רמונה פירסון: מקור מפתיע של ריפוי
-
0:00 - 0:02אני עומדת בעצם לספר לכם משהו
-
0:02 - 0:05שלא דיברתי עליו כבר יותר מ-10 שנים.
-
0:05 - 0:07אז תהיו בבקשה סבלניים
-
0:07 - 0:09כשאוביל אתכם לאורך המסע הזה.
-
0:09 - 0:11כשהייתי בת 22,
-
0:11 - 0:14חזרתי הביתה מהעבודה, קשרתי לכלבה שלי את הרצועה,
-
0:14 - 0:17ויצאתי לריצה היומית שלי.
-
0:17 - 0:19לא היה לי מושג שבאותו הרגע
-
0:19 - 0:21חיי עומדים להשתנות לגמרי.
-
0:21 - 0:24בזמן שהכנתי את כלבתי לריצה,
-
0:24 - 0:28גבר אחד סיים לשתות באיזה בר,
-
0:28 - 0:30לקח את המפתחות שלו, נכנס למכונית
-
0:30 - 0:32ויצא דרומה,
-
0:32 - 0:34או לאן שזה לא היה.
-
0:34 - 0:36אני חציתי בריצה את הרחוב,
-
0:36 - 0:38והדבר היחיד שאני זוכרת הוא,
-
0:38 - 0:41שהרגשתי כאילו שמתפוצץ לי רימון בראש.
-
0:41 - 0:45וגם את ידי המונחות על הקרקע,
-
0:45 - 0:47ושהרגשתי איך דם חיי
-
0:47 - 0:49מתרוקן מתוך צווארי
-
0:49 - 0:52ומתוך פי.
-
0:52 - 0:54מה שקרה הוא,
-
0:54 - 0:57שהאיש עבר באור אדום ופגע בי ובכלבה שלי.
-
0:57 - 1:00היא נדרסה ע"י הרכב.
-
1:00 - 1:02אני הועפתי קדימה,
-
1:02 - 1:04ואז הוא דרס את הרגליים שלי.
-
1:04 - 1:06רגלי השמאלית נתפסה בכנף הגלגל
-
1:06 - 1:08והסתחררה סביבו.
-
1:10 - 1:13פגוש המכונית פגע בגרוני,
-
1:13 - 1:15ופתח אותו.
-
1:15 - 1:18חטפתי חבלה קהה בחזה.
-
1:18 - 1:20אב העורקים עולה מאחורי הלב.
-
1:20 - 1:23זהו העורק הגדול ביותר, והוא נחתך,
-
1:23 - 1:26כך שדמי יצא בגרגורים מתוך פי,
-
1:26 - 1:28והיה מלא קצף,
-
1:28 - 1:30קרו לי דברים איומים.
-
1:32 - 1:34לא היה לי מושג מה קורה,
-
1:34 - 1:37אבל אנשים זרים נחלצו לעזרה,
-
1:37 - 1:40דאגו שהלב שלי ימשיך לזוז ולדפוק.
-
1:40 - 1:42אני אומרת "לזוז" מפני שהוא פירפר
-
1:42 - 1:45והם ניסו להכניס אותו לקצב.
-
1:45 - 1:48מישהו נהג בחוכמה ותקע עט "ביק" בצוואר שלי
-
1:48 - 1:51כדי לפתוח נתיב אוויר, כדי שאוכל לנשום.
-
1:51 - 1:53הריאה שלי קרסה,
-
1:53 - 1:56אז מישהו חתך ופתח אותי, ותקע גם שם סיכה
-
1:56 - 2:03כדי למנוע מהאסון הזה להתרחש.
-
2:03 - 2:05איכשהו הגעתי לבית-חולים.
-
2:05 - 2:07עטפו אותי בקרח
-
2:07 - 2:11ולבסוף הכניסו אותי לתרדמת בהשפעת תרופות.
-
2:11 - 2:15אחרי 18 חודשים התעוררתי.
-
2:15 - 2:17הייתי עיוורת, לא יכולתי לדבר,
-
2:17 - 2:19ולא יכולתי ללכת.
-
2:19 - 2:22שקלתי 29 קילו.
-
2:25 - 2:27לבית החולים אין באמת מושג
-
2:27 - 2:29מה עושים עם אנשים במצב כזה.
-
2:29 - 2:32ולמעשה הם התחילו לכנות אותי "גוויה".
-
2:32 - 2:36אבל זה סיפור אחר ולא ניכנס אליו.
-
2:36 - 2:39עברתי ניתוחים כה רבים כדי לאחות את הצוואר שלי,
-
2:39 - 2:41ובכמה פעמים גם כדי לתקן את הלב שלי.
-
2:41 - 2:43היו דברים שפעלו, היו שלא.
