מה הופך חיים לטובים? שיעור מהמחקר הארוך ביותר על אושר

מה עושה אותנו מאושרים ובריאים כשאנחנו מתקדמים בחיים? אם אתם חושבים שזו תהילה וכסף, אתם לא לבד -- אלא, לפי הפסיכיאטר רוברט וולדינגר, אתם טועים. כשמנהל המחקר בן 75 השנה על התפתחות בוגרים, לוולדינגר יש גישה חסרת תקדים למידע על אושר אמיתי ושביעות רצון. בהרצאה זו, הוא חולק את השיעורים החשובים שנלמדו מהמחקר כמו גם חוכמה פרקטית ועתיקה כמו הגבעות על איך לבנות חיים ארוכים ומספקים.

מה שומר עלינו בריאים ומאושרים

כשאנחנו חיים?

אם הייתם משקיעים עכשיו

בעצמי העתידי הכי טוב שלכם,

איפה הייתם משקיעים את הזמן ואת האנרגיה?

היה סקר לאחרונה של מילניאלים

ששאל אותם מה המטרה הכי חשובה בחיים שלהם,

ויותר מ 80 אחוז אמרו

שמטרה עיקרית בחיים עבורם היתה להתעשר.

ו 50 אחוז נוספים מאותם בוגרים צעירים

אמרו שמטרה עיקרית נוספת בחיים

היתה להפוך למפורסמים.

(צחוק)

ונאמר לנו כל הזמן להשקיע בעבודה,
לדחוף חזק יותר

ולהשיג יותר.

ניתנת לנו התחושה שאלה
הדברים שאנחנו צריכים להשקיע בהם

כדי שיהיו לנו חיים טובים.

תמונות של חיים שלמים,

של הבחירות שאנשים עושים
ואיך הבחירות האלו מסתדרות להם.

התמונות האלו כמעט בלתי אפשריות להשגה.

רוב מה שאנחנו יודעים בנוגע לחיים האנושים

אנחנו יודעים מלבקש מאנשים
להיזכר בעבר,

וכמו שאנחנו יודעים,
ראיה לעבר היא הכל חוץ ממושלמת.

אנחנו שוכחים כמויות עצומות
של מה שקורה לנו בחיים,

ולפעמים זיכרון הוא ממש יצירתי.

אבל מה אם נוכל לצפות בחיים שלמים

כשהם מתרחשים במשך הזמן?

מה אם נוכל לחקור אנשים מהזמן שהם בני עשרה

עד גיל מבוגר

כדי לראות מה באמת עושה
אנשים מאושרים ובריאים?

עשינו את זה.

המחקר של הארווארד של התפתחות בוגרים

יכול להיות המחקר הארוך ביותר
של חיים בוגרים שאי פעם נעשה.

במשך 75 שנה, עקבנו אחרי
החיים של 724 גברים,

שנה אחרי שנה, שאלנו אותם על
העבודה, חיי הבית , והבריאות שלהם,

וכמובן שאלנו כל הזמן בלי לדעת
איך סיפור החיים שלהם

יתגלגל.

מחקרים כמו זה הם נדירים ביותר.

כמעט כל הפרוייקטים מהסוג הזה
מתפרקים תוך עשור

מפני שיותר מדי אנשים נושרים מהמחקר,

או שהמימון למחקר מתיבש,

או שהחוקרים מוסחים,

או מתים, ואף אחד לא מזיז
את הכדור במורד המגרש.

אבל דרך שילוב של מזל

וההתמדה של מספר דורות של חוקרים,

המחקר הזה שרד.

בערך 60 מ 724 הגברים המקוריים

עדיין חיים,

עדיין משתתפים במחקר,

רובם בשנות ה 90 לחייהם.

ואנחנו עכשיו מתחילים לחקור

את יותר מ 2,000 הילדים של אותם אנשים.

ואני המנהל הרביעי של המחקר.

מאז 1938, עקבנו אחרי חייהם
של שתי קבוצות של גברים.

הקבוצה הראשונה התחילה במחקר

כשהם היו בשנה השניה בהארוורד.

כולם סיימו את המכללה
במהלך מלחמת עולם שניה,

ואז רובם הלכו לשרת במלחמה.

והקבוצה השניה שעקבנו אחריה

היתה קבוצה של בנים
מהשכונות הכי עניות של בוסטון,

בנים שנבחרו למחקר

בעיקר בגלל שהם היו מכמה
מהמשפחות הכי בעייתיות

וחסרות אמצעים

בבוסטון של שנות ה30 של המאה ה 20.

רובם חיו בבתי דירות,
הרבה בלי מים חמים וקרים זורמים.

