< Return to Video

איך אני עובדת להגן על נשים מרצח לשם כבוד

  • 0:01 - 0:03
    בזמן שהתכוננתי להרצאה שלי
  • 0:03 - 0:07
    חשבתי על החיים שלי וניסיתי להבין
  • 0:07 - 0:12
    איפה בדיוק היה הרגע שהמסע שלי החל.
  • 0:12 - 0:15
    הרבה זמן עבר, ואני פשוט
    לא הייתי יכולה להזכר
  • 0:15 - 0:18
    בהתחלה באמצע ובסוף של הסיפור שלי.
  • 0:18 - 0:20
    תמיד חשבתי שההתחלה שלי
  • 0:20 - 0:24
    היתה אחר צהריים אחד בקהילה כשאימי אמרה לי
  • 0:24 - 0:27
    שהתחמקתי משלושה
    נישואים מאורגנים עד גיל שנתיים.
  • 0:28 - 0:33
    או ערב אחד כשהחשמל
    הפסיק לשמונה שעות בקהילה שלי,
  • 0:33 - 0:35
    ואבי ישב, מוקף בכולנו,
  • 0:35 - 0:39
    וסיפר לנו סיפורים מהזמן
    בו היה ילד ונאבק ללכת לבית הספר
  • 0:39 - 0:43
    בעוד אביו, שהיה חקלאי,
    רצה שהוא יעבוד בשדות איתו.
  • 0:43 - 0:46
    או הלילה האפל ההוא כשהיתי בת 16
  • 0:46 - 0:50
    כששלושה ילדים קטנים באו אלי ולחשו באוזני
  • 0:50 - 0:54
    שחברתי נרצחה במשהו שנקרא רצח כבוד.
  • 0:56 - 0:58
    אבל אז הבנתי,
  • 0:58 - 1:02
    שככל שאני יודעת שהרגעים
    האלה תרמו למסע שלי,
  • 1:02 - 1:04
    הם השפיעו על המסע שלי
  • 1:04 - 1:06
    אבל הם לא היו ההתחלה שלו,
  • 1:06 - 1:10
    אך ההתחלה האמיתית
    של המסע שלי היתה מול בית בוץ
  • 1:10 - 1:13
    בסינד העליון של פקיסטן,
  • 1:13 - 1:15
    שם אבי החזיק את ידה של אימי בת ה 14
  • 1:15 - 1:18
    והם החליטו לצאת מהכפר
  • 1:18 - 1:21
    ללכת לעיר בה הם יוכלו לשלוח
    את ילדיהם לבית הספר.
  • 1:21 - 1:23
    בדרך מסויימת, אני מרגישה כאילו חיי
  • 1:23 - 1:29
    הם סוג של תוצאה של כמה
    החלטות ובחירות חכמות שהם עשו.
  • 1:29 - 1:32
    וממש ככה, החלטה נוספת שלהם
  • 1:32 - 1:35
    היתה לשמור עלי ועל אחי
    מחוברים לשורשים שלנו.
  • 1:35 - 1:39
    כשחיינו בקהילה שאני זוכרת בחיבה
    שנקראה ריבבד,
  • 1:39 - 1:41
    שמשמעו קהילת העניים,
  • 1:41 - 1:45
    אבי דאג שגם לנו יהיה בית במולדתנו הכפרית.
  • 1:45 - 1:49
    אני מגיעה משבט ילידי בהרי בלוכיסטן
  • 1:49 - 1:51
    שנקרא ברהוי.
  • 1:51 - 1:56
    ברהוי או ברוהי, משמעו שוכן הרים,
    וזו גם השפה שלי.
  • 1:56 - 2:00
    תודות לחוקים המאוד קשוחים
    של אבי בנוגע לקשר למנהגים שלנו,
  • 2:00 - 2:06
    הייתי חייבת לחיות חיים יפיפיים של שירים,
    תרבות, מסורות, סיפורים, הרים,
  • 2:06 - 2:07
    והרבה כבשים.
  • 2:08 - 2:10
    אבל אז, כשחייתי בשני קיצונים
  • 2:10 - 2:14
    בין המסורות של התרבות שלי, של הכפר שלי,
  • 2:14 - 2:18
    והחינוך המודרני בזמנו
    בבית הספר שלי זה לא היה קל.
