האמנות של חוסר תנועה

אני נוסע כל חיי.

אפילו כילד קטן,

אני למעשה הבנתי
שזה יהיה זול יותר

ללכת לפנימייה באנגליה

מאשר לבית הספר הטוב ביותר במורד הרחוב
מהבית של ההורים שלי בקליפורניה.

אז, מאז שהייתי בן תשע

טסתי לבד כמה פעמים בשנה

מעל לקוטב הצפוני, רק בכדי להגיע לבית הספר.

וכמובן שככל שטסתי יותר
כך אהבתי יותר לטוס,

וכך, שבוע אחרי שסיימתי תיכון,

קיבלתי עבודה בניקוי שולחנות

כך שאוכל לבלות כל עונה בשנתי ה-18

ביבשת אחרת.

ואז, כמעט באופן בלתי נמנע,
אני הפכתי לכתב מסעות

כך שהעבודה והשמחה שלי התאחדו.

ואני באמת התחלתי להרגיש
שאם הייתם ברי מזל מספיק

להסתובב במקדשי טיבט
המוארים בנרות

או לשוטט לאורך חופי הים בהוואנה

עם מוסיקה שעוברת סביבכם,

אתם תוכלו להביא את הצלילים
והשמים הצבועים בקובלט

והבזק של האוקיינוס הכחול

בחזרה לחברים שלכם בבית,

ובאמת להביא מעט קסם

ובהירות לחיים שלכם.

מלבד, כפי שכולכם יודעים,

אחד הדברים הראשונים שאתם לומדים
כשאתם נוסעים

זה ששום מקום אינו קסום אלא אם כן
אתם מביאים את העיניים הנכונות לשם.

קחו אדם כועס להימלאיה,

הוא רק יתחיל להתלונן על האוכל.

ומצאתי שהדרך הטובה ביותר

שאני יכול לפתח עיניים
קשובות ומעריכות יותר

היתה, באופן מוזר,

על ידי הליכה לשום מקום, רק לשבת בשקט.

וכמובן שעל ידי ישיבה בשקט
רבים מאיתנו מקבלים

את מה שרובנו משתוקקים וצריכים
בחיינו הקדחתניים, הפסקה.

אבל זו גם היתה הדרך היחידה

שאני יכולתי למצוא כדי לנפות
את המצגת של הניסיון שלי

ולהבין את ההיגיון של העתיד והעבר.

וכך, להפתעתי הרבה,

התברר לי שהליכה לשום מקום

היתה מרגשת לפחות כמו
ללכת לטיבט או לקובה

ועל ידי הליכה לשום מקום,
אני מתכוון שום דבר מפחיד יותר

מאשר לקחת כמה דקות מתוך כל יום

או כמה ימים מכל עונה,

או אפילו, כמו שחלק מהאנשים עושים,

כמה שנים מהחיים

בכדי לשבת בשקט מספיק זמן

לברר מה מרגש אתכם ביותר,

כדי להיזכר איפה האושר
האמיתי שלכם שוכן

ובכדי להזכר שלפעמים

להתפרנס ולחיות

מצביעים לכיוונים מנוגדים.

וכמובן, זה מה שאדם חכם
במשך מאות בשנים

מכל מסורת היה אומר לנו.

זה רעיון עתיק.

לפני יותר מ- 2,000 שנה,
הסטואיקנים הזכירו לנו

זה לא הניסיון שלנו
שעושה את חיינו,

זה מה שאנחנו עושים איתו.

תארו לעצמכם הוריקן
שוטף בפתאומיות בעיר שלכם

והופך הכל לעיי חורבות.

אדם אחד חווה טראומה לכל חיים.

אבל אחר, אולי אפילו אחיו,
מרגיש כמעט משוחרר,

ומחליט שזוהי הזדמנות נהדרת
להתחיל חיים חדשים.

זהו בדיוק אותו אירוע,

אבל תגובות שונות באופן קיצוני.

אין שום דבר טוב או רע,
כמו ששייקספיר אמר לנו ב"המלט"

אבל חשיבה עושה אותו לכזה.

וזה כבר בהחלט
ניסיוני כנוסע.

לפני עשרים וארבע שנים עשיתי
את הטיול הכי מטריף.

ברחבי צפון קוריאה.

אבל המסע נמשך כמה ימים.

מה שעשיתי עימו בישיבה בשקט,
חזרתי לזה בראש שלי,

מנסה להבין את זה,
למצוא מקום לזה במחשבות שלי,

זה נמשך כבר 24 שנה

וכנראה ימשיך לכל החיים.

