< Return to Video

להיכנס אל תוך ראשו של דחיין מקצועי

  • 0:01 - 0:02
    כשלמדתי בקולג',
  • 0:03 - 0:05
    עשיתי תואר בממשל,
  • 0:05 - 0:07
    מה שאומר שהייתי צריך לכתוב הרבה עבודות.
  • 0:07 - 0:09
    ובכן, כשסטודנט רגיל כותב עבודה,
  • 0:09 - 0:12
    הוא עשוי לחלק את העבודה בערך בצורה הבאה.
  • 0:12 - 0:13
    כך, שאתם יודעים...
  • 0:13 - 0:15
    (צחוק)
  • 0:15 - 0:17
    אתה מתחיל בדרך כלל לאט,
  • 0:17 - 0:19
    אבל אתה מצליח לעשות מספיק בשבוע הראשון
  • 0:19 - 0:20
    כך שגם עם כמה ימים יותר עמוסים בהמשך,
  • 0:20 - 0:23
    כל העבודה מתבצעת ודברים נשארים רגועים.
  • 0:23 - 0:24
    (צחוק)
  • 0:24 - 0:26
    ובאמת הייתי רוצה לעשות את הדברים כך.
  • 0:26 - 0:27
    זו אמורה להיות התכנית.
  • 0:27 - 0:30
    הייתי מוכן להתחיל לפי התוכנית,
  • 0:30 - 0:32
    אבל אז, בפועל, הייתה מגיעה העבודה,
  • 0:32 - 0:34
    ועשיתי פחות או יותר את הדבר הבא.
  • 0:34 - 0:37
    (צחוק)
  • 0:37 - 0:39
    וזה היה קורה בכל עבודה שהייתי צריך להגיש.
  • 0:40 - 0:44
    אבל אז הגיעה עבודת התזה שלי,
    בת 90 העמודים,
  • 0:44 - 0:46
    מסמך שאתה אמור לעבוד עליו במשך שנה שלמה.
  • 0:46 - 0:49
    וידעתי שבשביל עבודה כזאת, אין מצב לעבוד
    בשיטה הרגילה שלי.
  • 0:49 - 0:51
    זה היה פרויקט גדול מדי.
  • 0:51 - 0:52
    אז תכננתי הכל,
  • 0:52 - 0:55
    והחלטתי שאנקוט בשיטה הבאה:
  • 0:56 - 0:57
    כך הייתה אמורה להיראות השנה.
  • 0:57 - 0:59
    אני אתחיל בקלילות,
  • 0:59 - 1:02
    ובחודשים שלאחר מכן אתן קצת גז,
  • 1:02 - 1:04
    ואז, לקראת הסוף, אשלב להילוך גבוה.
  • 1:04 - 1:06
    ממש כמו גרם-מדרגות קטן.
  • 1:06 - 1:08
    כמה קשה זה אמור להיות, לעלות במדרגות?
  • 1:08 - 1:10
    לא סיפור גדול, נכון?
  • 1:11 - 1:13
    אבל אז, קרה קטע מצחיק.
  • 1:13 - 1:14
    החודשים הראשונים ההם?
  • 1:15 - 1:16
    הם פשוט באו והלכו,
  • 1:16 - 1:18
    ולא ממש יכולתי לעשות משהו.
  • 1:18 - 1:19
    אז הגיתי תוכנית משודרגת ומגניבה.
  • 1:19 - 1:21
    (צחוק)
  • 1:21 - 1:22
    ואז...
  • 1:22 - 1:24
    (צחוק)
  • 1:24 - 1:27
    אבל אז, גם חודשי-האמצע ההם פשוט חלפו ביעף,
  • 1:27 - 1:29
    ולא ממש כתבתי מילים,
  • 1:29 - 1:31
    ובסופו של דבר מצאתי את עצמי כאן.