  • 2:18 - 2:22
    הייתי מודעת שהייתי הילדה היחידה
    שהיתה לה חירות כזו,
  • 2:22 - 2:24
    והייתי אשמה בזה.
  • 2:24 - 2:28
    בעודי הולכת לבית הספר בקראצ'י והידרבאד,
  • 2:28 - 2:32
    הרבה מבנות הדודות שלי וחברות ילדות התחתנו,
  • 2:32 - 2:35
    כמה עם גברים מבוגרים, כמה בחילופין,
  • 2:35 - 2:37
    כמה אפילו כנשים שניות.
  • 2:37 - 2:43
    ראיתי את המסורת היפיפיה
    ואת הקסם שלה נמוג מולי
  • 2:43 - 2:48
    כשראיתי שלידה של ילדה לוותה בצער,
  • 2:48 - 2:53
    כשנאמר לנשים שהתכונה העיקרית שלהן
    צריכה להיות סבלנות.
  • 2:53 - 2:55
    עד שהייתי בת 16,
  • 2:55 - 2:57
    ריפאתי את הצער שלי בבכי,
  • 2:57 - 3:00
    בעיקר בלילות כשכולם ישנו
  • 3:00 - 3:02
    והייתי מתייפחת בכרית,
  • 3:02 - 3:05
    עד הלילה ההוא כשגיליתי שחברתי נרצחה
  • 3:05 - 3:07
    לשם הכבוד.
  • 3:08 - 3:11
    הרג לשם כבוד הוא מנהג
  • 3:11 - 3:14
    בו גברים ונשים שנחשדים ביחסים
  • 3:14 - 3:16
    לפני או מחוץ לנישואים,
  • 3:16 - 3:18
    והם נרצחים של ידי המשפחה שלהם בשל כך.
  • 3:18 - 3:22
    בדרך כלל הרוצח הוא האח
    או האב או הדוד במשפחה.
  • 3:22 - 3:27
    האו"ם מדווח שיש בערך 1,000
    רציחות לשם כבוד כל שנה בפקיסטן,
  • 3:27 - 3:29
    ואלו רק המקרים המדווחים.
  • 3:29 - 3:33
    מנהג שהורג לא היה הגיוני בעיניי,
  • 3:33 - 3:36
    וידעתי שאני חייבת לעשות משהו באותו הזמן.
  • 3:36 - 3:38
    לא עמדתי לבכות עד שארדם.
  • 3:38 - 3:41
    עמדתי לעשות משהו, כל דבר, כדי לעצור את זה.
  • 3:41 - 3:43
    הייתי בת 16 -- התחלתי לכתוב שירה
  • 3:43 - 3:46
    וללכת מדלת לדלת ולספר לאנשים
    על רצח לשם כבוד
  • 3:46 - 3:48
    ולמה זה קורה, לא זה צריך להפסיק,
  • 3:48 - 3:50
    והעלאת מודעות לזה
  • 3:50 - 3:54
    עד שלמעשה מצאתי דרך
    הרבה הרבה יותר טובה לטפל בנושא.
  • 3:55 - 4:01
    בימים ההם, חיינו בבית ממש קטן
    עם חדר אחד בקראצ'י.
  • 4:01 - 4:06
    כל שנה, במהלך עונת המונסון,
    הבית שלנו היה מוצף במים --
  • 4:06 - 4:07
    מים גשם וביוב --
  • 4:07 - 4:10
    ואימי ואבי היו מוציאים את המים החוצה.
  • 4:10 - 4:15
    בימים ההם, אבי הביא הביתה
    מכונה עצומה, מחשב.
  • 4:15 - 4:20
    הוא היה כל כך גדול שהוא נראה כאילו
    הוא יתפוס חצי מהחדר היחיד שהיה לנו.
  • 4:20 - 4:24
    והיו לו כל כך הרבה חלקים וחוטים
    שהיו צריכים להיות מחוברים.
  • 4:24 - 4:26
    אבל זה עדיין היה אחד הדברים הכי מרגשים
  • 4:26 - 4:29
    שאי פעם קרו לי ולאחיותי.
  • 4:29 - 4:33
    אחי הגדול ביותר עלי זכה להיות
    ממונה על טיפול במחשב,
  • 4:33 - 4:37
    וכולנו קיבלנו בין 10 ל 15 דקות
    ביום להשתמש בו.
