויים.

זה אומר שכשאני מראה לכם מבנה כמו זה,

אני יודע מה אתם חושבים:

אתם חושבים "כוח"
ו "יציבות" ו "דמוקרטיה"

ואני יודע שאתם חושבים כך
מפני שזה מבוסס על מבנה

שנבנה לפני 2500 שנה
על ידי היוונים.

זה תכסיס.

זה טריגר שארכיטקטורה משתמשת בו

כדי לגרום לכם ליצור
חיבור רגשי

לצורות שאנחנו בונים איתן את המבנים שלנו.

זהו חיבור רגשי צפוי,

ואנחנו משתמשים בתכסיס הזה
כבר המון המון זמן.

השתמשנו בו לפני 200 שנה לבניית בנקים.

השתמשנו בו במאה ה 19
בכדי לבנות מוזאוני אומנות.

ובשנות ה 20 של אמריקה,

השתמשנו בו לבניית בתים.

תסתכלו על החיילים היציבים והמוצקים האלו

ניצבים מול האוקיינוס
ומרחיקים את האלמנטים.

זה באמת, באמת, שימושי.

מכיוון שבניית דברים מפחידה.

זה יקר, זה לוקח הרבה זמן,
וזה מואד מורכב.

והאנשים שבונים דברים --

מפתחים וממשלות --

מפחדים באופן טבעי מחדשנות,

והם מעדיפים להשתמש בצורות אלה
כי הם יודעים שאתם מגיב להן.

וכך אנו מוצאים עצמנו בונים מבנים כמו זה.

זה מבנה נחמד.

זאת הסיפרייה הציבורית של ליווינגסטון

שבנייתה הסתיימה ב 2004 בעיר מגורי,

ואתם יודעים, יש לזה כיפה

ויש לזה את הדבר העגול הזה
ועמודים, לבנים אדומות,

ואתם יכולים לנחש מה ליווינגסטון
מנסה לשדר עם המבנה הזה:

ילדים, ערכי נכס והיסטוריה.

אבל אין לזה ממש קשר
למה שסיפרייה עושה כיום.

באותה שנה, ב 2004,
בצידה השני של המדינה,

בניית סיפרייה נוספת הסתיימה,

והיא נראית כך.

זה בסיאטל.

ספרייה זו היא על איך
אנו צורכים מדיה בעידן דיגיטלי.

זה על סוג חדש
של מתקני הנוחות של הציבור בעיר,

מקום להתכנס ולקרוא ולשתף.

אז כיצד זה אפשרי

שבאותה השנה, באותה מדינה,

שני מבנים, שניהם נקראים סיפריות,

נראים לחלוטין שונה?

והתשובה היא שארכיטקטורה עובדת
עובדת על עקרון המטוטלת.

בצד אחד נמצאת חדשנות,

ארכיטקטורה בקביעות דוחפת, דוחפת
לטכנולוגיות חדשות,

טיפולוגיות חדשות, פתרונות חדשים
לאופן שבו אנו חיים היום.

ואנו דוחפים ואנו דוחפים ודוחפים

עד שנרחיק לחלוטין את כולכם.

אנחנו לובשים שחור,
אנחנו מדוכאים מאוד,

אתם חושבים שאנחנו מקסימים,

אנחנו מתים בפנים
מפני שלא נשארה לנו ברירה.

אנחנו חייבים ללכת לצד השני

ולשלב מחדש את הסימנים האלה
שאנחנו יודעים שאתם אוהבים.

אז אנחנו עושים את זה, ואתם שמחים.

אנחנו מרגישים מחוסלים,

אז אנחנו מתחילים לנסות שוב

ואנחנו דוחפים את המטוטלת חזרה
וקדימה ואחורה וקדימה ואחורה

כבר הלכנו ל-300 השנים האחרונות,

ובהחלט ל -30 השנים האחרונות.

בסדר, לפני 30 שנה
יצאנו משנות ה-70.

אדריכלים היו עסוקים בניסיונות
עם משהו שנקרא ברוטליות.

זה בנושא בטון.

(צחוק)

אתם יכולים לנחש זאת.

חלונות קטנים בקנה מידה לא אנושי.

זה באמת חומר קשה.

אז כשאנחנו מתקרבים לשנות ה-80,

אנחנו מתחילים לארגן מחדש
את הסמלים האלה.

אנחנו דוחפים את המטוטלת
חזרה לכיוון השני.

אנחנו לוקחים את הצורות שאנחנו
יודעים שאתם אוהבים

ואנחנו מעדכנים אותן.

אנחנו מוסיפים ניאון

ואנחנו מוסיפים פסטלים

ואנחנו משתמשים בחומרים חדשים.

ואתם אוהבים את זה.

ואנחנו לא יכולים לתת לכם מספיק מזה.

אנחנו לוקחים את הארונות של צ'יפנדייל

ואנחנו הופכים אותם לגורדי שחקים,

וגורדי שחקים יכולים להיות
טירות מימי הביניים עשויות זכוכית.

צורות גדלו,

צורות נעשו נועזות וצבעוניות.

גמדים הפכו לעמודים.

(צחוק)

ברבורים גדלו למימדים של בניינים.

זה היה טרוף.

אבל אלו שנות ה-80, זה מגניב.