-
2:43 - 2:45הכניסו לי המון טיטניום,
-
2:45 - 2:47עצמות שנלקחו מגופות,
-
2:47 - 2:50כדי לנסות לגרום לרגלי לזוז נכון.
-
2:50 - 2:52וגם קיבלתי אף מפלסטיק, שיניים מחרסינה
-
2:52 - 2:54ועוד כל מיני דברים כאלה.
-
2:54 - 2:57אך לבסוף התחלתי שוב להיראות אנושית.
-
3:03 - 3:05קשה לפעמים לדבר על הדברים האלה,
-
3:05 - 3:08אז תהיו בבקשה סבלניים.
-
3:08 - 3:10עברתי יותר מ-50 ניתוחים,
-
3:10 - 3:13אבל מי סופר?
-
3:13 - 3:15ובסופו של דבר בית החולים החליט
-
3:15 - 3:17שהגיע הזמן שאסתלק משם.
-
3:17 - 3:19הם היו זקוקים למקום שלי
-
3:19 - 3:23עבור מישהו שלדעתם יש לו סיכוי להבריא
-
3:23 - 3:26מהבעיה שלו, תהיה אשר תהיה.
-
3:26 - 3:29כולם איבדו תקווה שאי-פעם אחלים,
-
3:29 - 3:32ובעצם הם ציירו חץ על איזו מפה,
-
3:32 - 3:37והחץ הצביע על בית-אבות אחד, כאן בקולורדו.
-
3:37 - 3:39כולכם ודאי מגרדים את הראש:
-
3:39 - 3:42"בית-אבות? מה יש לך לחפש שם?"
-
3:42 - 3:44אך אם תחשבו
-
3:44 - 3:47על כל הכישורים והכשרונות כאן באולם הזה,
-
3:47 - 3:49זה גם מה שיש בבית-אבות.
-
3:49 - 3:51היו כל מיני כישורים וכשרונות
-
3:51 - 3:54לזקנים האלה.
-
3:54 - 3:56והיתרון היחיד שהיה להם על מרביתכם,
-
3:56 - 3:58הוא חוכמה,
-
3:58 - 4:01כי היו להם חיים ארוכים.
-
4:01 - 4:03והחוכמה הזו היתה בדיוק מה שהיה נחוץ לי אז.
-
4:03 - 4:05אבל תארו לעצמכם מה זה היה עבורם,
-
4:05 - 4:08כשהופעתי אצלם.
-
4:08 - 4:10באותה עת כבר הוספתי 2 קילו,
-
4:10 - 4:12ושקלתי 31 קילו.
-
4:12 - 4:14הייתי קירחת.
-
4:14 - 4:16לבשתי סמרטוטים של בית-חולים,
-
4:16 - 4:19מישהו תרם לי נעלי טניס,
-
4:19 - 4:22ביד אחת החזקתי מקל הליכה לבן
-
4:22 - 4:25וביד השניה - מזוודה מלאה מסמכים רפואיים.
-
4:25 - 4:28אז הקשישים הבינו
-
4:28 - 4:30שהם צריכים לכנס פגישת חירום.
-
4:30 - 4:32[צחוק]
-
4:32 - 4:35הם התאספו והביטו זה בזה,
-
4:35 - 4:39ואמרו, "אילו כישורים יש לנו כאן בחדר?
-
4:39 - 4:42יש הרבה עבודה לעשות על הילדה הזאת."
-
4:42 - 4:44ובסופו של דבר התחילו
-
4:44 - 4:46להתאים את כשרונותיהם וכישוריהם
-
4:46 - 4:48לכל הצרכים שלי.
-
4:48 - 4:50ואחד הדברים הראשונים שהיה עליהם לעשות
-
4:50 - 4:52היה להעריך מה נחוץ לי מיד.
-
4:52 - 4:54וזה היה למצוא דרך שבה אוכל
-
4:54 - 4:56לאכול כמו בן אדם נורמלי,
-
4:56 - 4:59כי עד אז אכלתי דרך צינורית בחזה שלי
-
4:59 - 5:01ודרך הורידים.
-
5:01 - 5:04אז הייתי צריכה לנסות שוב לאכול,
-
5:04 - 5:06והם עזרו לי בתהליך הזה.
-
5:06 - 5:08הבעיה הבאה שהם ניסו לפתור:
-
5:08 - 5:10"היא זקוקה לריהוט.
-
5:10 - 5:13היא ישנה בפינה של הדירה הזאת."
-
5:13 - 5:15אז הם הלכו למחסנים שלהם
-
5:15 - 5:17ואספו את הרהיטים המיותרים שלהם --
-
5:17 - 5:20נתנו לי סירים, מחבתות, שמיכות,
-
5:20 - 5:23הכל.
-
5:23 - 5:25והדבר הבא שהיה נחוץ לי
-
5:25 - 5:28היה "מהפך".