  • 4:37 - 4:40
    בהיותו הגדולה מתוך שמונה ילדים,
  • 4:40 - 4:42
    זכיתי להשתמש בו אחרונה,
  • 4:42 - 4:45
    וזה היה אחרי שרחצתי את הכלים,
  • 4:45 - 4:48
    ניקיתי את הבית, הכנתי ארוחת ערב עם אימי,
  • 4:48 - 4:51
    ושמתי שמיכות על הרצפה לשינה של כולם,
  • 4:51 - 4:53
    ואחרי זה, הייתי רצה למחשב,
  • 4:53 - 4:54
    מתחברת לאינטרנט,
  • 4:54 - 5:00
    וזוכה באושר טהור ל 10 עד 15 דקות.
  • 5:00 - 5:05
    באותם ימים, גיליתי אתר שנקרא ג'וגל.
  • 5:05 - 5:08
    (גוגל)(צחוק)
  • 5:08 - 5:11
    בניסיון הנואש שלי לעשות
    משהו בנוגע למנהג הזה,
  • 5:11 - 5:15
    הייתי משתמשת בגוגל וגיליתי את פייסבוק,
  • 5:15 - 5:19
    אתר בו אנשים יכולים להתחבר
    לכל אחד מסביב לעולם,
  • 5:19 - 5:24
    וכך, מחדרי בעל תקרת הבטון הזעיר בקראצ'י,
  • 5:24 - 5:27
    התחברתי עם אנשים באנגליה,
    בארצות הברית, באוסטרליה ובקנדה,
  • 5:27 - 5:29
    ויצרתי קמפיין שנקרא
  • 5:29 - 5:32
    קמפיין התעוררו נגד רצח לשם כבוד.
  • 5:32 - 5:35
    הוא הפך לענק תוך כמה חודשים בודדים.
  • 5:35 - 5:38
    קיבלתי הרבה תמיכה מכל רחבי העולם.
  • 5:38 - 5:39
    המדיה התקשרה אלינו.
  • 5:39 - 5:43
    הרבה אנשים פנו וניסו להעלות מודעות איתנו.
  • 5:43 - 5:47
    זה הפך לכל כך גדול
    שהלכתי מהרשת לרחובות עירי,
  • 5:47 - 5:50
    שם היינו עושים עצרות ושביתות
  • 5:50 - 5:53
    בנסיון לשנות את המדיניות בפקיסטן
    לתמוך בנשים.
  • 5:53 - 5:57
    ובעוד שחשבתי שהכל היה מושלם,
  • 5:57 - 6:01
    הצוות שלי -- שהיה בעיקרון
    החברים שלי ושכנים באותו זמן --
  • 6:01 - 6:03
    חשב שהכל הולך כל כך טוב,
  • 6:03 - 6:07
    לא היה לנו מושג שאופוזיציה
    גדולה התקרבה אלינו.
  • 6:08 - 6:10
    הקהילה שלי עמדה מולנו,
  • 6:10 - 6:14
    ואמרה שאנחנו מפיצים התנהגות לא איסלמית.
  • 6:14 - 6:19
    איתגרנו מנהגים בני מאות שנים בקהילות האלו.
  • 6:19 - 6:22
    אני זוכרת את אבי מקבל מכתבים אנונימיים
  • 6:22 - 6:25
    שאומרים, "הבת שלך מפיצה תרבות מערבית
  • 6:25 - 6:26
    בקהילות מכובדות."
  • 6:26 - 6:29
    המכונית שלנו נרגמה באבנים בנקודה מסויימת.
  • 6:29 - 6:33
    יום אחד הלכתי למשרד ומצאתי
    את השלט המתכתי שלנו
  • 6:33 - 6:38
    מקומט ושבור כאילו הרבה אנשים
    חבטו בו עם משהו כבד.
  • 6:38 - 6:41
    הדברים נעשו כל כך קשים שהייתי צריכה
    להסתיר את עצמי בדרכים רבות.
  • 6:41 - 6:44
    הייתי מרימה את החלונות במכונית,
  • 6:44 - 6:48
    שמה כיסוי פנים, לא מדברת בציבור,
  • 6:48 - 6:52
    אבל בסופו של דבר המצבים נעשו
    כל כך גרועים כשאיימו על חיי אבי,
  • 6:52 - 6:57
    והייתי חייבת לעזוב, חזרה לקראצי',
    והפעולות שלנו נפסקו.