  • 1:32 - 1:34
    ואז חודשיים הפכו להם לחודש אחד,
  • 1:34 - 1:36
    שהפך לשבועיים.
  • 1:36 - 1:37
    ויום אחד התעוררתי
  • 1:38 - 1:40
    עם שלושה ימים עד לתאריך ההגשה.
  • 1:42 - 1:43
    ומכיוון שעדיין לא כתבתי מילה,
  • 1:43 - 1:46
    עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות:
  • 1:46 - 1:48
    כתבתי 90 עמודים תוך 72 שעות,
  • 1:48 - 1:50
    מושך לא לילה-לבן אחד,
    אלא שני לילות לבנים --
  • 1:50 - 1:53
    בני אדם לא אמורים למשוך שני לילות לבנים --
  • 1:54 - 1:56
    חציתי את הקמפוס בריצת אמוק,
  • 1:56 - 1:58
    ריחפתי בהילוך איטי
  • 1:58 - 2:00
    והגשתי את העבודה בדיוק בזמן.
  • 2:00 - 2:02
    חשבתי שכאן נגמר הסיפור.
  • 2:02 - 2:04
    אבל שבוע לאחר מכן קיבלתי שיחה,
  • 2:04 - 2:05
    מהמכללה.
  • 2:06 - 2:07
    והם אומרים לי: "הגעתי לטים אורבן?"
  • 2:07 - 2:09
    ואני אומר: "כן".
  • 2:09 - 2:11
    "אנחנו צריכים לדבר על עבודת התזה שלך".
  • 2:11 - 2:13
    ואני אומר: "אוקיי".
  • 2:13 - 2:15
    ואז הם אומרים:
  • 2:15 - 2:17
    "זו עבודת התזה הכי טובה שראינו אי פעם".
  • 2:17 - 2:19
    (צחוק)
  • 2:20 - 2:23
    (מחיאות כפיים)
  • 2:25 - 2:26
    זה - לא קרה.
  • 2:26 - 2:28
    (צחוק)
  • 2:28 - 2:31
    זאת הייתה עבודת תזה ממש, אבל ממש גרועה.
  • 2:31 - 2:33
    (צחוק)
  • 2:33 - 2:37
    פשוט רציתי ליהנות לרגע אחד, כשכולכם
    חשבתם לעצמכם,
  • 2:38 - 2:39
    "הבחור הזה מדהים!"
  • 2:39 - 2:41
    (צחוק)
  • 2:41 - 2:42
    לא, לא, זו הייתה עבודה גרועה מאוד.
  • 2:43 - 2:47
    בכל אופן, היום אני בחור שכותב בלוגים ברשת.
  • 2:47 - 2:49
    אני כותב את הבלוג: Wait But Why.
  • 2:49 - 2:52
    ולפני כמה שנים, החלטתי לכתוב על דחיינות.
  • 2:52 - 2:56
    ההתנהגות שלי תמיד הביכה
    את הלא-דחיינים סביבי,
  • 2:56 - 2:59
    ורציתי להסביר לכל הלא-דחיינים בעולם,
  • 2:59 - 3:01
    מה מתרחש בתוך ראשו של דחיין,
  • 3:01 - 3:03
    ולמה אנחנו מתנהגים כפי שאנחנו מתנהגים.
  • 3:03 - 3:04
    ובכן, הייתה לי השערה,
  • 3:04 - 3:07
    שהמוחות של דחיינים למעשה שונים
  • 3:07 - 3:09
    ממוחות של אנשים אחרים.
  • 3:10 - 3:12
    וכדי להעמיד את ההשערה למבחן,
    מצאתי מעבדת MRI
  • 3:12 - 3:14
    שהסכימה שאסרוק את המוח שלי
  • 3:14 - 3:17
    ומוח של אדם נוסף, שהוא לא-דחיין מוכח,
  • 3:17 - 3:18
    כדי שאוכל להשוות אותם זה לזה.