הטיול, במילים אחרות,
נתן לי כמה מראות מדהימים,

אבל זו רק הישיבה בשקט

שאפשרה לי להפוך אותם
לתובנות שנמשכות.

ולפעמים אני חושב
שכל כך הרבה מהחיים שלנו

מתרחשים בתוך הראש שלנו,

בזכרון או בדמיון
או פרשנות או ספקולציות,

כך שאם אני באמת רוצה
לשנות את החיים שלי

הטוב ביותר שאני יכול לעשות
הוא להתחיל בלשנות את דעתי.

שוב, שום דבר מזה הוא חדש

זו הסיבה ששייקספיר והסטואיקנים
אמרו לנו את זה לפני מאות שנים,

אבל שייקספיר מעולם לא היה צריך
להתמודד עם 200 מיילים ביום.

(צחוק)

הסטואיקנים, עד כמה שאני יודע,
לא היו בפייסבוק.

כולנו יודעים שבחיינו התובעניים,

אחד מהדברים הכי נדרשים

זה אנחנו עצמנו.

איפה שאנחנו נמצאים, ביום או בלילה,

הבוסים שלנו, דואר זבל,
ההורים שלנו יכולים להגיע אלינו.

סוציולוגים ממש מצאו
כי בשנים האחרונות

אמריקאים עובדים פחות שעות
מאשר מלפני 50 שנה,

אבל אנחנו מרגישים כאילו
אנחנו עובדים יותר.

יש לנו יותר ויותר
מכשירים חוסכי זמן,

אבל לפעמים, זה נראה,
פחות ופחות זמן.

אנחנו יכולים יותר בקלות
ליצור קשרים עם אנשים

בפינות הרחוקות ביותר של כדור הארץ,

אבל לפעמים בתהליכים האלה

אנחנו מאבדים קשר עם עצמנו.

ואחת מההפתעות הגדולות
ביותר שלי כנוסע

היתה למצוא כי לעתים קרובות
אלו בדיוק האנשים

שהכי אפשרו לנו להגיע לכל מקום

שהיו נחושים בדעתם ללכת לשום מקום.

במילים אחרות, בדיוק אנשים אלה

שיצרו את הטכנולוגיות

שהתגברו על כל כך הרבה מהגבולות של הישן,

היו אלו שהבינו בחוכמה
את הצורך בגבולות,

אפילו כשזה מגיע לטכנולוגיה.

פעם הלכתי למטה של גוגל

וראיתי הרבה מהדברים
שרובכם שמעתם עליהם

בתי העץ המקורים, טרמפולינות,

עובדים נהנו אז מ-20 אחוזים של חופש
מזמן העבודה שלהם

כך שהם פשוט יוכלו לתת לדמיון שלהם לשוטט

אבל מה שהכי הרשים אותי

זה שכשחיכיתי לתעודת הזהות הדיגיטאלית שלי,

גוגלר אחד סיפר לי על תוכנית

שהוא עמד להתחיל ללמד הרבה, הרבה גוגלרים

המתרגלים יוגה
להיות מאמנים בזה,

וגוגלר אחר סיפר לי
על הספר שהוא עומד לכתוב

על מנוע החיפוש הפנימי,

והדרכים בהן מדע
הראה באופן אמפירי

כיצד ישיבה בשקט, או מדיטציה,

יכולה להביא לא רק בריאות טובה
או חשיבה בהירה יותר

אלה אפילו לאינטליגנציה רגשית.

יש לי עוד חבר בעמק הסיליקון

שהוא באמת אחד
הדוברים הרהוטים ביותר

בנושא הטכנולוגיות החדישות ביותר,

ולמעשה היה אחד מהמייסדים
של מגזין Wired, קווין קלי.

וקווין כתב את הספר האחרון
על טכנולוגיות חדישות

ללא טלפון חכם
או מחשב נייד או טלוויזיה בביתו.

וכמו רבים בעמק הסיליקון,

הוא מנסה ממש חזק לצפות

במה שהם מכנים שבת אינטרנטית,

לפיה 24 או 48 שעות בכל שבוע

הם מתנתקים לגמרי

על מנת לאסוף את חוש הכיוון

והפרופורציות שהם יצטרכו
כשהם גולשים באינטרנט שוב.

דבר אחד אולי
שהטכנולוגיה לא תמיד נתנה לנו

זה תחושה של איך לעשות
שימוש חכם בטכנולוגיה.

וכשאתם מדברים על השבת,

תסתכלו על עשרת הדיברות --

ישנה שם רק מילה אחת
שהתואר "קדוש" משמש אותה,

וזאת השבת.

