סוזן רוטנברג: רגשות

אני חושבת שאכפת לי מיופי, אבל אני לא קונה את זה.

אני מקווה שזה לפעמים יוכל להיות שם.

אני חושבת אולי יותר במונחים של רגע יפה מאשר להבין מהו יופי.

אני מקווה שהציורים שלי יכולים להיות רגעים של רגש בשביל האנשים.

אני פשוט יודעת שזה דורש ממני להנעל רגשית בשביל להתחייב לציור.

ואיזה רוך בהתחלה, ואז הציור השני, ולאחר מכן אני עשויה לחזור לציור הראשון,

ולהביא יותר אומץ אליו,

ולומר, "הו, זה בסדר. אני יכולה להתמודד עם זה."

נתתי לעצמי את המשטח המלא של הציור.

אני לא מגבילה את עצמי בכל מקרה. אני יודעת שאני לא ציירת נוף. זאת עבודה למישהו אחר.

ואני לא חושבת שאני ציירת של טבע דומם.

אבל אני רוצה לחשוב שאני יכולה לצייר דיוקנאות, שעדין לא עשיתי בהצלחה.

אני רוצה לחשוב שהכל פתוח לרווחה, ואני כבר לא צריכה לנהוג על פי כל הכללים.

אבל שמחתי לעשות זאת כשהייתי צעירה, כי אז נדמה היה שהעולם מאוד קיצוני.

ואני ממש רציתי להיות חלק ממנו.

היינו צריכים להרדים את הכלבה, בגלל אי ספיקת כליות.

ואני החזקתי אותה לפני שהרופא עשה זאת, ורציתי לעשות ציור על זה.

איך זה הרגיש, ולזכור אותה.

ציירתי את הזרוע... בכל מקום שאתה רואה גוון כהה יותר, היתה הזרוע [מגחכת]

היא היתה ככה, וככה, ואז לא הצלחתי להבין איפה כפות הרגליים צריכות להיות,

לאחר מכן, לא הצלחתי להבין איך הזרוע יוצאת מהגוף.

בסופו של דבר, החלטתי להפסיק לדאוג על זה. כל מה שרציתי היה שהכלבה תוחזק שם,

והנעלים שלי יחזיקו את החלק התחתון של הציור.

זה היה כל כך עצוב, וכך... הרגשתי את האובדן של הכלבה הזאת כל כך. הרבה. אז אני מנסה לשחזר אותה לרגע בציור.

זה לגמרי אישי.

ואני יכולה לראות שהזרוע לא מצוירת מספיק טוב... זאת כן, השניה לא.

[אישה, מחוץ למסך] איזו?

[רוטנברג] היד השמאלית היא בסדר גמור. היא עושה מה שהיא צריכה לעשות.

זאת רכיכה. [צוחק]

היא צריכה את העצמות של כף היד, כמה ציפורניים, הגדרה כלשהי.

בציורים בהם יש רוך - בשביל זה אני עובדת.

אני לא חוששת מזה. אם הייתי יכולה לשים את הלב המדמם המזוין שלי שם, הייתי שמה. [מגחכת]

אך כמו שזה, זאת היא, הזרועות שלי והנעלים שלי.

אתה יודע, מין חיבוק פרידה הכי גדול שיכולתי לתת לה.