  • 3:19 - 3:21
    והבאתי אותם איתי לכאן היום,
    כדי להראות לכם.
  • 3:21 - 3:24
    אני רוצה שתבחנו אותם לרגע ביסודיות
    ותראו אם אתם מבחינים בהבדל.
  • 3:24 - 3:27
    אני יודע שאם אתם לא מומחי-מוח מיומנים,
  • 3:27 - 3:29
    זה לא כל כך פשוט,
    אבל אני רוצה שתנסו. טוב?
  • 3:29 - 3:31
    אז - כאן אנחנו רואים מוח של לא-דחיין.
  • 3:32 - 3:34
    (צחוק)
  • 3:34 - 3:35
    עכשיו...
  • 3:36 - 3:38
    הנה המוח שלי.
  • 3:38 - 3:41
    (צחוק)
  • 3:44 - 3:45
    ובכן, יש הבדל.
  • 3:46 - 3:48
    בשני המוחות יש מקבל-החלטות רציונלי,
  • 3:48 - 3:50
    אבל במוחו של הדחיין
  • 3:50 - 3:53
    קיים גם קוף-הסיפוק המיידי.
  • 3:53 - 3:55
    אז, מה המשמעות של זה עבור הדחיין?
  • 3:55 - 3:58
    ובכן, זה אומר שהכל בסדר - עד שזה קורה.
  • 3:58 - 4:00
    [זה בדיוק הזמן לגשת לעבודה.]
    [לא, זה לא!]
  • 4:00 - 4:03
    מקבל ההחלטות הרציונלי
    יקבל את ההחלטה הרציונלית
  • 4:03 - 4:05
    לעשות משהו מועיל.
  • 4:05 - 4:07
    אבל הקוף לא אוהב את התוכנית הזאת.
  • 4:07 - 4:09
    אז הוא משתלט על ההגה,
  • 4:09 - 4:12
    ואומר: "אתה יודע מה, בוא נקרא
    את כל הדף בויקיפדיה
  • 4:12 - 4:14
    שעוסק בסקנדל של ננסי קריגן וטוניה הרדינג,
  • 4:14 - 4:16
    כי בדיוק נזכרתי שזה קרה פעם.
  • 4:16 - 4:17
    (צחוק)
  • 4:17 - 4:18
    ואז...
  • 4:18 - 4:20
    (צחוק)
  • 4:20 - 4:22
    ואז נקום ונלך אל המקרר,
  • 4:22 - 4:24
    לראות אם משהו התחדש שם ב10 הדקות האחרונות.
  • 4:25 - 4:27
    אחר כך ניכנס למערבולת יוטיוב
  • 4:27 - 4:30
    שמתחילה בסרטונים של ריצ'רד פיינמן
    מדבר על מגנטים
  • 4:30 - 4:33
    ומסתיימת הרבה, הרבה יותר מאוחר
    כשאנחנו צופים בראיונות
  • 4:33 - 4:35
    עם אמא של ג'סטין ביבר.
  • 4:35 - 4:37
    (צחוק)
  • 4:37 - 4:39
    כל זה הולך לקחת לא מעט זמן,
  • 4:39 - 4:43
    כך שלא ממש יהיה לנו מקום בלו"ז
    לבצע עבודה כלשהי.
  • 4:43 - 4:44
    'צטער!"
  • 4:44 - 4:45
    (אנחה)
  • 4:46 - 4:50
    אז מה בעצם קורה כאן?
  • 4:51 - 4:54
    קוף הסיפוק המיידי לא נראה כמו מישהו
  • 4:54 - 4:55
    שהייתם רוצים מאחורי ההגה.
  • 4:55 - 4:57
    הוא חי לגמרי ברגע הנוכחי.
  • 4:57 - 5:00
    אין לו זכרון עבר, הוא לא מודע לעתיד,
  • 5:00 - 5:02
    ואיכפת לו רק משני דברים:
  • 5:02 - 5:04
    "קל" ו"כיף".