(צחוק)

כולנו מבלים בקניונים

וכולנו עובדרים לפרברים,

וכאן בפרברים,

אנחנו יכולים ליצור
פנטזיות ארכיטקטוניות משלנו.

ופנטזיות אלו,

יכולות להיות ים תיכוניות

או צרפתיות

או איטלקיות

(צחוק)

אולי עם מקלות לחם אינסופיים.

זה העניין עם פוסטמודרניזם.

זהו העניין עם סמלים.

הם קלים, הם זולים,

מפני שבמקום ליצור מקומות,

אנחנו יוצרים זכרונות של מקומות.

מפני שאני יודע,
ואני יודע שכולכם יודעים,

שזאת לא טוסקנה.

זאת אוהיו.

(צחוק)

אז ארכיטקטים נעשים מתוסכלים,

ואנחנו מתחילים לדחוף את המטוטלת
חזרה לכיוון השני.

בשלהי שנות ה-80 ותחילת ה-90,

אנחנו התחלנו להתנסות עם משהו
שנקרא דה-קונסטרוקטיביזם.

אנחנו זורקים סימבולים היסטוריים,

אנחנו מסתמכים על טכניקות עיצוב,
בעזרת מחשב,

ואנחנו באים עם יצירות חדשות,

צורות מתרסקות לתוך צורות.

זהו חומר אקדמי ומשכר,

הוא סופר לא פופולרי,

לגמרי הרחקנו אתכם.

בדרך כלל, ההמטוטלת היתה רק
חוזרת לכיוון האחר.

ואז, משהו מדהים קרה.

ב-1997, המבנה הזה נפתח.

זהו ילבאו גוגנהיים,
על ידי פרנק גרי.

והמבנה הזה

משנה ביסודו
את מערכת היחסים בעולם לאדריכלות.

פול גולדברגר אמר כי בילבאו
היה אחד מאותם רגעים נדירים

שמבקרים, אנשי אקדמיה,
והציבור הרחב

היו לגמרי מאוחדים סביב מבנה.

הניו יורק טיימס
קרא למבנה הזה פלא.

התיירות בבילבאו עלתה ב-2,500 אחוזים

לאחר שהמבנה הזה הושלם.

אז לפתע, כולם רוצים אחד מהמבנים האלה:

לוס אנג'ילס,

סיאטל,

שיקגו,

ניו יורק,

קליבלנד,

ספרינגפילד.

(צחוק)

כולם רוצים אחדף
וגרי נמצא בכל מקום.

הוא הארכיטקט כוכב שלנו.

עכשיו, כיצד זה אפשרי שהצורות האלו --

הן פרועות וקיצוניות --

כיצד זה ייתכן שהן הפכו
לכל כך נפוצות ברחבי העולם?

וזה קרה בגלל שהתקשורת
דירבנה בהצלחה סביבם

שהם לימדו אותנו במהירות
כי הצורות הללו פרושן תרבות ותיירות.

יצרנו תגובה ריגשית לצורות הללו.

כך עשה כל ראש עיר בעולם.

אז כל ראש עיר ידע
שאם היה לו את הצורות האלו,

היה לו תרבות ותיירות.

תופעה זו
בתורו של המילניום החדש

קרתה לכוכבי ארכיטקטורה נוספים.

זה קרה לזאהה

וזה קרה לליבסקינד,

ומה שקרה
לכמה מאדריכלי האליטה האלה

בתורו של המילניום החדש

למעשה יכול היה להתחיל לקרות
לכל תחום האדריכלות,

כשהמדיה הדיגיטלית תפסה תאוצה

שבה אנו צורכים מידע.

מפני שתחשבו איך אתם
צורכים ארכיטקטורה.

לפני אלף שנים,

הייתם צריכים ללכת
לכפר הסמוך בכדי לראות מבנה.

תחבורה תפסה תאוצה:

אתם יכולים לקחת סירה, לקחת מטוס,
אתם יכולים להיות תיירים.

טכנולוגיה תפסה תאוצה: אתם יכולים
לראות את זה בעיתונים, בטלוויזיה,

עד שלבסוף, אנחנו כולנו צלמי ארכיטקטורה,

והמבנה הפך למנותק מהאתר.

ארכיטקטורה נמצאת בכל מקום עכשיו,

וזה אומר שמהירות התקשורת

לבסוף השיגה את המהירות של האדריכלות.

מפני שארכיטקטורה זזה די מהר.

לא לוקח זמן רב לחשוב על מבנה.

לוקח זמן רב לבנות מבנה,

שלוש או ארבע שנים,

ובינתיים, אדריכל
יתכנן שתיים או שמונה

או מאה מבנים אחרים

לפני שהוא ידע עם הבניין
שהוא תכנן לפני ארבע שנים

היה הצלחה או לא.

זה מפני שמעולם לא היה
מעגל טוב של משוב באדריכלות.

כך אנחנו מוצאים עצמנו עם מבנים כאלו.

הברוטליות לא הייתה תנועה דו-שנתית,

זאת היתה תנועה של 20 שנה.

למשך 20 שנה, אנחנו ייצרנו מבנים כמו זה

מפני שלא היה לנו מושג
כמה שנאתם אותם.

זה לעולם לא הולך להתרחש שוב,

אני חושב,