האמנות של חוסר תנועה

אני נוסע כל חיי.

אפילו כילד קטן,

אני דווקא הצלחתי לסדר
שזה יהיה זול יותר

ללכת לפנימייה באנגליה

מאשר לבית הספר הטוב ביותר במורד הרחוב
מהבית של ההורים שלי בקליפורניה.

אז, מאז שהייתי בן תשע

אני טסתי כמה פעמים בשנה

מעל לקוטב הצפוני, רק בכדי להגיע לבית הספר.

וכמובן שככל שטסתי יותר
כך אהבתי יותר לטוס,

וכך, שבוע אחרי שסיימתי תיכון,

קיבלתי עבודה בניקוי שולחנות

כך שיכולתי לבלות כל עונה בשנתי ה-18

ביבשת אחרת.

ואז, כמעט באופן בלתי נמנע,
אני הפכתי לסופר מסעות

כך שהעבודה והשמחה שלי התאחדו.

ואני באמת התחלתי להרגיש
שאם היית בר מזל מספיק

להסתובב במקדשי טיבט
המוארים בנרות

או לשוטט לאורך חופי הים בהוואנה

עם מוסיקה שעוברת סביבכם,

אתם תוכלו להביא את הצלילים
והשמים הצבועים בקובלט

והבזק של האוקיינוס הכחול

בחזרה לחברים שלכם בבית,

ובאמת להביא מעט קסם

ובהירות לחיים שלכם.

מלבד, כפי שכולכם יודעים,

אחד הדברים הראשונים שאתם לומדים
כאשר אתם נוסעים

זה ששום מקום אינו קסום
אלא אם כן אתם מביאים את העיניים הנכונות לשם.

תקחו אדם כועס להימלאיה,

הוא רק יתחיל להתלונן על האוכל.

ומצאתי שהדרך הטובה ביותר

שאני יכול לפתח עיניים קשובות ומעריכות יותר

היתה, באופן מוזר,

על ידי הליכה לשום מקום, רק לשבת בשקט.

וכמובן שעל ידי ישיבה במקום
רבים מאיתנו מקבלים

מה שרובנו משתוקקים וצריכים
בחיינו הקדחתניים, הפסקה.

אבל זו גם היתה הדרך היחידה

שאני יכולתי באמצעותה לנפות
את המצגת של הניסיון שלי

ולהבין את ההיגיון של העתיד והעבר.

וכך, להפתעתי הרבה,

התברר לי שהליכה לשום מקום

היתה מרגשת לפחות כמו
ללכת לטיבט או לקובה

ועל ידי הליכה לשום מקום,
אני מתכוון שום דבר מפחיד יותר

מאשר לקחת כמה דקות מתוך כל יום

או כמה ימים מכל עונה,

או אפילו, כמו שחלק מהאנשים עושים,

כמה שנים מהחיים

בכדי לשבת בשקט מספיק זמן

לברר מה מרגש אתכם ביותר,

כדי להיזכר איפה האושר
האמיתי שלכם שוכן

ובכדי להזכר שלפעמים

להתפרנס ולחיות

מצביעים לכיוונים מנוגדים.

וכמובן, זה מה שאדם חכם
במשך מאות בשנים

מכל מסורת היה אומר לנו.

זה רעיון עתיק.

לפני יותר מ- 2,000 שנה,
הסטואיקנים הזכירו לנו

זה לא הניסיון שלנו
שעושה את חיינו,

זה מה שאנחנו עושים איתו.

תארו לעצמכם הוריקן פתאומי
שוטף את העיר שלכם

והופך הכל לעיי חורבות.

אדם אחד חווה טראומה לכל חיים.

אבל אחר, אולי אפילו אחיו,
כמעט מרגיש משוחרר,

ומחליט שזוהי הזדמנות נהדרת
להתחיל חיים חדשים.

זהו בדיוק אותו אירוע,

אבל תגובות שונות באופן קיצוני.

אין שום דבר טוב או רע,
כמו ששייקספיר אמר לנו ב"המלט"

אבל חשיבה עושה אותו לכזה.

וזה כבר בהחלט
ניסיוני כנוסע.

לפני עשרים וארבע שנים עשיתי
את הטיול הכי מטריף.

ברחבי צפון קוריאה.

אבל המסע נמשך כמה ימים.

מה שעשיתי עם הלשבת בשקט,
חזרתי לזה בראש שלי,

מנסה להבין את זה,
למצוא מקום לזה במחשבות שלי,

זה נמשך כבר 24 שנה

וכנראה ימשיך לכל החיים.