  • 5:04 - 5:07
    עכשיו, בעולם בעלי החיים - זה עובד יופי.
  • 5:07 - 5:09
    אם אתה כלב
  • 5:09 - 5:12
    ואתה מבלה את כל חייך
    בלעשות דברים קלים וכייפיים,
  • 5:12 - 5:13
    אז הצלחת בחיים!
  • 5:13 - 5:15
    (צחוק)
  • 5:15 - 5:17
    ובשביל הקוף,
  • 5:18 - 5:20
    בני אדם הם פשוט עוד מין של בעל חיים.
  • 5:20 - 5:25
    כל מה שאתה צריך לעשות הוא לישון טוב,
    לאכול טוב, להעמיד צאצאים,
  • 5:25 - 5:27
    דברים שבעידן שבו חיינו בשבטים,
    ממש התאימו לנו.
  • 5:27 - 5:30
    אבל, למקרה שלא שמתם לב -
    אנחנו כבר לא בעידן השבטי שלנו.
  • 5:30 - 5:34
    אנחנו חיים בתרבות המתקדמת,
    ולקוף אין שמץ של מושג מה זה אומר.
  • 5:34 - 5:36
    וזו הסיבה שיושב לנו עוד מישהו בתוך המוח,
  • 5:36 - 5:39
    הבחור הזה - מקבל ההחלטות הרציונלי,
  • 5:39 - 5:42
    שמאפשר לנו את היכולת לעשות דברים
    ששום חיה אחרת לא מסוגלת לעשות.
  • 5:42 - 5:44
    אנחנו יכולים לראות את העתיד בעיני רוחנו.
  • 5:44 - 5:45
    אנחנו יכולים לראות את התמונה הגדולה.
  • 5:45 - 5:47
    אנחנו יכולים לתכנן תכניות לטווח הארוך.
  • 5:47 - 5:49
    ואנחנו רוצים לקחת את כל אלה בחשבון.
  • 5:50 - 5:52
    והוא רוצה לגרום לנו לעשות
  • 5:52 - 5:55
    את מה שנראה לו הגיוני לעשות ברגע זה.
  • 5:55 - 5:56
    ובכן, לפעמים זה באמת הגיוני
  • 5:56 - 5:58
    לעשות את מה שקל וכיף,
  • 5:58 - 6:00
    למשל כשאתם אוכלים ארוחת ערב
    או הולכים לישון
  • 6:00 - 6:02
    או נהנים מזמן פנוי שהרווחתם ביושר.
  • 6:02 - 6:04
    זה האיזור שבו יש לנו חפיפה.
  • 6:04 - 6:06
    לפעמים - הם מסכימים ביניהם.
  • 6:06 - 6:08
    אבל לפעמים, הגיוני הרבה יותר
  • 6:08 - 6:12
    לעשות דברים קשים ופחות נעימים,
  • 6:12 - 6:14
    כדי לקדם את "התמונה הגדולה".
  • 6:14 - 6:15
    וזה המקום שבו יש לנו חוסר הסכמה.
  • 6:16 - 6:17
    ועבור הדחיין,
  • 6:17 - 6:20
    חוסר ההסכמה הזה נוטה להסתיים
    באותו אופן בכל פעם,
  • 6:20 - 6:24
    גורם לו לבלות המון זמן באזור הכתום הזה,
  • 6:24 - 6:28
    מקום קל וכיף שנמצא לגמרי
    מחוץ למעגל ההיגיון.
  • 6:28 - 6:30
    אני קורא למקום הזה: "גן המשחקים האפל".
  • 6:30 - 6:32
    (צחוק)
  • 6:32 - 6:35
    עכשיו, גן המשחקים האפל הוא מקום
  • 6:35 - 6:38
    שכל הדחיינים, באשר הינכם, מכירים היטב.