  • 6:58 - 7:01
    חזרה בקראצי', כבת 18,
  • 7:01 - 7:06
    חשבתי שזה הכישלון הגדול בחיי.
  • 7:06 - 7:08
    הייתי הרוסה.
  • 7:08 - 7:12
    כבת עשרה, האשמתי את עצמי בכל מה שקרה.
  • 7:12 - 7:14
    ומסתבר, כשהתחלנו לחשוב על זה,
  • 7:14 - 7:20
    הבנו שזה היה למעשה אשמתי ואשמת הצוות שלי.
  • 7:20 - 7:25
    היו שתי סיבות עיקריות מדוע
    הקמפיין שלנו נכשל בגדול.
  • 7:25 - 7:27
    אחת מהן, הראשונה,
  • 7:27 - 7:30
    היא שעמדנו מול ערכים יסודיים של אנשים.
  • 7:31 - 7:34
    אמרנו לא למשהו שהיה מאוד חשוב להם,
  • 7:34 - 7:37
    איתגרנו את קוד הכבוד שלהם,
  • 7:37 - 7:39
    ופגענו בהם עמוקות בתהליך.
  • 7:39 - 7:42
    ומספר שתיים, שהיה מאוד חשוב לי ללמוד,
  • 7:42 - 7:44
    ומדהים, ומפתיע, בשבילי ללמוד,
  • 7:44 - 7:47
    היה שלא כללנו את הגיבורים האמיתיים
  • 7:47 - 7:49
    שהיו צריכים להלחם בשביל עצמם.
  • 7:49 - 7:53
    לנשים בכפרים לא היה מושג
    שנלמנו עבורן ברחובות.
  • 7:53 - 7:55
    כל פעם הייתי חוזרת,
  • 7:55 - 7:58
    ומוצאת את בנות הדודים שלי
    וחברות עם צעיפים על פניהן.
  • 7:58 - 8:00
    והייתי שואלת, "מה קרה?"
  • 8:00 - 8:02
    והן היו כאילו, "הבעלים שלנו היכו אותנו."
  • 8:02 - 8:05
    אבל אנחנו עובדים ברחובות בשבילכן!
  • 8:05 - 8:06
    אנחנו משנים את המדיניות.
  • 8:06 - 8:09
    איך זה לא משפיע על חייכן?
  • 8:09 - 8:14
    אז גילינו משהו שהיה מדהים בשבילנו.
  • 8:14 - 8:17
    המדיניות של מדינה
  • 8:17 - 8:21
    לא בהכרח תמיד משפיעה
    על הקהילות השבטיות והכפריות.
  • 8:21 - 8:26
    זה היה הורס --- כאילו, או, אנחנו למעשה
    לא יכולים לעשות כלום בנוגע לזה?
  • 8:26 - 8:29
    וגילינו שיש פער עצום
  • 8:29 - 8:33
    כשזה מגיע למדיניות רשמית והאמת על הקרקע.
  • 8:33 - 8:36
    אז הפעם, היינו כאילו,
    אנחנו נעשה משהו שונה.
  • 8:36 - 8:38
    אנחנו נשתמש באסטרטגיה,
  • 8:38 - 8:41
    ואנחנו נחזור ונתנצל.
  • 8:41 - 8:42
    כן, נתנצל.
  • 8:42 - 8:44
    חזרנו לקהילות
  • 8:44 - 8:47
    ואמרנו שאנחנו מאוד מתביישים במה שעשינו.
  • 8:47 - 8:52
    אנחנו פה כדי להתנצל, ולמעשה,
    אנחנו פה כדי לפצות אתכם.
  • 8:52 - 8:53
    איך עשינו את זה?
  • 8:53 - 8:56
    אנחנו נקדם שלוש מהתרבויות העיקריות שלכם.
  • 8:56 - 9:00
    אנחנו יודעים שזה מוזיקה, שפה, ורקמה.
  • 9:00 - 9:01
    אף אחד לא האמין לנו.
  • 9:01 - 9:04
    אף אחד לא רצה לעבוד איתנו.
