1
00:00:05,874 --> 00:00:10,980
סוזן רוטנברג: רגשות

2
00:00:13,846 --> 00:00:20,061
אני חושבת שאכפת לי מיופי, אבל אני לא קונה את זה.

3
00:00:20,627 --> 00:00:24,093
אני מקווה שזה לפעמים יוכל להיות שם.

4
00:00:24,093 --> 00:00:31,561
אני חושבת אולי יותר במונחים של רגע יפה מאשר להבין מהו יופי.

5
00:00:34,294 --> 00:00:39,095
אני מקווה שהציורים שלי יכולים להיות רגעים של רגש בשביל האנשים.

6
00:00:43,294 --> 00:00:49,727
אני פשוט יודעת שזה דורש ממני להנעל רגשית בשביל להתחייב לציור.

7
00:00:50,142 --> 00:00:56,200
ואיזה רוך בהתחלה, ואז הציור השני, ולאחר מכן אני עשויה לחזור לציור הראשון,

8
00:00:56,200 --> 00:00:58,317
ולהביא יותר אומץ אליו,

9
00:00:58,317 --> 00:01:01,851
ולומר, "הו, זה בסדר. אני יכולה להתמודד עם זה."

10
00:01:06,016 --> 00:01:10,100
נתתי לעצמי את המשטח המלא של הציור.

11
00:01:11,784 --> 00:01:19,092
אני לא מגבילה את עצמי בכל מקרה. אני יודעת שאני לא ציירת נוף. זאת עבודה למישהו אחר.

12
00:01:19,092 --> 00:01:21,808
ואני לא חושבת שאני ציירת של טבע דומם.

13
00:01:21,808 --> 00:01:28,283
אבל אני רוצה לחשוב שאני יכולה לצייר דיוקנאות, שעדין לא עשיתי בהצלחה.

14
00:01:28,784 --> 00:01:34,151
אני רוצה לחשוב שהכל פתוח לרווחה, ואני כבר לא צריכה לנהוג על פי כל הכללים.

15
00:01:34,151 --> 00:01:41,083
אבל שמחתי לעשות זאת כשהייתי צעירה, כי אז נדמה היה שהעולם מאוד קיצוני.

16
00:01:41,083 --> 00:01:44,555
ואני ממש רציתי להיות חלק ממנו.

17
00:01:47,211 --> 00:01:53,022
היינו צריכים להרדים את הכלבה, בגלל אי ספיקת כליות.

18
00:01:53,472 --> 00:02:01,506
ואני החזקתי אותה לפני שהרופא עשה זאת, ורציתי לעשות ציור על זה.

19
00:02:01,557 --> 00:02:04,295
איך זה הרגיש, ולזכור אותה.

20
00:02:04,295 --> 00:02:12,599
ציירתי את הזרוע... בכל מקום שאתה רואה גוון כהה יותר, היתה הזרוע [מגחכת]

21
00:02:12,599 --> 00:02:16,882
היא היתה ככה, וככה, ואז לא הצלחתי להבין איפה כפות הרגליים צריכות להיות,

22
00:02:16,882 --> 00:02:21,766
לאחר מכן, לא הצלחתי להבין איך הזרוע יוצאת מהגוף.

23
00:02:21,766 --> 00:02:25,966
בסופו של דבר, החלטתי להפסיק לדאוג על זה. כל מה שרציתי היה שהכלבה תוחזק שם,

24
00:02:25,966 --> 00:02:30,299
והנעלים שלי יחזיקו את החלק התחתון של הציור.

25
00:02:30,947 --> 00:02:42,150
זה היה כל כך עצוב, וכך... הרגשתי את האובדן של הכלבה הזאת כל כך. הרבה. אז אני מנסה לשחזר אותה לרגע בציור.

26
00:02:42,150 --> 00:02:44,800
זה לגמרי אישי.

27
00:02:48,152 --> 00:02:53,033
ואני יכולה לראות שהזרוע לא מצוירת מספיק טוב... זאת כן, השניה לא.

28
00:02:53,033 --> 00:02:54,782
[אישה, מחוץ למסך] איזו?

29
00:02:54,782 --> 00:02:57,970
[רוטנברג] היד השמאלית היא בסדר גמור. היא עושה מה שהיא צריכה לעשות.

30
00:02:57,970 --> 00:03:00,021
זאת רכיכה. [צוחק]

31
00:03:00,021 --> 00:03:06,887
היא צריכה את העצמות של כף היד, כמה ציפורניים, הגדרה כלשהי.

32
00:03:08,801 --> 00:03:13,368
בציורים בהם יש רוך - בשביל זה אני עובדת.

33
00:03:13,368 --> 00:03:19,800
אני לא חוששת מזה. אם הייתי יכולה לשים את הלב המדמם המזוין שלי שם, הייתי שמה. [מגחכת]

34
00:03:19,984 --> 00:03:25,091
אך כמו שזה, זאת היא, הזרועות שלי והנעלים שלי.

35
00:03:25,125 --> 00:03:30,091
אתה יודע, מין חיבוק פרידה הכי גדול שיכולתי לתת לה.