  • 6:39 - 6:41
    זה המקום שבו פעילויות הפנאי מתרחשות,
  • 6:41 - 6:44
    בזמנים שבהם פעילויות פנאי
    לא אמורות להתרחש.
  • 6:44 - 6:46
    הכיף שאתם חווים בגן המשחקים האפל,
  • 6:46 - 6:49
    הוא לא באמת כיף, כי לגמרי לא הרווחתם אותו,
  • 6:49 - 6:52
    והאוויר שם רווי אשמה, אימה,
    חרדה, שינאה עצמית --
  • 6:52 - 6:54
    כל הרגשות הדחייניים המוכרים והטובים.
  • 6:55 - 6:58
    והשאלה היא, במצב הזה,
    כשהקוף הוא האוחז בהגה,
  • 6:58 - 7:02
    איך הדחיין יכול להביא את עצמו בכלל
    לכאן, לאזור הכחול הזה,
  • 7:02 - 7:05
    מקום שהוא הרבה פחות נחמד, אבל
    בו קורים הדברים החשובים באמת?
  • 7:05 - 7:10
    ובכן, מסתבר שלדחיין יש מלאך שומר,
  • 7:10 - 7:13
    מישהו שתמיד משגיח עליו ושומר על צעדיו
  • 7:13 - 7:15
    ברגעיו הקשים ביותר --
  • 7:15 - 7:17
    מישהו שנקרא מפלצת התבהלה.
  • 7:17 - 7:20
    (צחוק)
  • 7:22 - 7:27
    עכשיו, מפלצת התבהלה ישנה רוב הזמן,
  • 7:27 - 7:31
    אבל מתעוררת לפתע בכל פעם שמועד אחרון
    לעשיית עבודה מגיע קרוב מדי
  • 7:31 - 7:33
    או שישנה סכנה להיות מובך בציבור,
  • 7:33 - 7:36
    אסון-קריירה, או איזושהי תוצאה מאיימת אחרת.
  • 7:36 - 7:40
    והכי חשוב, היא הדבר היחיד שקוף חושש ממנו.
  • 7:40 - 7:45
    ובכן, היא נעשתה רלוונטית מאוד
    בחיי, ממש לאחרונה,
  • 7:45 - 7:48
    מכיוון שאנשי TED יצרו איתי קשר
    בערך לפני שישה חודשים
  • 7:48 - 7:50
    והזמינו אותי להעביר הרצאת TED.
  • 7:50 - 7:52
    (צחוק)
  • 7:55 - 7:57
    עכשיו, ברור שאמרתי כן.
  • 7:57 - 8:01
    זה תמיד היה חלום שלי,
    לדעת שהעברתי הרצאת TED. בעבר.
  • 8:01 - 8:05
    (צחוק)
  • 8:05 - 8:09
    (מחיאות כפיים)
  • 8:12 - 8:14
    אבל תוך כדי כל ההתרגשות הזאת,
  • 8:14 - 8:17
    נראה שמקבל ההחלטות הרציונלי
    חושב על משהו אחר.
  • 8:18 - 8:20
    הוא אמר לי: "תגיד, אנחנו מבינים
    את מה שקיבלנו על עצמנו כרגע?
  • 8:20 - 8:23
    האם אנחנו קולטים את מה
    שעומד לקרות יום אחד בעתיד?
  • 8:23 - 8:26
    אנחנו חייבים לשבת ולהתחיל
    לעבוד על זה עכשיו.
  • 8:26 - 8:29
    והקוף אמר, "מסכים איתך לחלוטין, אבל בוא רק
    נפתח לרגע את Google Earth
  • 8:29 - 8:32
    ונתמקד בתקריב של תחתית תת-היבשת ההודית,
    בערך 200 רגל מעל פני השטח,
  • 8:32 - 8:36
    ואז נגרור את העכבר צפונה במשך שעתיים וחצי
    עד שנגיע לצפון המדינה,
  • 8:36 - 8:38
    כדי שנוכל לקבל תחושה טובה יותר של הודו."