  • 9:04 - 9:08
    זה לקח הרבה שכנועים ודיונים
    עם הקהילות האלה
  • 9:08 - 9:11
    עד שהן הסכימו שנקדם את השפה שלהן
  • 9:11 - 9:16
    על ידי יצירת ספרון של הסיפורים שלהם,
    מעשיות וסיפורים עתיקים בשבט,
  • 9:16 - 9:19
    ונקדם את המוזיקה שלהם
  • 9:19 - 9:24
    ביצירת דיסק של שירים מהשבט, ותיפוף.
  • 9:24 - 9:26
    והשלישי, שהיה האהוב עלי,
  • 9:26 - 9:30
    היה שנקדם את הרקמה שלהם
    על ידי הקמת מרכז בכפר
  • 9:30 - 9:33
    אליו נשים יוכלו לבוא כל יום לרקום.
  • 9:34 - 9:36
    וכך זה התחיל.
  • 9:36 - 9:40
    עבדנו עם כפר אחד, והתחלנו את המרכז הראשון.
  • 9:41 - 9:42
    זה היה יום נפלא.
  • 9:42 - 9:43
    התחלנו את המרכז.
  • 9:43 - 9:45
    נשים באו לרקום,
  • 9:45 - 9:49
    ועברו תהליך משנה חיים של חינוך,
  • 9:49 - 9:52
    למידה על הזכויות שלהן,
    מה האיסלאם אומר על הזכויות שלהן,
  • 9:52 - 9:55
    ופיתוח עיסקי, איך הן יכולות לעשות כסף,
  • 9:55 - 9:57
    ואז איך איך יכולות ליצור כסף מכסף,
  • 9:57 - 10:01
    איל הן יכולות להלחם במנהגים שהרסו את חייהן
  • 10:01 - 10:03
    כל כך הרבה מאות שנים,
  • 10:03 - 10:05
    מפני שבאסלאם, במציאות,
  • 10:05 - 10:08
    נשים אמורות להיות כתף אל כתף עם הגברים.
  • 10:08 - 10:12
    לנשים יש כל כך הרבה סטטוס שלא שמענו עליו,
  • 10:12 - 10:14
    שהן לא שמעו עליו,
  • 10:14 - 10:17
    ואנחנו צריכים להגיד להן שהן צריכות לדעת
  • 10:17 - 10:20
    איפה הזכויות שלהן ואיך לקחת אותן בעצמן,
  • 10:20 - 10:22
    מפני שהן יכולות לעשות את זה ואנחנו לא.
  • 10:22 - 10:25
    אז זה היה המודל בו
    למעשה יצאנו -- ממש מדהים.
  • 10:25 - 10:28
    דרך רקמה קידמנו את המסורות שלהם.
  • 10:28 - 10:30
    נכנסנו לכפר. הנענו את הקהילה.
  • 10:30 - 10:33
    היינו מקימים מרכז בו 30 נשים הגיעו
  • 10:33 - 10:37
    במשך שישה חודשים ללמוד
    על הוספת ערך לרקמה מסורתית,
  • 10:37 - 10:41
    פיתוח עסקי, כישורי חיים וחינוך בסיסי,
  • 10:41 - 10:44
    ובנוגע לזכויות שלהן
    ואיך להגיד לא למנהגים האלה
  • 10:44 - 10:48
    ואיך לעמוד כמנהיגים לעצמן והחברה.
  • 10:48 - 10:53
    אחרי שישה חודשים, היינו מחברים
    את הנשים האלו להלוואות ולשווקים
  • 10:53 - 10:57
    שם הן יכלו להפוך ליזמיות מקומיות
    בקהילות שלהן.
  • 10:57 - 11:00
    במהרה קראנו לפרוייקט הזה סוגהאר.
  • 11:00 - 11:04
    סוגהאר היא מילה מקומית בשימוש
    של הרבה הרבה שפות בפקיסטן.
  • 11:04 - 11:07
    משמעה נשים מיומנות ובטוחות.
  • 11:07 - 11:12
    אני באמת מאמינה, כדי ליצור נשים מובילות,
    יש רק דבר אחד שצריך לעשות:
  • 11:12 - 11:17
    פשוט תנו להן לדעת שיש להן מה שדרוש להנהיג.
  • 11:17 - 11:18
    הנשים האלה שאתם רואים פה,
  • 11:18 - 11:23
    יש להן כישורים חזקים
    ופוטנציאל להיות מנהיגות.
  • 11:23 - 11:26
    כל מה שהיינו צריכים לעשות
    היה להסיר את המחסומים שמקיפים אותן,
  • 11:26 - 11:28
    וזה מה שהחלטנו לעשות.
