למות על המלתחה - לוסי סיגל ב-TEDxסאלפורד

לוסי סיגל בוחנת את סיפורם העגום של בני האדם והסביבה שמאחורי הבגדים שאנו רוכשים ולובשים בקלות דעת כזו.

...איזו קשת רחבה של דעות
יש כאן,

ואתם יודעים הכל
על דברים כמו פיזיקת הקוונטים,

טכנולוגיה ודברים כאלה,
שברור שאני לא מדברת לקהל רגיל

של חובבי אופנה - לא יודעת,
אולי חלקכם כאלה,

אבל אני אדבר
על אופנה במספרים.

אופנה במספרים, ולא בגדלים,

נראה לי שזה נכון יותר
מבחינה דקדוקית.

אדבר איתכם על אופנה במספרים,

כי אני אוהבת אופנה
ואני אוהבת סגנון,

ואני חושבת שיש המון דברים
ממש מרתקים

בתעשייה וברעיון של ביטוי עצמי
באמצעות בגדים,

אבל יש גם כמה בעיות
שמיד אגיע אליהן,

ולדעתי חלק מהמספרים פשוט עצומים
ומאירי-עיניים למדי.

הנתון הראשון,
אחרי מחקר ממושך שערכתי

על תעשיית האופנה של ימינו
היה נתון שנאלצתי לחשב

מתוך מחקרים רבים ושונים.

וחישבתי שכ-80 מיליון
פריטי-לבוש חדשים

מיוצרים מידי שנה.

חלקכם, כמוני, סבורים
שרובם מגיעים למלתחה שלנו,

וזה תלוי בהתלהבות שלנו כקונים.

יש אנשים שחושבים שכולם
מסיימים את דרכם בסל הכביסה,

וזו גם דעתי,
כמי שמכבסת למשפחה שלי.

אז זהו מספר אומדני
של פריטי-לבוש חדשים

שמיוצרים בכל העולם מידי שנה.

אך מה שמוזר הוא,
שבכל מקרה,

2 מיליון טון בד, רובו בגדים,
מגיעים למזבלות בכל שנה.

אנו משליכים אותם כמעט מיד
כשאנו יכולים לקנות אותם.

וזה מראה על
גישה של חד-פעמיות,

תרבות אופנה מסוימת
של השתמש-וזרוק.

19 הוא מספר הג'ינסים
שמצאתי במלתחה האישית שלי,

כשערכתי בה ספירת-מלאי.

ואני ממליצה לכולכם לערוך
ספירת-מלאי במלתחה,

כי זה באמת מאיר-עיניים.

גם אם אינכם חושבים
שאתם מכורים לאופנה,

שאינכם קורבנות-אופנה,

תופתעו ממספר הפריטים הזהים שיש לכם.

אז לי יש 19 זוגות ג'ינס
וזה משמעותי,

כי-- לא כי 19 הוא
מספר המזל שלי,

והוא כן,
אך לא בגלל זה קניתי אותם --

לא ידעתי שיש לי 19,
כי פשוט המשכתי לצרוך בלי מחשבה,

וכשחשבתי על זה,
טביעת הרגל הסביבתית

של האופנה היא פשוט אדירה.

לדוגמה, נחוצים 11,000-20,000
ליטר מים

כדי לייצר כמות כותנה
עבור זוג ג'ינס אחד ויחיד.

ואז התחלתי לבחון
את השפעת האופנה באופן כללי.

האופנה היא תעשיה שלמה,

ופרט לתעשיית המזון
ואולי גם תעשיית האנרגיה,

קשה לחשוב על מגזר נוסף

שיש לו חוב כה כבד
לכוכב הלכת, כמו האופנה.

אנו אומה של מכורים לאופנה,
זה מה שנהיה מאיתנו,

וזה למעשה התאפשר
ב-20 השנה האחרונות

הודות לתופעה המוכרת כ"אופנה מהירה".

לפעמים קשה מאד
להעלות על הדעת

איך אנשים נהגו להתלבש
לפני 20 שנה,

לפני שהאופנה המהירה התפשטה.
ברור שהם התלבשו,

אבל האם כולם לבשו
אותו זוג של מכנסי פעמון?