  • 8:38 - 8:42
    (צחוק)
  • 8:43 - 8:45
    אז זה מה שעשינו באותו היום.
  • 8:45 - 8:47
    (צחוק)
  • 8:49 - 8:52
    שישה חודשים הפכו לארבעה,
    ואז לחודשיים ואז לחודש,
  • 8:53 - 8:56
    ואנשי TED החליטו
    לפרסם את רשימת הדוברים.
  • 8:56 - 8:58
    ופתחתי את האתר ושם -
    הופיע הפרצוף שלי
  • 8:58 - 9:00
    נועץ בי מבט בחזרה.
  • 9:00 - 9:01
    ונחשו מי התעורר אז?
  • 9:01 - 9:04
    (צחוק)
  • 9:05 - 9:08
    אז מפלצת התבהלה החלה לאבד עשתונות
  • 9:08 - 9:11
    וכמה שניות לאחר מכן,
    המערכת כולה בתוהו ובוהו.
  • 9:11 - 9:13
    (צחוק)
  • 9:16 - 9:19
    והקוף -- אתם בטח זוכרים,
    הוא מבועת ממפלצת התבהלה --
  • 9:19 - 9:20
    בום! הוא זינק אל ראש העץ.
  • 9:20 - 9:21
    ולבסוף,
  • 9:21 - 9:24
    סוף סוף, מקבל ההחלטות הרציונלי
    יכול לקחת פיקוד
  • 9:24 - 9:25
    ואני יכול להתחיל לעבוד על ההרצאה.
  • 9:25 - 9:28
    עכשיו, סיפור מפלצת התבהלה יכול להסביר
  • 9:28 - 9:31
    כל מיני סוגים די לא שפויים
    של התנהגות דחיינית,
  • 9:31 - 9:34
    כמו למשל איך מישהו כמוני
    יכול לבזבז שבועיים שלמים
  • 9:34 - 9:37
    בלי יכולת לכתוב אפילו משפט פתיחה,
  • 9:37 - 9:40
    ואז באורח נס למצוא את המשמעת העצמית
  • 9:40 - 9:43
    להישאר ער במשך לילה שלם
    כדי לכתוב שמונה דפים.
  • 9:44 - 9:47
    וכל המצב הזה שתיארתי לעיל,
    עם שלוש-הדמויות --
  • 9:47 - 9:49
    זה מה שקורה בראשו של דחיין.
  • 9:50 - 9:54
    זה לא מחזה נעים, אבל בסופו של דבר,
    זה עובד.
  • 9:54 - 9:58
    זה מה שהחלטתי לכתוב בבלוג
    לפני כמה שנים.
  • 9:58 - 10:01
    וכשכתבתי - נדהמתי מהתגובות.
  • 10:01 - 10:03
    קיבלתי אלפי הודעות דוא"ל,
  • 10:03 - 10:06
    מכל מיני סוגים של אנשים
    מכל רחבי העולם,
  • 10:06 - 10:07
    שמתעסקים בכל מיני דברים.
  • 10:07 - 10:10
    היו שם אחיות, בנקאים, ציירים, מהנדסים,
  • 10:10 - 10:13
    והמון המון דוקטורנטים.
  • 10:13 - 10:15
    (צחוק)
  • 10:15 - 10:17
    והם כולם כתבו את אותו הדבר בדיוק:
  • 10:17 - 10:19
    "אני סובל/ת מאותה הבעיה בדיוק".
  • 10:19 - 10:23
    אבל מה שהיכה בי היה הניגוד
    שבין האווירה הקלילה של הפוסט
  • 10:23 - 10:25
    לבין הכבדות של הודעות התגובה בדוא"ל.
  • 10:25 - 10:28
    האנשים האלה כתבו מתוך תסכול עצום
  • 10:28 - 10:31
    וסיפרו על מה שהדחיינות עוללה לחייהם,
  • 10:31 - 10:33
    על מה שהקוף הזה עולל להם.
