שרווין ניולנד: על התקווה

המנתח והסופר שרווין ניולנד הוגה ברעיון התקווה - השאיפה להיעשות טובים יותר וליצור עולם טוב יותר. אלו הן 12 דקות מלאות מחשבה שתסייענה לך להתמקד בדרך שלפניך.

אתם יודעים, אני כל כך גרוע בטכנולוגיה,

עד שבתי - היום היא בת 41 -

כשהיתה בת חמש, שמעתי אותה פעם

אומרת לאחד מחבריה,

אם לא יורד לזה דם כשחותכים את זה,

אבא שלי לא מבין בזה.

[צחוק]

כך שהמשימה שהוטלה עלי

עלולה להיות עבורי מכשול שאין להתגבר עליו,

אך אין ספק שאעשה מאמץ.

מה שמעתי

במשך ארבעת הימים האחרונים?

זהו ביקורי השלישי ב-TED.

פעם אחת היתה ב-TEDMED, והשניה, כפי ששמעתם,

היתה ב-TED רגיל לפני שנתיים.

שמעתי משהו שלדעתי הוא יוצא-דופן,

ושבשני כינוסי TED הקודמים שמעתי ממנו רק מעט,

והוא רוח ששורה על הכל,

שעוברת ומשתלבת ונשזרת בכל,

רוח של אחריות חברתית

המובעת בהרצאות כה רבות -

אחריות גלובלית, למען האמת,

הפונה אל האינטרס העצמי הנאור,

אולם מרחיקה מעבר לאינטרס העצמי הנאור.

אחד הדברים המרשימים ביותר

שאחדים - אולי עשרה -

מהנואמים דיברו עליו

הוא ההבנה, אם הקשבתם היטב, שהם לא אומרים:

טוב, זה מה שעלינו לעשות, זה מה שאני רוצה שתעשו.

אלא: זה מה שעשיתי

כי זה מרגש אותי,

כי זה דבר נהדר וזה עשה לי משהו,

וכמובן, זה השיג הרבה מאד.

זוהי התפישה הישנה, התפישה היוונית הישנה,

של פילנתרופיה במובנה המקורי:

"פיל-אנתרופיה": האהבה למין האנושי.

וההסבר היחיד שיש לי

לחלק ממה ששמעתם בארבעת הימים האחרונים

הוא שזה בעצם נובע מתוך צורה מסוימת של אהבה.

וזה נוטע בי תקווה עצומה.

ותקווה, כמובן, היא הנושא

שאני אמור לדבר עליו,

ושכחתי מכך לגמרי, עד שהגעתי לכאן.

וכשנזכרתי, חשבתי לעצמי,

כדאי שאחפש את המילה במילון.

אז שרה ואני - אשתי - הלכנו לספריה הציבורית,

4 רחובות מכאן, ברח' פסיפיק, פתחנו את מילון אוקספורד,

הסתכלנו בו, ויש שם 14 הגדרות למילה 'תקווה',

שאף אחת מהן לא מכה בך

בין העיניים כי היא ההגדרה המתאימה.

וזה, כמובן, הגיוני,

כי התקווה היא תופעה מופשטת; זהו רעיון מופשט,

ולא מילה מוחשית.

ובכן, זה קצת הזכיר לי ניתוח.

אם למחלה כלשהי יש ניתוח אחד, אתה יודע שהוא יצליח.

אם ישנם 15 ניתוחים, אתה יודע שאף לא אחד מהם יצליח.

וככה זה עם הגדרות של מלים.

אם יש לך תוספתן, מוציאים לך אותו, ואתה נרפא.

אם יש לך ריפלוקס בוושט, יש 15 נוהלי-טיפול,

ומה-שמו עושה זאת כך,

ואיך-קוראים-לו עושה זאת אחרת,

ואף נוהל לא מצליח. כך גם עם המילה הזו, 'תקווה'.

כולם מצטמצמים לרעיון של ציפייה

למשהו טוב שעתיד שיתרחש.

ואתם יודעים מה גיליתי?

השורש ההודי-אירופי של המילה 'תקווה'

הוא קיי.אי.יו--

כותבים זאת "קיו" אך מבטאים "קוי" -

וזה אותו השורש ממנו באה המילה "עיקול".

אך משמעותו בהודית-אירופית

היא שינוי כיוון, פנייה לדרך שונה.