  • 11:28 - 11:31
    אבל אז בעודנו חושבים שהכל מתנהל כשורה,
  • 11:31 - 11:34
    שוב הכל היה פנטסטי,
  • 11:34 - 11:36
    מצאנו את הנסיגה הבאה שלנו:
  • 11:36 - 11:39
    הרבה גברים התחילו לראות
    את השינוי הנראה בנשים שלהם.
  • 11:39 - 11:41
    היא מדברת יותר, היא עושה החלטות --
  • 11:41 - 11:44
    איו אלוהים, היא מטפלת בהכל בבית.
  • 11:44 - 11:49
    הם מנעו מהן להגיע למרכזים,
  • 11:49 - 11:53
    והפעם, היינו כאילו, אוקיי,
    זמן לאסטרטגיה שנייה.
  • 11:53 - 11:55
    הלכנו לתעשית האופנה הפקיסטנית
  • 11:55 - 11:58
    והחלטנו לעשות מחקר על מה שקורה שם.
  • 11:58 - 12:03
    מסתבר שתעשיית האופנה בפקיסטן
    היא מאוד חזקה וגדלה מיום ליום,
  • 12:03 - 12:07
    אבל יש פחות תרומה מהאזורים השבטיים
  • 12:07 - 12:10
    ולאזורים השבטיים, בעיקר נשים.
  • 12:10 - 12:15
    אז החלטנו להשיק את
    מותג האופנה השבטי הנשי הראשון אי פעם,
  • 12:15 - 12:17
    שנקרא עכשיו נומאדס.
  • 12:18 - 12:20
    וכך נשים התחילו להרוויח יותר,
  • 12:20 - 12:23
    הן התחילו לתרום יותר פיננסית לבית,
  • 12:23 - 12:26
    והגברים היו צריכים לחשוב שוב
    לפני שאמרו להן לא
  • 12:26 - 12:28
    כשהן הלכו למרכזים,
  • 12:31 - 12:34
    (מחיאות כפיים)
  • 12:34 - 12:36
    תודה לכם, תודה לכם.
  • 12:36 - 12:41
    ב 2013, השקנו את מוקד סוגהאר הראשון
    במקום מרכז.
  • 12:41 - 12:44
    שיתפנו פעולה עם טריפ אדוויזור
  • 12:44 - 12:48
    ויצרנו אולם בטון במרכז הכפר
  • 12:48 - 12:52
    והזמנו כל כך הרבה ארגונים אחרים לעבוד שם.
  • 12:52 - 12:54
    יצרנו את הפלטפורמה הזו
    לארגונים ללא מטרות רווח
  • 12:54 - 12:56
    כך שיוכלו לנגוע ולעבוד על נושאים אחרים
  • 12:56 - 12:58
    שסוגהאר לא עובד עליהם,
  • 12:58 - 13:02
    מה שהיה מקום מאוד פשוט בשבילם לתת הדרכות,
  • 13:02 - 13:05
    להשמתש בו כבית ספר לאיכרים,
    אפילו כמקום מסחר,
  • 13:05 - 13:07
    ולכל מה שהם רצו להשתמש בו,
  • 13:07 - 13:09
    והם עשו זאת בצורה ממש מדהימה.
  • 13:09 - 13:13
    ועד כה, היינו מסוגלים לתמוך ב 900 נשים
  • 13:13 - 13:16
    ב 24 כפרים בכל רחבי פקיסטן.
  • 13:16 - 13:21
    (מחיאות כפיים)
  • 13:22 - 13:25
    אבל זה למעשה לא מה שאני רוצה.
  • 13:27 - 13:31
    החלום שלי הוא להגיע
    למליון נשים ב 10 השנים הבאות,
  • 13:31 - 13:33
    וכדי לדאוג שזה יקרה,
  • 13:33 - 13:36
    השנה אנחנו משיקים את
    קרן סוגהאר בארצות הברית.
  • 13:36 - 13:41
    זה לא רק יממן את סוגהאר
    אלא הרבה ארגונים אחרים בפקיסטן
  • 13:41 - 13:43
    כדי לשכפל את הרעיון
  • 13:43 - 13:46
    ולמצוא אפילו יותר דרכים חדשניות
  • 13:46 - 13:50
    לשחרר את הפוטנציאל
    של הנשים הכפריות בפקיסטן.