אני לקחתי את הספר הקדוש ליהודים
התורה --

הפרק הארוך ביותר שלו, הוא על השבת.

וכולנו יודעים שזה באמת
אחד הפינוקים הגדולים ביותר שלנו,

החלל הריק.

בהרבה יצירות מוזיקליות,
זו העצירה או המנוחה

שנותנת ליצירה את
היופי והצורה.

ואני יודע שאני כסופר

אנסה לעיתים קרובות לכלול
הרבה חללים ריקים בדף

בכדי שהקורא יוכל לסיים
את המחשבות והמשפטים שלי

כך שלדמיון שלהם יהיה מקום לנשום.

עכשיו, במימד הפיזי,
כמובן, הרבה אנשים,

אם יש להם את המשאבים,

ינסו להשיג מקום בכפר,
כבית שני.

מעולם לא החלתי לצבור את המשאבים הללו,

אבל אני לפעמים זוכר
שבכל זמן שאני רוצה,

אני יכול לקבל בית שני בכל זמן,
אם לא בכל מרחב,

רק על ידי לקיחת יום חופש.

וזה אף פעם לא קל, כי, כמובן, בכל פעם
שאני עושה את זה, אני מבלה את רובו

בדאגה על כל הדברים הנוספים

שעומדים ליפול עלי ביום שאחרי.

אני לפעמים חושב שמוטב לי לוותר
על בשר או סקס או יין

מאשר ההזדמנות לבדוק את המיילים שלי.

(צחוק)

וכל עונה אני מנסה לקחת
שלושה ימים חופש.

אבל חלק ממני עדיין מרגיש אשם
שאני עוזב את אישתי המסכנה מאחור

ומתעלם מכל המיילים הלכאורה דחופים

מהבוסים שלי

ואולי מפספס
מסיבת יום הולדת של חבר.

אבל ברגע שאני מגיע למקום של שקט אמיתי,

אני מבין שרק על ידי הליכה לשם

יהיה לי משהו טרי
או יצירתי או שמח לחלוק

עם אשתי או בוסים או חברים.

אחרת, באמת,

אני רק מפקיר אותם
לתשישות שלי או חוסר הריכוז שלי,

שזאת לא ברכה כלל.

אז כשהייתי בן 29,

החלטתי לשנות לגמרי את חיי

לאור ההליכה לשום מקום.

ערב אחד חזרתי מהמשרד,

זה היה אחרי חצות, הייתי במונית
חוצה את הטיימס-סקוור,

ולפתע הבנתי שהייתי כל כך במרוצה

שאני לעולם לא אשלים פערים בחיים שלי.

והחיים שלי אז, כפי שקרה,

היו פחות או יותר
מה שחלמתי עליו כילד קטן.

היו לי חברים וקולגות באמת מעניינים,

הייתה לי דירה נחמדה
בפרק אווניו ורחוב 20.

היתה לי, בעיניי, עבודה מרתקת
כתיבה על עניינים בעולם,

אבל לא יכולתי ממש להפריד את עצמי מזה

לשמוע את עצמי חושב --

או ממש, להבין אם אני באמת מאושר.

ואז, נטשתי את החיים החלומיים שלי

לדירת חדר ברחובות הצדדיים של קיוטו, יפן,

שהיה המקום
שהפעיל עלי בצורה חזקה ביותר

כוח משיכה באמת מסתורי.

אפילו כילד

אני פשוט הסתכלתי על ציור
של קיוטו ומרגיש שאני מכיר את זה.

אני הכרתי אותו אפילו לפני שהעיניים שלי נחו על זה.

אבל זו גם, כמו שאתם יודעים,

עיר יפה המוקפות בגבעות,

מלאה ביותר מ 2,000 מקדשים,

שבה אנשים יושבים בשקט
כבר 800 שנה או יותר.

וזמן קצר לאחר שעברתי לשם,
הגעתי למקום בו אני עדיין נמצא

עם אשתי, ובעבר עם ילדינו,

בדירת שני חדרים
באמצע שום מקום

היכן שאין לנו אופניים, ולא מכונית,

לא טלויזיה שאני מבין,

ועדיין צריך לתמוך באהובים שלי

ככתב טיולים ועיתונאי,

די ברור שזה לא אידיאלי
להתקדמות בעבודה

או להתרגשות תרבותית

או להסתה חברתית.

אבל הבנתי שזה נותן לי
את מה שאני הכי חפץ בו,

שזה ימים

ושעות.

אני מעולם לא נאלצתי
להשתמש בטלפון נייד שם.