כשהם נכנסו למחקר,

כל בני העשרה האלה רואיינו.

הם עברו בדיקות רפואיות.

הלכנו לבתיהם וראיינו את הוריהם.

ואז בני העשרה האלה הפכו למבוגרים

שנכנסו לכל אורכות החיים.

הם הפכו לעובדי מפעל
ועורכי דין ובנאים ורופאים,

נשיא אחד של ארצות הברית.

כמה פיתחו אלכוהוליזם.
כמה פיתחו סכיזופרניה.

כמה טיפסו במעלה הסולם החברתי

מהתחתית כל הדרך עד למעלה,

וכמה עשו את דרכם בכיוון ההפוך.

מייסדי המחקר הזה

לעולם בחלומותיהם הטובים ביותר

לא היו מדמיינים שאני אעמוד פה היום,
75 שנה מאוחר יותר,

מספר לכם שהמחקר עדיין ממשיך.

כל שנתיים, צוות המחקר הסבלן והמסור שלנו

מתקשר לאנשים שלנו ושואל אותם
אם אנחנו יכולים לשלוח להם

סט נוסף של שאלות בנוגע לחיים שלהם.

הרבה מאנשי בוסטון הפנימית שואלים אותנו,

"למה אתם ממשיכים לרצות לחקור אותי?
החיים שלי פשוט לא כל כך מעניינים."

אנשי הארוורד לעולם לא שואלים את השאלה הזו.

(צחוק)

כדי לקבל את התמונה
הברורה ביותר של החיים האלה,

אנחנו לא רק שולחים להם שאלונים.

אנחנו חוקרים אותם בחדרי המגורים שלהם.

אנחנו מקבלים את התיקים
הרפואיים שלהם מהרופאים שלהם.

אנחנו לוקחים מהם דם,
אנחנו סורקים את מוחותייהם,

אנחנו מדברים עם ילדיהם.

אנו מקליטים אותם מדברים עם נשותיהם
בנוגע לדאגות הכי עמוקות שלהם.

וכשלפני בערך עשור, לבסוף שאלנו את הנשים

אם הן יצטרפו אלינו כחברות במחקר,

רבות מהנשים אמרו,
"אתם יודעים, הגיע הזמן."

(צחוק)

אז מה למדנו?

מה הלקחים שמגיעים מעשרות אלפי דפים

של מידע שיצרנו

על החיים האלה?

ובכן, הלקחים לא נוגעים לעושר
או תהילה או לעבוד קשה יותר ויותר.

המסר הברור ביותר שאנחנו מקבלים
מהמחקר בן 75 השנה הוא זה:

יחסים טובים שומרים עלינו מאושרים יותר
ובריאים יותר, נקודה.

למדנו שלושה שיעורים גדולים בנוגע ליחסים.

הראשון הוא שיחסים חברתיים
הם באמת טובים לנו,

ושבדידות הורגת.

מסתבר שאנשים שמחוברים חברתית יותר

למשפחה, לחברים, לקהילה,

מאושרים יותר, הם בריאים יותר פיזית,
וחיים יותר

מאנשים שחייהם פחות מחוברים.

והחוויה של בדידות היא רעילה.

אנשים שמבודדים יותר מאחרים
משהם רוצים להיות

מגלים שהם פחות מאושרים,

הבריאות שלהם מתדרדרת
מוקדם יותר באמצע החיים,

פעילות המוח שלהם מתדרדרת
מוקדם יותר

והם חיים חיים קצרים יותר
מאנשים לא בודדים.

והעובדה העצובה היא שבכל זמן נתון,

יותר מאחד מחמישה אמריקאים ידווח שהוא בודד.

ואנחנו יודעים שאתם
יכולים להיות בודדים בקהל

ואתם יכולים להיות בודדים בנישואים,

אז הסיבה השניה הגדולה שגילינו

היא שזה לא רק מספר החברים
שיש לכם,

וזה לא אם אתם ביחסים מחוייבים או לא,

אלא זה האיכות של היחסים
הקרובים שלכם שמשנים.

מסתבר שחיים בתוך קונפליקט
זה באמת רע לבריאות שלכם.

נישואים עם קונפליקטים קשים,
לדוגמה, בלי הרבה חיבה,

הם רעים מאוד לבריאות שלנו,
אולי יותר גרוע מגרושין.

וחיים בתוך יחסים טובים וחמים זה מגן.

ברגע שעקבנו אחרי הגברים שלנו
כל הדרך לשנות ה 80 שלהם,

רצינו להביט עליהם באמצע החיים שלהם

ולראות אם נוכל לחזות

מי יהפוך לבן שמונים שמח ובריא

ומי לא.