  • 13:50 - 13:52
    תודה רבה לכם.
  • 13:52 - 13:55
    (מחיאות כפיים)
  • 13:55 - 13:57
    תודה לכם, תודה לכם, תודה לכם.
  • 13:59 - 14:02
    כריס אנדרסון: חלידה, את ממש כוח טבע.
  • 14:02 - 14:07
    אני מתכוון, הסיפור הזה,
    בדרכים רבות, פשוט נראה לא אמיתי.
  • 14:07 - 14:11
    זה מדהים שמישהו כל כך צעיר
    יכול להשיג כל כך הרבה
  • 14:11 - 14:14
    דרך כל כך הרבה כוח ויוזמה.
  • 14:14 - 14:15
    אז אני מניח ששאלה אחת:
  • 14:15 - 14:20
    זה חלום יוצא דופן להגיע
    לתת כוח למליון נשים --
  • 14:20 - 14:24
    כמה מההצלחה הנוכחית תלויה בך,
  • 14:24 - 14:28
    הכוח של אישיותך המגנטית?
  • 14:28 - 14:31
    איך זה גדל?
  • 14:31 - 14:35
    חלידה ברוהי: אני חושבת שהעבודה שלי היא לתת השראה,
  • 14:35 - 14:37
    לחלק את החלום שלי.
  • 14:37 - 14:40
    אני לא יכולה ללמד איך לעשות את זה,
    מפני שיש כל כך הרבה דרכים.
  • 14:40 - 14:43
    התנסנו רק בשלוש דרכים.
  • 14:43 - 14:46
    יש מאות דרכים שונות לשחרר פוטנציאל בנשים.
  • 14:46 - 14:49
    הייתי רק נותנת השראה וזו העבודה שלי.
  • 14:49 - 14:52
    אני אמשיך לעשות את זה. סוגהאר תמשיך לגדול.
  • 14:52 - 14:55
    אנחנו מתכננים להגיע לשני כפרים נוספים,
  • 14:55 - 14:58
    ובמהרה אני מאמינה שנגדל מחוץ לפקיסטן
  • 14:58 - 15:00
    לתוך דרום אסיה ומעבר.
  • 15:00 - 15:04
    כ.א: אני אוהב איך שכשדיברת
    על הצוות שלך בהרצאה,
  • 15:04 - 15:06
    אני מתכוון, כולכם הייתם בני 18 באותו זמן.
  • 15:06 - 15:08
    איך הצוות הזה נראה?
  • 15:08 - 15:10
    אלה היו חברים ללימודים, נכון?
  • 15:10 - 15:14
    ח.ב: האם אנשים פה מאמינים שאני בגיל
  • 15:14 - 15:18
    בו אני אמורה להיות סבתה בכפר שלי?
  • 15:18 - 15:23
    אימי היתה נשואה בגיל תשע,
    ואני האישה המבוגרת ביותר הלא נשואה
  • 15:23 - 15:27
    ולא עושה כלום כחיים שלי בכפר שלי.
  • 15:27 - 15:30
    כ.א: חכי, חכי, חכי, לא עושה כלום?
  • 15:30 - 15:33
    ח.ב: לא.
    כ.א: את צודקת.
  • 15:33 - 15:36
    ח.ב: אנשים מצטערים בשבילי, הרבה פעמים.
  • 15:36 - 15:39
    כ.א: אבל כמה זמן את
    מבלה עכשיו למעשה בבלוכיסטאן?
  • 15:39 - 15:41
    ח.ב: אני חייה שם.
  • 15:41 - 15:44
    אנחנו חיים בין מקומות,
    עדיין, קראצ'י ובלוכיסטאן.
  • 15:44 - 15:47
    האחים שלי כולם הולכים לבית ספר.
  • 15:47 - 15:49
    אני עדיין הגדולה ביותר בין שמונה אחים.
  • 15:49 - 15:54
    כ.א: אבל מה שאת עושה זה בהחלט
    מאיים בשביל אנשים מסויימים שם.
  • 15:54 - 15:58
    איך את מטפלת בביטחון? את מרגישה בטוחה?
  • 15:58 - 16:00
    האם יש בעיות שם?