הטיול, במילים אחרות,
נתן לי כמה מראות מדהימים,

אבל זו רק הישיבה בשקט

שאפשרה לי להפוך אותם
לתובנות שנמשכות.

ולפעמים אני חושב
שכל כך הרבה מהחיים שלנו

מתרחשים בתוך הראש שלנו,

בזכרון או בדמיון
או פרשנות או ספקולציות,

כך שאם אני באמת רוצה
לשנות את החיים שלי

הטוב ביותר שאני יכול לעשות
הוא להתחיל בלשנות את דעתי.

שוב, שום דבר מזה הוא חדש

זו הסיבה ששייקספיר והסטואיקנים
אמרו לנו את זה לפני מאות שנים,

אבל שייקספיר מעולם לא היה צריך
להתמודד עם 200 מיילים ביום.

(צחוק)

הסטואיקנים, עד כמה שאני יודע,
לא היו בפייסבוק.

כולנו יודעים כי בחיינו על פי דרישה,

אחד מהדברים הכי נדרשים

זה אנחנו עצמנו.

איפה שאנחנו נמצאים, ביום או בלילה,

הבוסים שלנו, דואר זבל,
ההורים שלנו יכולים להשיג אותנו.

סוציולוגים ממש מצאו
כי בשנים האחרונות

אמריקאים עובדים פחות שעות
מאשר מלפני 50 שנה,

אבל אנחנו מרגישים כאילו
אנחנו עובדים יותר.

יש לנו יותר ויותר
מכשירים חוסכי זמן,

אבל לפעמים, זה נראה,
פחות ופחות זמן.

אנחנו יכולים יותר בקלות
ליצור קשרים עם אנשים

בפינות הרחוקות ביותר של כדור הארץ,

אבל לפעמים בתהליכים האלה

אנחנו מאבדים קשר עם עצמנו.

ואחת מההפתעות הגדולות
ביותר שלי כנוסע

היתה למצוא כי לעתים קרובות
זה בדיוק אנשים

שהכי אפשרו לנו להגיע לשום מקום

שהיו נחושים בדעתם ללכת לשום מקום.

במילים אחרות, בדיוק אנשים אלה

שיצרו את הטכנולוגיה

שעקפו כל כך הרבה גבולות ישנים,

אלה חכמים
על הצורך בגבולות,

אפילו כשזה מגיע לטכנולוגיה.

פעם הלכתי למטה של גוגל

וראיתי הרבה מהדברים
שרובכם שמעתם עליהם

בתי העץ המקורים, טרמפולינות,

עובדים נהנים מ-20 אחוזים של חופש
מזמן העבודה שלהם

אז הם פשוט יכולים לתת לדמיון שלהם לשוטט

אבל מה שהכי הרשים אותי

זה שכשחיכיתי לתעודת הזהות הדיגיטאלית שלי,

גוגלר אחד סיפר לי על תוכנית

שהוא עמד להתחיל ללמד הרבה, הרבה גוגלרים

המתרגלים יוגה
להיות מאמנים בזה,

וגוגלר אחר סיפר לי
על הספר שהוא עומד לכתוב

על מנוע החיפוש הפנימי שלהם,

והדרכים בהן מדע
הראה באופן אמפירי

כיצד ישיבה בשקט, או מדיטציה,

יכולה להביא לא רק בריאות טובה
או חשיבה בהירה יותר

אלה אפילו לאינטליגנציה רגשית.

יש לי עוד חבר בעמק הסיליקון

שהוא באמת אחד
הדוברים הרהוטים ביותר

בנושא הטכנולוגיות החדישות ביותר,

ולמעשה היה אחד מהמייסדים
של מגזין Wired, קווין קלי.

וקווין כתב את הספר האחרון
על טכנולוגיות חדישות

ללא טלפון חכם
או מחשב נייד או טלוויזיה בביתו.

כמו הרבה בעמק הסיליקון,

הוא מנסה ממש חזק לצפות

מה שהם מכנים שבת באינטרנט,

לפיה 24 או 48 שעות בכל שבוע

הם מתנתקים לגמרי

על מנת לאסוף את חוש הכיוון

והפרופורציות שהם יצטרכו
כשהם גולשים באינטרנט שוב.

דבר אחד אולי
שהטכנולוגיה לא תמיד נתנה לנו

זה התחושה של איך לעשות
שימוש חכם בטכנולוגיה.

וכשאתם מדברים על השבת,

תסתכלו על עשרת הדיברות --

ישנה שם רק מילה אחת
שלתואר "קדוש" משמש,

וזאת השבת.

