אני עומדת בעצם לספר לכם משהו
שלא דיברתי עליו כבר יותר מ-10 שנים.
אז תהיו בבקשה סבלניים
כשאוביל אתכם לאורך המסע הזה.
כשהייתי בת 22,
חזרתי הביתה מהעבודה, קשרתי לכלבה שלי את הרצועה,
ויצאתי לריצה היומית שלי.
לא היה לי מושג שבאותו הרגע
חיי עומדים להשתנות לגמרי.
בזמן שהכנתי את כלבתי לריצה,
גבר אחד סיים לשתות באיזה בר,
לקח את המפתחות שלו, נכנס למכונית
ויצא דרומה,
או לאן שזה לא היה.
אני חציתי בריצה את הרחוב,
והדבר היחיד שאני זוכרת הוא,
שהרגשתי כאילו שמתפוצץ לי רימון בראש.
וגם את ידי המונחות על הקרקע,
ושהרגשתי איך דם חיי
מתרוקן מתוך צווארי
ומתוך פי.
מה שקרה הוא,
שהאיש עבר באור אדום ופגע בי ובכלבה שלי.
היא נדרסה ע"י הרכב.
אני הועפתי קדימה,
ואז הוא דרס את הרגליים שלי.
רגלי השמאלית נתפסה בכנף הגלגל
והסתחררה סביבו.
פגוש המכונית פגע בגרוני,
ופתח אותו.
חטפתי חבלה קהה בחזה.
אב העורקים עולה מאחורי הלב.
זהו העורק הגדול ביותר, והוא נחתך,
כך שדמי יצא בגרגורים מתוך פי,
והיה מלא קצף,
קרו לי דברים איומים.
לא היה לי מושג מה קורה,
אבל אנשים זרים נחלצו לעזרה,
דאגו שהלב שלי ימשיך לזוז ולדפוק.
אני אומרת "לזוז" מפני שהוא פירפר
והם ניסו להכניס אותו לקצב.
מישהו נהג בחוכמה ותקע עט "ביק" בצוואר שלי
כדי לפתוח נתיב אוויר, כדי שאוכל לנשום.
הריאה שלי קרסה,
אז מישהו חתך ופתח אותי, ותקע גם שם סיכה
כדי למנוע מהאסון הזה להתרחש.
איכשהו הגעתי לבית-חולים.
עטפו אותי בקרח
ולבסוף הכניסו אותי לתרדמת בהשפעת תרופות.
אחרי 18 חודשים התעוררתי.
הייתי עיוורת, לא יכולתי לדבר,
ולא יכולתי ללכת.
שקלתי 29 קילו.
לבית החולים אין באמת מושג
מה עושים עם אנשים במצב כזה.
ולמעשה הם התחילו לכנות אותי "גוויה".
אבל זה סיפור אחר ולא ניכנס אליו.
עברתי ניתוחים כה רבים כדי לאחות את הצוואר שלי,
ובכמה פעמים גם כדי לתקן את הלב שלי.
היו דברים שפעלו, היו שלא.
הכניסו לי המון טיטניום,
עצמות שנלקחו מגופות,
כדי לנסות לגרום לרגלי לזוז נכון.
וגם קיבלתי אף מפלסטיק, שיניים מחרסינה
ועוד כל מיני דברים כאלה.
אך לבסוף התחלתי שוב להיראות אנושית.
קשה לפעמים לדבר על הדברים האלה,
אז תהיו בבקשה סבלניים.
עברתי יותר מ-50 ניתוחים,
אבל מי סופר?
ובסופו של דבר בית החולים החליט
שהגיע הזמן שאסתלק משם.
הם היו זקוקים למקום שלי
עבור מישהו שלדעתם יש לו סיכוי להבריא
מהבעיה שלו, תהיה אשר תהיה.
כולם איבדו תקווה שאי-פעם אחלים,
ובעצם הם ציירו חץ על איזו מפה,
והחץ הצביע על בית-אבות אחד, כאן בקולורדו.