איך הם הסתדרו?

כי למעשה פיתחנו מערכת חדשה לגמרי
של שיטות התלבשות,

שעיקרה שינויי מגמות
זעירים ומהירים מאד

שניתן להעביר מהר מאד

ממסלול התצוגה למלתחות שלנו
ולרחוב הראשי.

ובריטניה היא מהמובילות בעולם
במגמה הזו.

יש לנו כמה מהקמעונאים הכי גדולים,
כמה מהמותגים הכי חשובים,

ויש לציין שאנו מנצלים
את האופנה המהירה

בהצלחה רבה למדי.

אנו חושבים על הייצוגיות של האופנה.

אבל היא לא מגלה לכם

עד כמה היא השתנתה
ב-20 השנים האחרונות.

ודאי יש כאן אנשים
שלא הכירו משהו אחר.

למזלם, כי הם נאים וצעירים,

אבל התחוללה מהפכה גמורה

באופן בו הלבוש מיוצר ונמכר.

אבל אנו לא רואים זאת
בשבועות האופנה שאנו עורכים.

הם מציגים חזות מסורתית מאד.
יש לנו שתי עונות,

סתיו-חורף ואביב-קיץ.

ובנוסף, אנו מטפטפים דברים
ממסלול התצוגה לחנויות,

והם קובעים את הטרנד
של מה שנלבש.

למעשה, לעונות האלה יש במשותף
עם תעשיית האופנה העכשווית

כמו שיש לשירה הגרגוריאנית
עם תעשיית המוסיקה העכשווית:

שום קשר.

בפועל, אנו מדברים,
לא על 2 או 4 עונות בשנה,

אלא על 52 עונות בשנה.

בכל שבוע יוצאים סגנונות חדשים,
יש מלאי חדש בחנויות,

מלאי חדש באינטרנט,
וזה הפך לתהליך מאד מאד מהיר.

יש מי שיכנו את זה "טירוף".

כשאני מביטה בתקוות הצעירות
והמבריקות של האופנה הבריטית,

רואים שיש משהו במעצבים
המבריקים האלה.

הנה אליס טמפרלי, ג'ונתן סונדרס,

רוקסנה אילינצ'יק.

שמות גדולים והבטחות גדולות.

ואז אנו שומעים על האנשים

שממשיכים את תאגידי המותרות
הגדולים האלה

שמשתלטים על המותגים הללו.

ומדובר בשמות גדולים מאד

שנכנסים למגזר עתיר המיליארדים הזה
ומייצגים את האופנה הבריטית.

אך אני מרבה לחשוב:
"האם הם יהיו בסדר?"

כי בעצם לא רק האופנה הרגילה
נעשית מהירה ביותר,

אלא גם תעשיית המותרות.

ככה אנו קונים באמת:

אנו קונים בהמון, אנו קונים בכמויות
ואנו קונים מאד בזול.

אחד הדברים שאני מאד אוהבת לעשות

הוא לחכות מחוץ לחנויות האלה,
אולי לא במקום צפוף כמו זה,

ולעבור על תכולת השקיות
של האנשים, בהסכמתם,

כשהם יוצאים החוצה -
אני מבקשת רשות - ומדהים לראות

כמה אנשים קונים בכמויות,
וקונים פריטים זהים בימינו.

ואחד הדברים שאני אוהבת לספר,

למרות שזה לא משהו טוב במיוחד,

היה כשעמיתה שלי היתה יום אחד
בתצפית מחוץ לחנות "פרימארק",

או בעצם סתם שוטטה בסביבה,

ויצאה נערה עם ארבע שקיות כאלה.

זה היה עשוי לקרות
בהרבה חנויות אחרות,

אבל ל"פרימארק" יש שקיות נייר כאלה,
וירד גשם.

ירד גשם חזק מאד,
והשקיות נרטבו לגמרי,

כשהיא חיכתה לאוטובוס, או משהו כזה,
והן התפרקו.