  • 16:00 - 16:04
    ח.ב: שאלו אותי את זה הרבה פעמים לפני כן,
  • 16:04 - 16:10
    ואי מרגישה שהמילה "פחד"
    פשוט מגיעה אלי ואז נושרת,
  • 16:10 - 16:14
    אבל יש פחד אחד שיש לי ששונה מזה.
  • 16:14 - 16:18
    הפחד הוא שאם אני אהרג, מה יקרה לאנשים
  • 16:18 - 16:20
    שאוהבים אותי כל כך?
  • 16:20 - 16:24
    אימי מחכה לי עד השעות המאוחרות
    של הלילה שאחזור הביתה.
  • 16:24 - 16:27
    אחיותי רוצות ללמוד כל כך הרבה ממני,
  • 16:27 - 16:30
    ויש הרבה הרבה בנות
    בקהילה שלי שרוצות לדבר איתי
  • 16:30 - 16:32
    ולשאול אותי דברים שונים,
  • 16:32 - 16:35
    ולאחרונה התארסתי. (צחוק)
  • 16:35 - 16:37
    (מחיאות כפיים)
  • 16:37 - 16:41
    כ.א: האם הוא פה? אתה חייב לעמוד.
  • 16:41 - 16:44
    (מחיאוץ כפיים)
  • 16:48 - 16:52
    ח.ב: בבריחה מנישואים מאורגנים,
    בחרתי את בעלי שלי
  • 16:52 - 16:56
    מהקצה השני של העולם בלוס אנג'לס,
    עולם שונה באמת.
  • 16:56 - 16:59
    הייתי צריכה להלחם במשך שנה שלמה.
    זה היה סיפור שונה לגמרי.
  • 16:59 - 17:04
    אבל אני חושבת שזה
    הדבר היחידי שאני מפחדת ממנו,
  • 17:04 - 17:10
    אני לא רוצה שאימי לא תראה
    אף אחד כשהיא מחכה בלילה.
  • 17:10 - 17:12
    כ.א: אז אנשים שרוצים לעזור לך בדרכם,
  • 17:12 - 17:15
    הם יכולים לבוא, הם יכולים אולי
    לקנות כמה מהבגדים האלה
  • 17:15 - 17:18
    שאת מביאה
  • 17:18 - 17:21
    שלמעשה נעשים, הרקמה נעשית בבלוכיסטאן?
  • 17:21 - 17:22
    ח.ב: כן.
  • 17:22 - 17:25
    כ.א: או שהם יכולים להתחבר לקרן.
  • 17:25 - 17:27
    ח.ב: בהחלט, אנחנו מחפשים
    אנשים רבים ככל האפשר,
  • 17:27 - 17:31
    מפני שעכשיו כשהקרן בתחילת התהליך,
  • 17:31 - 17:34
    אני מנסה ללמוד הרבה על איך לפעול,
  • 17:34 - 17:38
    איך לקבל מימון להגיע ליותר ארגונים,
  • 17:38 - 17:41
    ובעיקר, במסחר המקוון, שמאוד חדש בשבילי.
  • 17:41 - 17:44
    אני מתכוונת, אני לא אשת אופנה, תאמין לי.
  • 17:44 - 17:47
    כ.א: ובכן, זה היה מדהים לארח אותך פה.
  • 17:47 - 17:52
    בבקשה המשיכי להיות אמיצה,
    תמשיכי להיות חכמה, ובבקשה תשמרי על עצמך.
  • 17:52 - 18:00
    ח.כ: תודה רבה לך.
    כ.א: תודה לך, חלידה. (מחיאות כפיים)
Title:
איך אני עובדת להגן על נשים מרצח לשם כבוד
Speaker:
חלידה ברוהי
Description:

כמעט 1,000 רציחות לשם "כבוד" מדווחות בפקיסטן כל שנה, רציחות על ידי בני משפחה על התנהגות שנחשבת "מבישה," כמו יחסים מחוץ לנישואין.
כשחלידה ברוהי איבדה חברה קרובה בעקבות המנהג, היא החליטה לצאת נגדו. אבל היא נתקלה בהתנגדות ממקור לא הגיוני: הקהילה עליה היא ביקשה להגן. בשיחה השקטה ומלאת הכנות הזו, ברוהי חולקת איך היא לקחה מבט קשה בתהליך של עצמה, ומציעה תובנות חדות לאקטיביסטים מלאי תשוקה אחרים.
more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
18:13

Hebrew subtitles

Revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.