כולכם ודאי מגרדים את הראש:
"בית-אבות? מה יש לך לחפש שם?"
אך אם תחשבו
על כל הכישורים והכשרונות כאן באולם הזה,
זה גם מה שיש בבית-אבות.
היו כל מיני כישורים וכשרונות
לזקנים האלה.
והיתרון היחיד שהיה להם על מרביתכם,
הוא חוכמה,
כי היו להם חיים ארוכים.
והחוכמה הזו היתה בדיוק מה שהיה נחוץ לי אז.
אבל תארו לעצמכם מה זה היה עבורם,
כשהופעתי אצלם.
באותה עת כבר הוספתי 2 קילו,
ושקלתי 31 קילו.
הייתי קירחת.
לבשתי סמרטוטים של בית-חולים,
מישהו תרם לי נעלי טניס,
ביד אחת החזקתי מקל הליכה לבן
וביד השניה - מזוודה מלאה מסמכים רפואיים.
אז הקשישים הבינו
שהם צריכים לכנס פגישת חירום.
[צחוק]
הם התאספו והביטו זה בזה,
ואמרו, "אילו כישורים יש לנו כאן בחדר?
יש הרבה עבודה לעשות על הילדה הזאת."
ובסופו של דבר התחילו
להתאים את כשרונותיהם וכישוריהם
לכל הצרכים שלי.
ואחד הדברים הראשונים שהיה עליהם לעשות
היה להעריך מה נחוץ לי מיד.
וזה היה למצוא דרך שבה אוכל
לאכול כמו בן אדם נורמלי,
כי עד אז אכלתי דרך צינורית בחזה שלי
ודרך הורידים.
אז הייתי צריכה לנסות שוב לאכול,
והם עזרו לי בתהליך הזה.
הבעיה הבאה שהם ניסו לפתור:
"היא זקוקה לריהוט.
היא ישנה בפינה של הדירה הזאת."
אז הם הלכו למחסנים שלהם
ואספו את הרהיטים המיותרים שלהם --
נתנו לי סירים, מחבתות, שמיכות,
הכל.
והדבר הבא שהיה נחוץ לי
היה "מהפך".
אז הסמרטוטים הירוקים עפו לפח
ובמקומם באו בדים סינטטיים והדפסים פרחוניים.
[צחוק]
לא נדבר על עיצוב השיער שהם ניסו לכפות עלי
כשהשיער שלי צמח שוב,
אבל לא הסכמתי לצבוע את השיער בכחול.
[צחוק]
בסופו של דבר מה שקרה הוא,
שהם החליטו שאני צריכה ללמוד לדבר.
אי-אפשר להיות אדם עצמאי
אם אי-אפשר לדבר ולראות.
והם החליטו שאולי אני לא מסוגלת לראות,
אבל אני צריכה להתחיל לדבר.
וכשסאלי, המנהלת,
לימדה אותי במשך היום לדבר--
זה קשה, כי בתור ילדים
הכל מובן מאליו:
לומדים דברים בצורה לא-מודעת.
אבל כבוגרת, זה היה לי מביך,
הייתי צריכה ליצור קואורדינציה
בין הגרון החדש שלי ובין לשוני
ובין שיני ובין שפתי,
וללכוד את האוויר ולהניח למילה לצאת.
התנהגתי כמו ילדה בת שנתיים
וסירבתי לעבוד.
אבל הגברים חשבו על רעיון טוב יותר:
הם יהפכו את זה לכיף עבורי.
אז בלילות הם לימדו אותי "שבץ-נא קללות".
[צחוק]
ובחשאי,
הם לימדו אותי לקלל כמו מלח.
אשאיר לכם לדמיין
מה היו המלים הראשונות שלי
כשסאלי הצליחה סוף-סוף לבנות אצלי בטחון עצמי.
[צחוק]
המשכתי הלאה,
ומורה-לשעבר אחד, שהיה לו במקרה אלצהיימר,
לקח על עצמו ללמד אותי לכתוב.