אני לקחתי את הספר הקדוש ליהודים
של התורה --

הפרק האחרוך ביותר שלו, הוא על השבת.

וכולנו יודעים שזה באמת
אחד הפינוקים הגדולים ביותר שלנו,

החלל הריק.

בהרבה יצירות מוזיקליות,
זה העצירה או המנוחה

שנותנות ליצירה את
היופי והצורה.

ואני יודע שאני כסופר

אנסה לעיתים קרובות לכלול
הרבה חללים ריקים בדף

בכדי שהקורא יוכל לסיים
את המחשבות והמשפטים שלי

כך שלדמיון שלהם יהיה מקום לנשום.

עכשיו, במימד הפיזי,
כמובן, הרבה אנשים,

אם יש להם את המשאבים,

ינסו להשיג מקום בכפר,
כבית שני.

מעולם לא החלתי לצבור את המשאבים הללו,

אבל אני לפעמים זוכר
שבכל זמן שאני רוצה,

אני יכול לקבל בית שני בכל זמן,
אם לא בכל מקום,

רק על ידי לקיחת יום חופש.

וזה אף פעם לא קל, כי, כמובן,
אני כל פעם שאני עושה לבלות הרבה יותר מזה???

בדאגה על כל הדברים הנוספים

שעומדים ליפול עלי ביום שאחרי.

אני לפעמים חושב שכדאי לי לוותר
על בשר או סקס או יין

מאשר ההזדמנות לבדוק את המיילים שלי.

(צחוק)

וכל עונה אני מנסה לקחת
שלושה ימים חופש.

אבל חלק ממני עדיין מרגיש אשם
שאני עוזב את אישתי המסכנה מאחור

ומתעלם מכל המיילים הלכאורה דחופים

מהבוסים שלי

ואולי מפספס
מסיבת יום הולדת של אחד מחבריי.

אבל ברגע שאני מגיע למקום של שקט אמיתי,

אני מבין שרק על ידי הליכה לשם

יהיה לי משהו טרי
או יצירתי או שמח לחלוק

עם אשתי או בוסים או חברים.

אחרת, באמת,

אני רק מפקיר אותם
לתשישות שלי או חוסר הריכוז שלי,

שזאת לא ברכה בכלל.

אז כשהייתי בן 29,

החלטתי לשנות לגמרי את חיי

לאור הולך לשום מקום.???

ערב אחד חזרתי מהמשרד,

זה היה אחרי חצות, הייתי במונית
חוצה את הטיימס-סקוור,

ולפתע הבנתי שהייתי במרוץ

שאני לעולם לא אשלים פערים בחיים שלי.

והחיים שלי אז, כפי שקרה,

היו פחות או יותר
מה שחלמתי עליו כילד קטן.

היו לי חברים וקולגות באמת מעניינים,

הייתה לי דירה נחמדה
בפרק אווניו ורחוב 20.

היתה לי, בעיניי, עבודה מרתקת
כתיבה על עניינים בעולם,

אבל לא יכולתי ממש להפריד את עצמי מזה

לשמוע את עצמי חושב --

או באמת, להבין אם אני באמת מאושר.

ואז, נטשתי את החיים החלומיים שלי

לחדר אחד ברחובות הצדדיים של קיוטו, יפן,

שהיה המקום
שהפעיל עלי בצורה חזקה ביותר

כוח משיכה באמת מסתורי.

אפילו כילד

אני פשוט הסתכלתי על ציור

של קיוטו ומרגיש שאני מכיר את זה.

אני הכרתי אותו אפילו לפני שהעיניים שלי נחו על זה.

עיר יפה המוקפות בגבעות,

מלאה ביותר מ 2,000 מקדשים,

שבה אנשים כבר יושבים בשקט
במשך 800 שנה או יותר.

וזמן קצר לאחר שעברתי לשם,
אני בסופו של דבר עדיין נמצא בו

עם אשתי, ובעבר עם ילדינו,

בדירת שני חדרים
באמצע שום מקום

היכן שאין לנו אופניים, ולא מכונית,

לא טלויזיה שאני מבין,

ועדיין צריך לתמוך באהובים שלי

ככתב טיולים ועיתונאי,

כל כך ברור שזה לא אידיאלי
לקידום העבודה

או להתרגשות תרבותית

או להסחת דעת חברתית.

אבל הבנתי שזה נותן לי
את מה שאני הכי חפץ בו,

שזה ימים

ושעות.

אני מעולם לא נאלצתי שם
להשתמש בטלפון נייד.