  • 10:35 - 10:38
    ואני חשבתי על זה ואמרתי לעצמי,
  • 10:38 - 10:41
    אם המערכת של הדחיין פועלת כשורה,
    אז מה קורה כאן?
  • 10:41 - 10:44
    מדוע כל האנשים האלה
    נמצאים במקום חשוך כל כך?
  • 10:44 - 10:47
    אז מסתבר שיש שני סוגים של דחיינות.
  • 10:48 - 10:51
    כל מה שדיברתי עליו היום,
    כל הדוגמאות שנתתי,
  • 10:51 - 10:52
    בכולן היה תאריך יעד.
  • 10:52 - 10:53
    וכשיש תאריך יעד,
  • 10:53 - 10:56
    ההשפעות של הדחיינות מתקיימות
    לטווח הקצר בלבד,
  • 10:56 - 10:58
    כי מפלצת התבהלה מתערבת.
  • 10:58 - 11:00
    אבל ישנו סוג נוסף של דחיינות
  • 11:00 - 11:03
    שפועל במקרים שבהם אין תאריך יעד.
  • 11:03 - 11:06
    כך שאם אתם רוצים קריירה
    שאתם מתניעים בעצמכם --
  • 11:06 - 11:08
    משהו בתחום האמנות, משהו יזמי --
  • 11:08 - 11:11
    אין תאריך יעד התחלתי לדברים האלה,
    כי שום דבר לא קורה בהתחלה,
  • 11:12 - 11:14
    עד שאתם קמים ומחליטים
    לבצע את העבודה הקשה
  • 11:14 - 11:15
    של השגת המומנטום, של הנעת הדברים.
  • 11:15 - 11:19
    יש כל מיני דברים חשובים
    גם מעבר לקריירה שלכם
  • 11:19 - 11:20
    שלא מערבים שום תאריכי יעד,
  • 11:20 - 11:23
    כמו להתראות עם המשפחה שלכם,
    להתעמל או לדאוג לבריאות שלכם,
  • 11:23 - 11:25
    לטפח את מערכת היחסים שלכם
  • 11:25 - 11:28
    או לצאת מקשר שלא עובד.
  • 11:28 - 11:33
    עכשיו, אם המנגנון היחיד של הדחיין
    לבצע את הדברים הקשים האלה
  • 11:33 - 11:35
    היא מפלצת התבהלה, אז יש בעיה,
  • 11:35 - 11:37
    כי בכל המצבים האלה, חסרי תאריך היעד,
  • 11:37 - 11:39
    מפלצת התבהלה לא מופיעה.
  • 11:39 - 11:41
    אין לה בשביל מה להתעורר,
  • 11:41 - 11:43
    כך שהשפעות הדחיינות לא נבלמות.
  • 11:43 - 11:45
    הן פשוט נמתחות להן לנצח.
  • 11:46 - 11:49
    וזהו סוג הדחיינות הזה, לטווח הארוך
  • 11:49 - 11:52
    שפחות נראה לעין ופחות מדובר
  • 11:52 - 11:55
    מאשר הסוג קצר-הטווח והמצחיק,
    שמבוסס על תאריך יעד.
  • 11:55 - 11:58
    ובדרך כלל סובלים ממנו בשקט ובפרטיות.
  • 11:59 - 12:00
    והוא יכול להיות המקור
  • 12:00 - 12:04
    לכמות עצומה של אומללות וחרטות לטווח הארוך.
  • 12:05 - 12:07
    וחשבתי לעצמי, שזו הסיבה
    לכל הודעות הדוא"ל שאנשים שלחו לי.
  • 12:07 - 12:10
    ולכן הם נמצאים במקום כל כך גרוע.
  • 12:10 - 12:13
    זה לא שהם חורשים עכשיו לקראת איזה פרויקט.