והיא פשוט השאירה את הבגדים,
את הבגדים החדשים ההם,

פשוט השאירה אותם על המדרכה
והסתלקה.

הטענה שלי היא שאם אנו מייצרים
ומעצבים בשביל המזבלה,

אם אנו מייצרים בגדים
חד-פעמיים, בעצם,

כולנו נתחיל להתייחס אליהם
כמו אל פסולת.

אינני אומרת שזה קורה
גם במוצרי יוקרה,

כי לדעתי, אם את מוציאה הון
על ארנק,

סביר שיהיה לך קצת יותר איכפת,

אבל אותו המחזור ואותו הטירוף
מתחילים לקרות בכל נוף האופנה.

אז בעצם, המעצבים שראינו,

התקוות הזוהרות וההבטחות הגדולות
של האופנה הבריטית,

ובכל העולם, למעשה,
מצויים כולם באותו הטירוף.

הם לא רק עושים את
הסתיו-חורף ואת האביב-קיץ,

אלא צריכים לעבוד גם על
קולקציות הקדם-הסתיו/סתיו,

לבוש-נופש, לבוש-שיט,

עם מה עולים ליאכטה או יורדים ממנה,
פוסט-יאכטה, קדם-יאכטה,

מיהם כל האנשים האלה
שעבורם הם מעצבים?

של מי כל היאכטות האלה?

[צחוק]

בואו נחשוף מעט
את האופנה המהירה הזאת.

אגב, יש כמה דברים טובים
באופנה המהירה.

ראשית, היא מפיחה רוח-חיים
ברחוב הבריטי המעופש למדי.

אלה מכם, שמבוגרים מספיק
כדי לזכור זאת,

ודאי זוכרים שפעם היה
מחסור מסוים באפשרויות,

שלרחוב הבריטי היה 'לוק' מסוים,

אולי לפני 20-25 שנה, שלא היה
מצודד או מעורר-השראה במיוחד.

אז מותגי הרחוב הבריטי
הפכו את הסגנון שווה לכל נפש,

ועשו אותו זמין לכולם.

אני זוכרת, כשעברתי ללונדון
ואח"כ חזרתי לצפון-מערב אנגליה,

אנשים ניגשו אלי ושאלו:
"קנית את זה בלונדון?"

היום הרי זה לא קורה;
זה קורה להיפך.

עד כדי הסגנון נעשה
שווה לכל נפש.

אם כן, 814 מיליון
פריטי לבוש בשנה,

וגם זאת הערכה, מיוצרים ע"י
"זארה/אינדיטקס", המותג הספרדי.

אלה המון בגדים.

ויש להם 45,000 עיצובים,
משמע שהמעצבים שלהם

מוציאים טרנדים ללא-הרף,
מידי שנה בשנה.

לא כולם יגיעו לחנויות,
אבל חלק גדול מהם - כן,

וזה מראה לכם מניין זה מגיע,
כל המיקרו-טרנדים האלה.

כש"זארה" נפתחה בבריטניה
איש לא הבין מה קורה,

כי כשהלקוחה היתה נכנסת
היא היתה אומרת:

"זה נחמד. אולי קצת יקר."

ואז מוסיפה:
"אחשוב על זה. אני אחזור."

והיא היתה חוזרת
והפריט כבר לא היה,

כי החנויות בימינו לא מחדשות מלאים.
הן לא צריכות,

כי הן עוברות לטרנד הבא.
מצמצת - החמצת.

מס' 3 - אני עדיין מדברת
על אופנה במספרים.

זהו המיקום של אמנסיו אורטגה,
הבעלים של "זארה",

ברשימת עשירי העולם.
האדם השלישי הכי עשיר בעולם.

יש המון כסף בעסקי האופנה המהירה.

זהו פיליפ גרין, אולי לכאן
הולכים כל בגדי היאכטה,

כי יש לו יאכטה.

וזו תמונה קטנה של כפר,
אי-שם באנגליה,

כפר שלם שנרכש ע"י
סטפן פרסון,

מנכ"ל "אייץ'-אנד-אם".