אני כמעט מעולם לא הייתי
צריך להסתכל על השעה,

וכל בוקר כשהתעוררתי,

באמת היום נפרש בפני

כמו אחו פתוח.

וכאשר החיים זורקים את
אחת הפתעות הנבזיות שלהם,

כפי שיקרה, יותר מפעם אחת,

כאשר רופא בא לחדר שלי

כשעל פניו ארשת חמורה,

או מכונית פתאום סוטה
מול שלי בכביש המהיר,

אני יודע, בעצמותי,

שזה הזמן שביליתי בללכת לשום מקום

שהולך לתמוך בי הרבה יותר

מכל הזמן שביליתי במירוץ סביב
לבהוטן או איי פסחא.

אני תמיד אהיה נוסע --

הפרנסה שלי תלויה בזה -

אבל אחד הדברים היפים בנסיעה

הוא שזה מאפשר לך להביא רוגע

לתנועה וההמולה
של העולם.

פעם עליתי על מטוס
בפרנקפורט, גרמניה,

ואישה גרמניה צעירה
התיישבה לידי

ופנתה אלי בשיחה מאוד ידידותית

למשך כ-30 דקות,

ואז היא פשוט הסתובבה

וישבה בשקט למשך 12 שעות.

היא לא הדליקה אפילו פעם אחת
את מסך הוידאו שלה,

היא לא הוציאה ספר,
היא אפילו לא הלכה לישון,

היא פשוט ישבה בשקט,

ומשהו בבהירות והרוגע
באמת הנחיל עצמו אליי.

אני כבר שמתי לב יותר ויותר אנשים
נוקטים צעדים מודעים בימים אלה

בנסיון לפתוח מרחב בחיים שלהם.

יש אנשים שהולכים לנופש החור השחור

שבו הם מוציאים מאות
של דולרים ללילה

כדי למסור את הטלפון הנייד שלהם
ואת המחשב הנייד שלהם

בדלפק הקבלה בעת הגעתם.

יש אנשים שאני מכיר,
שממש לפני שהם הולכים לישון,

במקום לגלול בהודעות שלהם

או להסתכל ביו-טיוב,

פשוט מכבים את האורות
ומקשיבים למוזיקה,

והם שמו לב שהם ישנים יותר טוב

ומתעוררים הרבה יותר רעננים.

פעם היה לי מספיק מזל

לנהוג אל ההרים הכהים, הגבוהים,
מאחורי לוס אנג'לס,

ששם המשורר, הזמר הגדול

ושובר הלבבות הבינלאומי לאונרד כהן

חי ועבד שנים רבות
כנזיר במשרה מלאה

במרכז הזן שבהר בולדי.

ואני לא ממש הופתעתי

כאשר התקליט שהוא הוציא
בגיל 77,

שהוא נתן לו במכוון
את הכותרת הלא סקסית "רעיונות ישנים,"

היה למספר אחד במצעד
ב-17 מדינות בעולם,

הגיע לחמשת הגדולים בתשע אחרות.

משהו בתוכנו, אני חושב, זועק

לתחושה של אינטימיות ועומק
שאנו מקבלים מאנשים כאלה.

שלוקחים את הזמן וטורחים לשבת בשקט.

ואני חושב שלרבים מאיתנו יש את התחושה,
לי בהחלט יש,

שאנחנו עומדים סנטימטרים ספורים
ממסך ענק,

וזה רועש וזה צפוף

וזה משתנה עם כל שנייה,

והמסך הזה הוא החיים שלנו.

ורק על ידי צעד לאחור,
ולאחר מכן עוד יותר אחורה,

ולעמוד בשקט,

אנחנו נתחיל לראות
מה הכוונה בבד

ולראות את התמונה הגדולה.

וכמה אנשים עושים זאת עבורנו
על ידי הליכה לשום מקום.

אז, בעידן של האצה,

דבר לא יכול לרגש יותר
מאשר ללכת לאט.

ובעידן של הסחת דעת,

דבר אינו מפואר כמו
לשים לב.

ובעידן של תנועה תמידית,

דבר אינו דחוף כמו לשבת בשקט.

אז אתם יכולים ללכת לחופשה הבאה שלכם

לפריז או הוואי או ניו-אורלינס;

אני משוכנע שיהיה לכם זמן נפלא.

אבל, אם אתם רוצים לחזור הביתה
בחיים ומלאים בתקווה חדשה,

מאוהבים בעולם,

אני חושב שאולי כדאי לכם
לנסות לשקול ללכת לשום מקום.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)