אני כמעט מעולם לא הייתי
צריך להסתכל על השעה,

וכל בוקר כשהתעוררתי,

באמת היום נפרש בפני

כמו חלון פתוח.

וכאשר החיים זורקים את
אחת הפתעות הנעימות שלהם,

כפי שקרה, יותר מפעם אחת,

כאשר רופא בא לחדר שלי

כשעל פניו ארשת חמורה,

או מכונית פתאום סוטה
מולי בכביש המהיר,

אני יודע, בעצמותי,

שזה הזמן שביליתי בשום מקום

שהולך לתמוך בי הרבה יותר

מכל הזמן שביליתי במירוץ סביב
לבהוטן או איי פסחא.

אני תמיד אהיה נוסע --

הפרנסה שלי תלויה בזה -

אבל אחד מהאבל אחד הדברים היפים בנסיעה

הוא שזה מאפשר לך להביא שקט

לתנועה וההמולה
של העולם.

פעם עליתי על מטוס
בפרנקפורט, גרמניה,

ואישה צעירה גרמניה
התיישבה ליידי

ופנתה אלי בשיחה מאוד ידידותית

למשך כ-30 דקות,

ואז היא פשוט הסתובבה

וישבה בשקט למשך 12 שעות.

היא אפילו לא הדליקה פעם אחת
את מסך הוידאו שלה,

היא לא הוציאה ספר,
היא אפילו לא הלכה לישון,

היא פשוט ישבה בשקט,

ומשהו בבהירות והרוגע
באמת הנחיל עצמו אליי.

אני כבר שמתי לב יותר ויותר אנשים
נוקטים צעדים מודעים בימים אלה

בנסיון לפתוח מרחב בחיים שלהם.

יש אנשים שהולכים לנופש החור השחור

שבו הם מוציאים מאות
של דולרים ללילה

כדי למסור את הטלפון הנייד שלהם
ואת המחשב הנייד שלהם

בדלפק הקבלה בעת הגעתם.

יש אנשים שאני מכיר,
רק לפני שהם הולכים לישון,

במקום לגלול בהודעות שלהם

או להסתכל ביו-טיוב,

פשוט מכבים את האורות
ומקשיבים למוזיקה,

והם שמו לב שהם ישנים יותר טוב

ומתעוררים הרבה יותר רעננים.

פעם היה לי מספיק מזל

לנהוג אל ההרים הכהים, הגבוהים,
מאחורי לוס אנג'לס,

ששם המשורר, הזמר הגדול

ושובר הלבבות הבינלאומי לאונרד כהן

חי ועבד שנים רבות
כנזיר במשרה מלאה

במרכז הזן שבהר בלדי.

ואני לא ממש הופתעתי

כאשר התקליט שהוא הוציא
בגיל 77,

שהוא נתן לו במכוון
את הכותרת הלא סקסית "רעיונות ישנים,"

היה למספר אחד במצעד
ב-17 מדינות בעולם,

הגיע לחמשת הגדולים בתשע אחרות.

משהו בתוכנו, אני חושב, זועק

לתחושה של אינטימיות ועומק
שאנו מקבלים מאנשים כאלה.

שלוקחים את הזמן וטורחים לשבת בשקט.

ואני חושב שלרבים יש תחושה,
אני בהחלט חושב,

שאנחנו עומדים סנטימטרים ספורים
ממסך ענק,

וזה רועש וזה צפוף

וזה משתנה עם כל שנייה,

והמסך הזה הוא החיים שלנו.

ורק על ידי צעד לאחור,
ולאחר מכן עוד יותר אחורה,

ולעמוד בשקט,

אנחנו נתחיל לראות
מה הכוונה בבד

ולראות את התמונה הגדולה.

וכמה אנשים עושים זאת עבורנו
על ידי הליכה לשום מקום.

אז, בעידן של האצה,

דבר לא יכול לרגש יותר
מאשר ללכת לאט.

ובעידן של הסחת דעת,

דבר אינו מפואר כמו
תשומת לב.

ובעידן של תנועה תמידית,

דבר אינו דחוף כמו לשבת בשקט.

אז אתם יכולים ללכת לחופשה הבאה שלכם

לפריז או הוואי או ניו-אורלינס;

אני משוכנע שיהיה לכם זמן נפלא.

אבל, אם אתם רוצים לחזור הביתה
בחיים ועם תקווה חדשה,

מאוהבים בעולם,

אני חושב שאולי כדאי לכם
לנסות לשקול ללכת לשום מקום.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)