  • 12:13 - 12:16
    הדחיינות ארוכת הטווח הפכה אותם למשקיפים,
  • 12:16 - 12:18
    בחייהם שלהם עצמם.
  • 12:19 - 12:22
    התסכול הוא לא בגלל שלא היו יכולים
    להגשים את החלומות שלהם,
  • 12:22 - 12:25
    אלא בגלל שהם לא היו מסוגלים
    אפילו להתחיל במרדף אחריהם.
  • 12:25 - 12:29
    אז קראתי את הודעות הדוא"ל האלה
    והייתה לי התגלות קטנה --
  • 12:30 - 12:34
    אני לא חושב שקיימים בכלל לא-דחיינים.
  • 12:34 - 12:37
    נכון מאוד - אני חושב שכולכם דחיינים.
  • 12:38 - 12:40
    עכשיו, יכול להיות שאתם לא בבלגאנים,
  • 12:40 - 12:41
    כמו כמה מאיתנו,
  • 12:41 - 12:43
    (צחוק)
  • 12:43 - 12:46
    ולכמה מכם יש מערכת יחסים בריאה
    עם תאריכי יעד,
  • 12:46 - 12:49
    אבל זכרו: התרגיל הכי מלוכלך של הקוף
  • 12:49 - 12:50
    הוא כשתאריכי היעד לא נמצאים שם.
  • 12:51 - 12:53
    עכשיו, אני רוצה להראות לכם משהו אחד אחרון.
  • 12:53 - 12:56
    אני קורא לזה יומן חיים.
  • 12:56 - 13:01
    יש כאן תיבה אחת עבור כל שבוע
    בחיים בני 90 שנה.
  • 13:01 - 13:03
    לא כל כך הרבה תיבות בסך הכל,
  • 13:03 - 13:06
    בייחוד לאור העובדה שכבר
    השתמשנו בכמה וכמה מהן.
  • 13:07 - 13:12
    אז אני חושב שכולנו צריכים
    להיישיר מבט ארוך ונוקב ביומן הזה.
  • 13:13 - 13:16
    אנחנו צריכים לחשוב על הדברים
    שלגביהם אנחנו דחיינים,
  • 13:16 - 13:19
    כי כל אחד מאיתנו נוקט דחיינות
    לגבי משהו בחיים.
  • 13:21 - 13:24
    אנחנו צריכים להישאר מודעים
    לקוף הסיפוק המיידי.
  • 13:25 - 13:28
    זו המשימה שלנו, של כולנו.
  • 13:29 - 13:31
    ומכיוון שאין שם כל כך הרבה תיבות,
  • 13:31 - 13:33
    זו משימה שאנחנו צריכים כנראה
    להתחיל כבר היום.
  • 13:33 - 13:36
    טוב, אולי לא ממש היום, אבל...
  • 13:36 - 13:38
    (צחוק)
  • 13:38 - 13:39
    אתם יודעים.
  • 13:40 - 13:41
    מתישהו בקרוב.
  • 13:41 - 13:43
    תודה לכם.
  • 13:43 - 13:51
    (מחיאות כפיים)
Title:
להיכנס אל תוך ראשו של דחיין מקצועי
Speaker:
טים אורבן
Description:

טים אורבן יודע שהדחיינות אינה הגיונית, אבל הוא מעולם לא הצליח להתנער מההרגל של ההמתנה לרגע האחרון כדי להשלים את המשימה.
בהרצאה משעשעת ומלאת תובנות זו, אורבן לוקח אותנו למסע דרך משתי-יוטיוב, מאורות-ארנב של ויקיפדיה והתקפים של בהייה דרך החלון - ומעודד אותנו לחשוב לעומק על הדברים שלגביהם אנחנו נוקטים דחיינות, לפני שייגמר לנו הזמן.

more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
14:03

Hebrew subtitles

Revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.