-
5:28 - 5:30אז הסמרטוטים הירוקים עפו לפח
-
5:30 - 5:33ובמקומם באו בדים סינטטיים והדפסים פרחוניים.
-
5:33 - 5:36[צחוק]
-
5:38 - 5:41לא נדבר על עיצוב השיער שהם ניסו לכפות עלי
-
5:41 - 5:43כשהשיער שלי צמח שוב,
-
5:43 - 5:45אבל לא הסכמתי לצבוע את השיער בכחול.
-
5:45 - 5:48[צחוק]
-
5:49 - 5:52בסופו של דבר מה שקרה הוא,
-
5:52 - 5:55שהם החליטו שאני צריכה ללמוד לדבר.
-
5:55 - 5:57אי-אפשר להיות אדם עצמאי
-
5:57 - 6:00אם אי-אפשר לדבר ולראות.
-
6:00 - 6:03והם החליטו שאולי אני לא מסוגלת לראות,
-
6:03 - 6:05אבל אני צריכה להתחיל לדבר.
-
6:05 - 6:08וכשסאלי, המנהלת,
-
6:08 - 6:10לימדה אותי במשך היום לדבר--
-
6:10 - 6:12זה קשה, כי בתור ילדים
-
6:12 - 6:14הכל מובן מאליו:
-
6:14 - 6:16לומדים דברים בצורה לא-מודעת.
-
6:16 - 6:19אבל כבוגרת, זה היה לי מביך,
-
6:19 - 6:21הייתי צריכה ליצור קואורדינציה
-
6:21 - 6:23בין הגרון החדש שלי ובין לשוני
-
6:23 - 6:26ובין שיני ובין שפתי,
-
6:26 - 6:29וללכוד את האוויר ולהניח למילה לצאת.
-
6:29 - 6:31התנהגתי כמו ילדה בת שנתיים
-
6:31 - 6:33וסירבתי לעבוד.
-
6:33 - 6:36אבל הגברים חשבו על רעיון טוב יותר:
-
6:36 - 6:38הם יהפכו את זה לכיף עבורי.
-
6:38 - 6:42אז בלילות הם לימדו אותי "שבץ-נא קללות".
-
6:42 - 6:46[צחוק]
-
6:46 - 6:48ובחשאי,
-
6:48 - 6:51הם לימדו אותי לקלל כמו מלח.
-
6:51 - 6:55אשאיר לכם לדמיין
-
6:55 - 6:59מה היו המלים הראשונות שלי
-
6:59 - 7:02כשסאלי הצליחה סוף-סוף לבנות אצלי בטחון עצמי.
-
7:02 - 7:04[צחוק]
-
7:04 - 7:06המשכתי הלאה,
-
7:06 - 7:09ומורה-לשעבר אחד, שהיה לו במקרה אלצהיימר,
-
7:09 - 7:13לקח על עצמו ללמד אותי לכתוב.
-
7:13 - 7:15הוא חזר על עצמו הרבה, וזה בעצם עזר לי.
-
7:15 - 7:17אבל נמשיך הלאה.
-
7:17 - 7:22[צחוק]
-
7:23 - 7:26אחת מנקודות המפנה מבחינתי
-
7:26 - 7:29היתה ללמוד שוב איך לחצות רחוב
-
7:29 - 7:31כאדם עיוור.
-
7:31 - 7:34עיצמו את עיניכם,
-
7:34 - 7:36וכעת תארו לעצמכם שעליכם לחצות רחוב.
-
7:36 - 7:40אינכם יודעים באיזה מרחק הרחוב,
-
7:40 - 7:43אינכם יודעים אם אתם הולכים ישר,
-
7:43 - 7:46אתם שומעים מכוניות טסות מסביב,
-
7:46 - 7:48ואתם עברתם תאונה איומה
-
7:48 - 7:51שהביאה אתכם למצב הזה.
-
7:51 - 7:54היה עלי להתגבר על שני מכשולים.
-
7:54 - 7:57האחד היה הפרעת דחק פוסט-טראומטית,
-
7:57 - 8:01ובכל פעם שהתקרבתי לשפת המדרכה
-
8:01 - 8:03הייתי נכנסת לפניקה.
-
8:03 - 8:05והשני היה
-
8:05 - 8:08לנסות למצוא דרך לחצות את הרחוב.
-
8:08 - 8:11אז אחת הזקנות פשוט ניגשה אלי,
-
8:11 - 8:14דחפה אותי אל שפת המדרכה ואמרה,
-
8:14 - 8:17"כשתחליטי שהגיע הזמן לחצות, פשוט תושיטי את המקל.
-
8:17 - 8:19אם הוא חוטף מכה, אל תחצי את הרחוב."
-
8:19 - 8:24[צחוק]
-
8:24 - 8:27הגיוני לגמרי.