וכשאספנו כל מה שידענו בנוגע אליהם

בגיל 50,

זה לא היה רמות הכולסטרול בגיל הביניים

שצפו איך הם יזדקנו.

זה כמה מרוצים הם היו מהיחסים שלהם.

האנשים שהיו הכי מרוצים
מהיחסים שלהם בגיל 50

היו הכי בריאים בגיל 80.

ונראה שיחסים טובים וקרובים
חוצצים בינינו

לבין כמה מהקליעים והחיצים
של ההזדקנות.

הגברים והנשים הכי מאושרים ביחסים

דיווחו, בשנות השמונים שלהם,

שבימים שהיה להם יותר כאב פיזי,

מצב הרוח נשאר שמח.

אבל האנשים שהיו ביחסים לא מאושרים,

בימים שהם דיווחו על כאב פיזי,

הוא היה מוגבר על ידי כאב רגשי.

והשיעור השלישי הגדול שלמדנו
בנוגע ליחסים והבריאות שלנו

הוא שיחסים טובים לא מגינים
רק על הגוף שלנו,

הם הגנו על המוח שלנו.

מסתבר שלהיות ביחסים בטוחים וקרובים

לאדם אחר בשנות השמונים שלנו זה מגן,

שהאנשים שביחסים

בהם הם מרגישים שהם באמת יכולים
לסמוך על האדם האחר בזמני צורך,

הזכרונות של האנשים האלה
נשארים חדים לזמן רב יותר.

והאנשים ביחסים

בהם הם מרגישים שהם באמת
לא יכולים לסמוך על האחר,

אלה האנשים שחווים אבדן זיכרון מוקדם.

והיחסים הטובים האלו,
הם לא צריכים להיות חלקים כל הזמן.

כמה מזוגות בני השמונים שלנו
יכלו להתווכח אחד עם השני

כל היום,

אבל כל עוד הם הרגישו
שהם יוכלו לסמוך על האחר

כשנהיה קשה יותר,

הוויכוחים האלו לא היו משפיעים
על הזכרונות שלהם.

אז המסר הזה,

שיחסים טובים וקרובים הם טובים
לבריאות ולהרגשה הכללית שלנו,

זו חכמה עתיקה כמו הגבעות.

למה זה כל כך קשה לקבל
וכל כך קל להתעלם מזה?

ובכן, אנחנו אנושיים.

מה שבאמת היינו רוצים זה תיקון מהיר,

משהו שאנחנו יכולים לקבל

שיהפוך את החיים שלנו
לטובים וישמור עליהם כך.

יחסים הם מלוכלכים ומסובכים

והעבודה הקשה של לטפל במשפחה וחברים,

זה לא סקסי וזוהר.

זה גם לכל החיים. זה לעולם לא נגמר.

האנשים במחקר בן 75 השנים
שהיו הכי שמחים בפרישה

היו האנשים שעבדו אקטיבית להחליף
את חבריהם לעבודה עם חברים חדשים.

ממש כמו בני המילניום בסקר העדכני,

הרבה מהגברים שלנו כשהם התחילו
כמתבגרים צעירים

באמת האמינו שפרסום ועושר והשגים גבוהים

היו מה שהם היו צריכים
כדי שיהיו להם חיים טובים.

אבל שוב ושוב, במשך 75 השנים האלה,
המחקר שלנו הראה

שהאנשים שהצליחו הכי טוב
היו האנשים שנטו ליחסים,

עם משפחה, עם חברים, עם קהילות.

אז מה איתכם?

בואו נגיד שאתם בין 25,
או בני 40, או שאתם בני 60.

איך נטיה ליחסים אפילו נראית?

ובכן, האפשרויות הן אין סופיות.

זה אולי משהו פשוט כמו להחליף
זמן מסך בזמן אנשים

או להחיות יחסים עבשים
על ידי לעשות משהו חדש יחד,

הליכות ארוכות או יציאות,

או לפנות לחבר המשפחה ההוא
שלא דיברתם איתו שנים,

בגלל הריבים המשפחתיים הכל כך נפוצים

שלוקחים מחיר נוראי

מאנשים שנוטרים טינה.

הייתי רוצה לסיים עם ציטוט ממארק טווין.

לפני יותר ממאה,

הוא הביט אחורה על חייו,

וכתב את זה:

"אין זמן, כל כך קצרים החיים,

לריבים, התנצלויות, כאבי לב,
קריאות לעשות חשבון.

יש רק זמן לאהבה,

ורק רגע, אפשר להגיד, לזה."

החיים הטובים בנויים עם יחסים טובים.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)