ואני מוצא שזה מאד מעניין ומעורר-מחשבה,

כי מה ששמעתם בארבעת הימים האחרונים

הוא רוח של פנייה לכיוונים שונים:

כיוונים ספציפיים וייחודיים לבעיות.

יש פרדיגמות שונות.

שמעתם מילה זו כמה פעמים בארבעת הימים האחרונים,

וכולכם מכירים את הפרדיגמות של קון [תומס סמואל].

אז כשאנו חושבים כעת על תקווה,

עלינו לחשוב על חיפוש בכיוונים שונים

מאלה בהם חיפשנו.

יש עוד - לא הגדרה, אלא תיאור - של תקווה

שתמיד קסם לי, והוא של וצלאב האוול

בספרו הנפלא "בשורת השלום",

שבו הוא אומר כי התקווה

איננה הציפייה שהדברים

יסתדרו בצורה הכי טובה,

אלא מן הציפייה שיהיו הגיוניים,

ללא קשר לדרך בה יסתדרו.

איני יכול לומר לכם כמה נרגעתי

מן המשפט הממש-אחרון

במצגת הנהדרת של דין קיימן מלפני כמה ימים.

חשבתי שאוזני הטעו אותי,

אז תפסתי אותו באחד המפגשים הפנימיים.

הוא שוחח עם גבר מגודל מאד, אבל לא היה לי איכפת.

הפרעתי להם, ושאלתי, "באמת אמרת את זה?"

הוא ענה, "אני חושב שכן."

אז הנה מה שהוא אמר. אחזור על כך:

"העולם לא יינצל בידי האינטרנט."

זה נפלא. אתם יודעים בידי מה יינצל העולם?

אגיד לכם. הוא יינצל בידי הרוח האנושית.

ובאומרי הרוח האנושית איני מתכוון למשהו מקודש.

איני מתכוון למשהו על-טבעי -

ודאי שלא תשמעו זאת מפי הספקן הזה.

כוונתי ליכולת הזו

שיש לכל אחת ואחד מאיתנו

להיות מישהו גדול מעצמה או מעצמו.

להתעלות מעל עצמנו הרגילים ולהשיג משהו

שבתחילה חשבנו שלא נהיה מסוגלים להשיג.

ברמה הבסיסית, כולנו זכינו לחוש

את הרוחניות של רגע לידת ילד.

כמה מכם חשו זאת במעבדה;

כמה מכם חשו זאת ליד שולחן העבודה.

אנו חשים זאת בקונצרטים.

אני חשתי זאת בחדר הניתוח, לצד מיטת החולה.

זוהי התעלות אל מחוץ ומעבר לעצמנו

ואני חושב שאלה יהיו, עם הזמן,

איתני הרוח האנושית עליהם שמענו

מעט פה, מעט שם, מפי כה רבים מהדוברים בימים האחרונים.

ואם יש איזה דבר שחדר והתפשט בחלל האולם הזה,

הרי שזהו בדיוק הדבר.

מסקרנת אותי

תפישה שהוחזרה לחיים

בתחילת המאה ה-19 -

למעשה, בעשור השני של המאה ה-19 -

ע"י משורר בן 27

ששמו היה פרסי שלי.

כולנו רואים בשלי

את המשורר הרומנטי הדגול, שאכן היה;

רבים מאיתנו נוטים לשכוח שהוא כתב

גם כמה חיבורים מושלמים ונפלאים,

והחיבור הזכור ביותר

קרוי "בהגנת השירה."

אורכו הוא כחמישה, שישה, שבעה, שמונה עמודים,

והוא נעשה מעמיק וקשה אחרי העמוד השלישי בערך,

אך היכנשהו בעמוד השני,

הוא מתחיל לדבר על הרעיון

אותו הוא מכנה "דמיון מוסרי."

וזה מה שהוא אומר שם, בתרגום חופשי:

אדם - אדם באופן כללי--

אדם, כדי שיהיה טוב לאין-שיעור,

חייב לדמיין בבהירות.

עליו לראות את עצמו ואת העולם

דרך עיניו של אחר,

ועיני רבים אחרים.

לראות עצמו ואת העולם - לא רק את העולם, אלא גם את עצמו.

מהו שמצופה מאיתנו

ע"י מיליארדי בני-אדם

שחיים במה שלורי גארט, לפני כמה ימים,

כינה באורח כה הולם

ייאוש ונבדלות?

