סוזן רוטנברג: רגשות: אמנות21

Episode #099: Filmed at her home and studio in New Mexico, artist Susan Rothenberg explains how she transforms personal experiences and feelings into works that can become an "emotional moment" for the viewer. While discussing the loss of her dog, Rothenberg describes the process of recovering a memory of her pet through the act of painting.

Susan Rothenberg's early work—large acrylic, figurative paintings—came to prominence in the 1970s New York art world, a time and place almost completely dominated and defined by Minimalist aesthetics and theories. The first body of work for which she became known centered on life-sized images of horses. Glyph-like and iconic, these images are not so much abstracted as pared down to their most essential elements. The horses, along with fragmented body parts (heads, eyes, and hands) are almost totemic, like primitive symbols, and serve as formal elements through which Rothenberg investigated the meaning, mechanics, and essence of painting. Rothenbergs paintings since the 1990s reflect her move from New York to New Mexico, her adoption of oil painting, and her new-found interest in using the memory of observed and experienced events (a riding accident, a near-fatal bee sting, walking the dog, a game of poker or dominoes) as an armature for creating a painting. These scenes excerpted from daily life, whether highlighting an untoward event or a moment of remembrance, come to life through Rothenbergs thickly layered and nervous brushwork. A distinctive characteristic of these paintings is a tilted perspective in which the vantage point is located high above the ground. A common experience in the New Mexico landscape, this unexpected perspective invests the work with an eerily objective psychological edge.

Learn more about Susan Rothenberg at: http://www.art21.org/artists/susan-rothenberg

VIDEO | Producer: Wesley Miller & Nick Ravich. Interview: Susan Sollins. Camera: Dyanna Taylor. Sound: Jim Gallup. Editor: Paulo Padilha. Artwork Courtesy: Susan Rothenberg.

סוזן רוטנברג: רגשות

אני חושבת שאכפת לי מיופי, אבל אני לא קונה את זה.

אני מקווה שזה לפעמים יוכל להיות שם.

אני חושבת אולי יותר במונחים של רגע יפה מאשר להבין מהו יופי.

אני מקווה שהציורים שלי יכולים להיות רגעים של רגש בשביל האנשים.

אני פשוט יודעת שזה דורש ממני להנעל רגשית בשביל להתחייב לציור.

ואיזה רוך בהתחלה, ואז הציור השני, ולאחר מכן אני עשויה לחזור לציור הראשון,

ולהביא יותר אומץ אליו,

ולומר, "הו, זה בסדר. אני יכולה להתמודד עם זה."

נתתי לעצמי את המשטח המלא של הציור.

אני לא מגבילה את עצמי בכל מקרה. אני יודעת שאני לא ציירת נוף. זאת עבודה למישהו אחר.

ואני לא חושבת שאני ציירת של טבע דומם.

אבל אני רוצה לחשוב שאני יכולה לצייר דיוקנאות, שעדין לא עשיתי בהצלחה.

אני רוצה לחשוב שהכל פתוח לרווחה, ואני כבר לא צריכה לנהוג על פי כל הכללים.

אבל שמחתי לעשות זאת כשהייתי צעירה, כי אז נדמה היה שהעולם מאוד קיצוני.

ואני ממש רציתי להיות חלק ממנו.

היינו צריכים להרדים את הכלבה, בגלל אי ספיקת כליות.

ואני החזקתי אותה לפני שהרופא עשה זאת, ורציתי לעשות ציור על זה.

איך זה הרגיש, ולזכור אותה.

ציירתי את הזרוע... בכל מקום שאתה רואה גוון כהה יותר, היתה הזרוע [מגחכת]

היא היתה ככה, וככה, ואז לא הצלחתי להבין איפה כפות הרגליים צריכות להיות,

לאחר מכן, לא הצלחתי להבין איך הזרוע יוצאת מהגוף.

בסופו של דבר, החלטתי להפסיק לדאוג על זה. כל מה שרציתי היה שהכלבה תוחזק שם,

והנעלים שלי יחזיקו את החלק התחתון של הציור.

זה היה כל כך עצוב, וכך... הרגשתי את האובדן של הכלבה הזאת כל כך. הרבה. אז אני מנסה לשחזר אותה לרגע בציור.

זה לגמרי אישי.

ואני יכולה לראות שהזרוע לא מצוירת מספיק טוב... זאת כן, השניה לא.

[אישה, מחוץ למסך] איזו?

[רוטנברג] היד השמאלית היא בסדר גמור. היא עושה מה שהיא צריכה לעשות.

זאת רכיכה. [צוחק]

היא צריכה את העצמות של כף היד, כמה ציפורניים, הגדרה כלשהי.

בציורים בהם יש רוך - בשביל זה אני עובדת.

אני לא חוששת מזה. אם הייתי יכולה לשים את הלב המדמם המזוין שלי שם, הייתי שמה. [מגחכת]

אך כמו שזה, זאת היא, הזרועות שלי והנעלים שלי.

אתה יודע, מין חיבוק פרידה הכי גדול שיכולתי לתת לה.