-
8:27 - 8:29אבל אחרי שהמקל השלישי
-
8:29 - 8:32עף לי מהיד,
-
8:32 - 8:35הם הגיעו למסקנה שעליהם לשתף משאבים,
-
8:35 - 8:37והם אספו כסף
-
8:37 - 8:39כדי שאוכל ללכת למכון "ברייל"
-
8:39 - 8:41ולרכוש את הכישורים
-
8:41 - 8:43ללמוד איך לחיות כאדם עיוור,
-
8:43 - 8:45וגם לקנות לי כלב נחייה
-
8:45 - 8:47ששינה את חיי.
-
8:47 - 8:49יכולתי לחזור למכללה
-
8:49 - 8:53הודות לזקנים שהשקיעו בי,
-
8:53 - 8:57והודות לכלב הנחייה ולכישורים שרכשתי.
-
8:57 - 8:59אחרי 10 שנים שבתי לראות -
-
8:59 - 9:01לא באורח-פלא.
-
9:01 - 9:04ניתנה לי בחירה בין שלושה ניתוחים,
-
9:04 - 9:06אחד מהם ניסיוני,
-
9:06 - 9:08שהיה בעצם ניתוח רובוטי.
-
9:08 - 9:11הם סילקו שטף דם מאחורי העין שלי.
-
9:12 - 9:14השינוי הכי גדול מבחינתי היה,
-
9:14 - 9:17שהעולם התקדם בינתיים,
-
9:17 - 9:19שהיו חידושים
-
9:19 - 9:21וכל מיני דברים--
-
9:21 - 9:23טלפונים ומחשבים ניידים,
-
9:23 - 9:26וכל מיני דברים שלא ידעתי עליהם.
-
9:26 - 9:28ואצל אדם עיוור,
-
9:28 - 9:30הזכרון החזותי מתפוגג
-
9:30 - 9:33ובמקומו מתפתחת התחושה של הדברים,
-
9:33 - 9:36ואיך הם נשמעים
-
9:36 - 9:39ומה הריח שלהם.
-
9:39 - 9:41יום אחד הייתי בחדר שלי
-
9:41 - 9:43וראיתי משהו בחדר שלי,
-
9:43 - 9:45וחשבתי שזו מפלצת.
-
9:45 - 9:47התהלכתי מסביבו,
-
9:47 - 9:49והחלטתי, "אני רק אגע בזה."
-
9:49 - 9:51ונגעתי בזה ואמרתי,
-
9:51 - 9:53"אוי ואבוי, זה סל כביסה."
-
9:53 - 9:57[צחוק]
-
9:57 - 9:59כך שהכל שונה
-
9:59 - 10:01כשיכולים לראות
-
10:01 - 10:03כי היכולת הזאת מובנת מאליה.
-
10:03 - 10:05אך אצל עיוורים,
-
10:05 - 10:08זוכרים את הדברים לפי המגע.
-
10:08 - 10:11השינוי הכי גדול עבורי היה להביט בכפות ידי
-
10:11 - 10:15ולראות שאיבדתי 10 שנים מחיי.
-
10:15 - 10:18משום-מה חשבתי שהזמן עמד מלכת
-
10:18 - 10:20והמשיך להתקדם רק עבור בני-משפחה וחברים.
-
10:20 - 10:22אבל כשהבטתי למטה
-
10:22 - 10:24הבנתי שהזמן התקדם גם מבחינתי
-
10:24 - 10:26ושאני צריכה להתעדכן,
-
10:26 - 10:28אז התחלתי לעבוד על זה.
-
10:28 - 10:32לא היו לנו מלים כמו "מיקור-המון" ו"שיתוף-פעולה קיצוני"
-
10:32 - 10:34כשעברתי את התאונה.
-
10:34 - 10:36אבל זה בעצם היה הרעיון--
-
10:36 - 10:39אנשים עבדו עם אנשים כדי לבנות אותי מחדש;
-
10:39 - 10:41אנשים עבדו עם אנשים כדי לחנך אותי מחדש.
-
10:41 - 10:43לא הייתי עומדת כאן היום
-
10:43 - 10:47אילולא אותו שיתוף-פעולה קיצוני.
-
10:47 - 10:49תודה רבה לכם.
-
10:49 - 10:51[מחיאות כפיים]
- Title:
- רמונה פירסון: מקור מפתיע של ריפוי
- Speaker:
- Ramona Pierson
- Description:
-
more » « less
כשרמונה פירסון היתה בת 22 פגע בה נהג שיכור, והיא שהתה 18 חודשים בתרדמת. היא מגוללת ב-TEDxDU את סיפור החלמתה המופלא, ובעזרתו חושפת את הכישורים והחוכמה הקולקטיביים של בית-אבות אחד.
- Video Language:
- English
- Team:
closed TED
- Project:
- TEDTalks
- Duration:
- 10:52
|
Shlomo Adam added a translation |