הוא חזר על עצמו הרבה, וזה בעצם עזר לי.
אבל נמשיך הלאה.
[צחוק]
אחת מנקודות המפנה מבחינתי
היתה ללמוד שוב איך לחצות רחוב
כאדם עיוור.
עיצמו את עיניכם,
וכעת תארו לעצמכם שעליכם לחצות רחוב.
אינכם יודעים באיזה מרחק הרחוב,
אינכם יודעים אם אתם הולכים ישר,
אתם שומעים מכוניות טסות מסביב,
ואתם עברתם תאונה איומה
שהביאה אתכם למצב הזה.
היה עלי להתגבר על שני מכשולים.
האחד היה הפרעת דחק פוסט-טראומטית,
ובכל פעם שהתקרבתי לשפת המדרכה
הייתי נכנסת לפניקה.
והשני היה
לנסות למצוא דרך לחצות את הרחוב.
אז אחת הזקנות פשוט ניגשה אלי,
דחפה אותי אל שפת המדרכה ואמרה,
"כשתחליטי שהגיע הזמן לחצות, פשוט תושיטי את המקל.
אם הוא חוטף מכה, אל תחצי את הרחוב."
[צחוק]
הגיוני לגמרי.
אבל אחרי שהמקל השלישי
עף לי מהיד,
הם הגיעו למסקנה שעליהם לשתף משאבים,
והם אספו כסף
כדי שאוכל ללכת למכון "ברייל"
ולרכוש את הכישורים
ללמוד איך לחיות כאדם עיוור,
וגם לקנות לי כלב נחייה
ששינה את חיי.
יכולתי לחזור למכללה
הודות לזקנים שהשקיעו בי,
והודות לכלב הנחייה ולכישורים שרכשתי.
אחרי 10 שנים שבתי לראות -
לא באורח-פלא.
ניתנה לי בחירה בין שלושה ניתוחים,
אחד מהם ניסיוני,
שהיה בעצם ניתוח רובוטי.
הם סילקו שטף דם מאחורי העין שלי.
השינוי הכי גדול מבחינתי היה,
שהעולם התקדם בינתיים,
שהיו חידושים
וכל מיני דברים--
טלפונים ומחשבים ניידים,
וכל מיני דברים שלא ידעתי עליהם.
ואצל אדם עיוור,
הזכרון החזותי מתפוגג
ובמקומו מתפתחת התחושה של הדברים,
ואיך הם נשמעים
ומה הריח שלהם.
יום אחד הייתי בחדר שלי
וראיתי משהו בחדר שלי,
וחשבתי שזו מפלצת.
התהלכתי מסביבו,
והחלטתי, "אני רק אגע בזה."
ונגעתי בזה ואמרתי,
"אוי ואבוי, זה סל כביסה."
[צחוק]
כך שהכל שונה
כשיכולים לראות
כי היכולת הזאת מובנת מאליה.
אך אצל עיוורים,
זוכרים את הדברים לפי המגע.
השינוי הכי גדול עבורי היה להביט בכפות ידי
ולראות שאיבדתי 10 שנים מחיי.
משום-מה חשבתי שהזמן עמד מלכת
והמשיך להתקדם רק עבור בני-משפחה וחברים.
אבל כשהבטתי למטה
הבנתי שהזמן התקדם גם מבחינתי
ושאני צריכה להתעדכן,
אז התחלתי לעבוד על זה.
לא היו לנו מלים כמו "מיקור-המון" ו"שיתוף-פעולה קיצוני"
כשעברתי את התאונה.
אבל זה בעצם היה הרעיון--
אנשים עבדו עם אנשים כדי לבנות אותי מחדש;
אנשים עבדו עם אנשים כדי לחנך אותי מחדש.
לא הייתי עומדת כאן היום
אילולא אותו שיתוף-פעולה קיצוני.
תודה רבה לכם.
[מחיאות כפיים]