זה נותן לכם מושג
על העושר שעליו אנו מדברים.

אני מציינת זאת לא כי לא חוקי
לעשות כסף. זה לא ככה,

אלא רק כדי להראות לכם קצת
את האי-שוויון,

שהרי מיהו המנוע העיקרי
של טירוף האופנה, מחזור האופנה הזה?

זה קורה בבנגלדש.

זה קורה בארצות נוספות,
אבל בבנגלדש, 80% מהתל"ג

מיוצרים ע"י תעשיית הלבוש המוכן,

וזה שווה-ערך ל-20 מיליארד דולר.

אז כשאנו מדברים על בעיות שם,

החברות לא יכולות להתנתק ולברוח,
כי, כמו שאתם רואים,

הכלכלה תלויה במקצוע הזה.

אני מעלה את זה כי לאחרונה
התפרסמה רשימת בעלי-השררה באופנה,

ובין 30 השמות הראשונים,
ספרתי 4 מוזות.

לא לגמרי ברור לי
במה עוסקת מוזה,

אבל היו שם 4 מוזות
ושום איזכור לאנשים

שמייצרים בפועל את הבגדים,

ומצאתי שזה מאד מאד מעניין,

ולדעתי זה שופך אור על בעיה
בכל התעשייה.

יש 101 תהליכים בייצור
של פריט לבוש.

רק 6 עד 8 מהם נעשים
במפעלים כמו בבנגלדש.

ועקרונית, זה מה שעושים
גדודי הגזירה, התפירה והקישוט.

לפי הערכה שמרנית, מדובר
ב-3 מיליון, בעיקר נשים צעירות,

שעובדות בצבא הגזירה, התפירה והקישוט הזה,

והן מהוות את לב-ליבה
של שרשרת האספקה,

בכך שהם מחברות בפועל
את חתיכות האריג.

אלה הם מפעלים עצומים,
קווי ייצור עצומים.

ההערכה היא ש-48.5 שניות
הוא הזמן שצריך להידרש

לאדם אחד בשלב הייצור
לתפור תפר אחד.

זאת עבודה אכזרית ביותר.
הנה ציטוט של עלי היוסון,

שהקים את מותג "אידון":

"אנו נושאים עימנו את סיפוריהם
של האנשים שמייצרים את בגדינו."

וזה נכון, אבל איננו מודים בכך,

וזו הסיבה שאני מראה
את התמונה של המוזה

ומזכירה את רשימת בעלי השררה.

אלה הם האנשים הבלתי-נראים
והנסתרים של שרשרת האספקה.

5,600 - זהו מספר מפעלי הלבוש

שיש בבנגלדש,
רובם מרוכזים סביב דאקה.

בספירה האחרונה,
כשהדו"ח הזה התפרסם,

היו פחות מ-200 מפקחים-

לדעתי יש ודאי פחות,
אבל אני סתם מדקדקת.

ב-1911 היתה לנו הטרגדיה הגדולה ביותר
במגזר הביגוד עד היום,

השריפה במשולש הביגוד;

זה קרה באזור הביגוד
של ניו-יורק.

146 אנשים מתו תוך 18 דקות,
האסון החמור ביותר

שראינו אי-פעם במגזר הזה.

וזה הצית, לא מהפכה,

אלא המון מחאות,
תנועת פועלים גדולה,

ועדיין מציינים את זה.

בכל שנה, ביום השנה,

אנשים מציינים
ואיגודי סחר מציינים את זה,

שאותו אסון התרחש.

ומה שהדהים אותי הוא
שמעולם איננו מציינים

המון מיתות במפעלים עקב
שריפות ומנוסה המונית

המון אבדות במפעלים
שהתרחשו בשרשרת האספקה.

יש אולי אחת או שתיים בחודש
שאנו שומעים עליהן, עד היום,

ומעולם לא אמרנו על זה משהו.

אבל המספר הזה לא ייעלם
ואיננו יכולים להתעלם ממנו.