מהו הדבר שזכותם המלאה

לדרוש מאיתנו?

מהו הדבר שזכותנו המלאה לדרוש מעצמנו,

מתוך אנושיותנו המשותפת ומתוך הרוח האנושית?

ובכן, אתם יודעים בדיוק מה זה.

יש המון ויכוחים

בשאלה האם אנו, בתור האומה הגדולה הזו,

צריכים להיות השוטר של העולם,

תחנת המשטרה של העולם,

אך לא צריך להיות בעצם שום ויכוח

בשאלה האם עלינו להיות מרפאי העולם.

אין ספק שהיתה על כך תמימות דעים גמורה,

באולם זה, בארבעת הימים האחרונים.

כך שאם בדעתנו להיות מרפאי העולם,

הרי שכל אדם מקופח בעולם הזה -

כולל בארה"ב - הופך להיות פציינט שלנו.

כל אומה מקופחת, ואולי גם האומה שלנו,

הופכות להיות הפציינטיות שלנו.

ונחמד לבחון את שורשי המילה "פציינט".

מקורה במילה הלטינית "פטיור": לשאת או לסבול.

אז אם נחזור לשורש ההודי-אירופי,

נמצא שהשורש ההודי-אירופי מבוטא "פאיין" -

היינו מאייתים זאת פי.איי.אי.אן, והנה פלא דקדוקי,

זהו אותו שורש ממנו באה המילה חמלה.

כך שהלקח ברור מאד. הלקח הוא שהפציינט שלנו -

העולם ומקופחי העולם -

הפציינט ראוי לחמלה שלנו.

אך מעבר לחמלה שלנו, וגדול בהרבה מן החמלה,

הוא דמיוננו המוסרי

וההזדהות שלנו עם כל אדם

שחי בעולם זה,

לא לחשוב עליהם כעל יער ענק,

כי אם כעל עצים נפרדים.

בימינו, כמובן, החוכמה היא למנוע מכך שכל עץ ועץ

יוסתר ע"י הבוש (שיח) שיושב בוושינגטון ועלול -

עלול להפריע.

[צחוק]

אז הרי לכם.

אנו הננו, וצריכים להיות,

מחוייבים מבחינה מוסרית

להיות מרפאי העולם.

וראינו עוד ועוד ועוד דוגמאות -

זה עתה שמעתם דוגמה כזו, ב-15 הדקות האחרונות -

על אנשים שלא רק נטלו על עצמם מחוייבות זו,

אלא היתה להם גם הכריזמה, הגאונות--

וחושבני שבאולם זה קל לומר 'גאונות', אלוהים -

הגאונות להצליח, לפחות בתחילתה

של שליחותם,

ואין ספק שימשיכו להצליח,

ככל שעוד ועוד מאיתנו יתגייסו למען מטרתם.

ואם אנו מדברים

על רפואה,

ועל ריפוי,

ברצוני לצטט מישהו שלא זכה שיצטטו אותו.

נראה לי שכל אחד בעולם זכה שיצטטו אותו כאן:

ציטטו את פוגו;

את שייקספיר ציטטו קדימה, אחורה ובכל הכיוונים.

הייתי רוצה לצטט אחד מן האלים האישיים שלי.

אני חושד שהוא מעולם לא אמר זאת,

מפני שאיננו יודעים מה באמת אמר היפוקרטס,

אך אנו יודעים לבטח שאחד הרופאים היווניים הדגולים

אמר כדלקמן,

וזה תועד באחד הספרים שיוחסו להיפוקרטס,

הספר קרוי "פתגמים."

אקריא לכם זאת.

זיכרו שדיברתי

על פילנתרופיה מהותית:

אהבת המין האנושי, המין האנושי האינדיבידואלי,

והמין האנושי האינדיבידואלי

שמסוגל לסוג זה של אהבה

כשהיא מיתרגמת לפעולה,

מיתרגמת, במקרים מסוימים, לאינטרס עצמי נאור.

והנה הוא, לפני 2,400 שנה:

"במקום בו קיימת אהבת המין האנושי,

קיימת האהבה המרפאת."

נוכחנו בכך כאן, היום

בהרגשה,

ברגישות -

ובשלושת הימים האחרונים,

גם בכוחה העשוי ללא-חת של הרוח האנושית.

תודה רבה לכם.

[מחיאות כפיים]