המספר הוא 1,133-
מספר האנשים שמתו ב-24 באפריל

בראנה פלאזה.

ראנה פלאזה התמוטט
ממש כמו מגדל קלפים.

עבדו שם 2,000 איש,
זה היה קומפלקס מעורב,

אבל עובדי הביגוד
הם אלה שמתו,

כי עובדי הביגוד היו היחידים
שהוחזרו פנימה,

ולמרבה הצער זהו סיפור נפוץ.
עובדי הביגוד תמיד בפנים.

התמונות האלה ודאי מוכרות,
כי הן שודרו

בכל העולם,
ולראשונה היו סוכנויות חדשות

שראיינו עובדים בענף הביגוד,

והשיגו את עדויותיהם.

ההבדל היה שהם היו
ממש מתחת להריסות.

אז הם מהווים את הסטטיסטיקה,
הסטטיסטיקה הבוטה,

2,500 פצועים, 700 ילדים מיותמים,

והמאבק של "ראנה פלאזה"
על פיצויים עדיין נמשך.

אבל זה עורר סרחון. מי מייצר
את בגדינו? מניין הם באים?

זה איננו הדבר היחיד
בשרשרת האספקה.

זה כמעט כמו
בתעשיית הכותנה האוזבקית:

אומרים ש-1.5 מיליון ילדים
מעורבים באסיף.

וזה קורה בכל שנה.

שולחים אותם לשדות בערך בספטמבר,

והם אוספים את הכותנה
שנמכרת אח"כ בשוק הבינלאומי.

זאת גולנארה, בתו של הרודן,

ואני מציגה את תמונתה,
כי זאת היא בשבוע האופנה

שמציגה את הקולקציה שלה.

אז אתם רואים את הדיכוטומיה
האיומה הזאת,

איך אנו מסתירים את העבדות הזאת
בתעשיית האופנה.

האם נוכל לעשות זאת
טוב יותר? כן.

לדעתי, כל תנועת האופנה
ברת הקיימא

זכתה לסטיגמה מסויימת ונבלמה,
כי אנשים חוששים מבדי "בטיק".

הם חוששים שייאלצו ללבוש

אסתטיקה של כובעי טופו
מיצירה עצמית,

והם ממש לא מוכנים לכך.

אז כינסתי כמה חברים,

והשקנו משהו,
שלא כינינו "גרנולה שיק",

אלא "אתגר השטיח הירוק".

אנו פשוט מנסים להשתעשע
עם כמה רעיונות.

אני מתה על זה. זה צילום
של צלמת אופנה חשובה

בשם ליליאן באסמן.

לא היו לה כוונות ברות-קיימא
כשעשתה זאת,

אבל אני אוהבת את הרעיון
של "יותר קילומטראז' אופנה לשמלה".

אז הנה מספר נוסף
שאני רוצה שתזכרו: 30.

אל תקנו כלום
אם אינכם יכולים להבטיח לעצמכם

שתלבשו אותו 30 פעם.
זהו סימן טוב מאד.

השקנו את "אתגר השטיח הירוק",

ואיתגרנו מעצבים ליצור עבורנו
משהו בר-קיימא.

זאת שמלה של "ארמאני".

וגם 40, שהוא מספר דמויות הצמרת
שהצעדנו על שטיחים אדומים

בטקס ה"אוסקר", "גלובוס הזהב"
ועוד ועוד,

כולם בלבוש בר-קיימא.

רצינו להוכיח לתעשיית האופנה, לעורכים,

לכל מי שצופה,
שזה בר-ביצוע,

ושזה יכול להיות נחשק.

הנה עוד כמה כאלה.

ורצינו גם לעבוד בשרשרת האספקה,

אז התחלנו לבחון דברים
כמו שרשרת העור.

1.1 מיליארד נעליים מיוצרות מידי שנה.

60% מהעורות מופנים לנעליים.

כשאתם רואים נעל
ונאמר שהיא מיוצרת באיטליה,

אתם חושבים: "יופי!"
ואז אתם שואלים בחנות,

וואמרים לכם: "כן, העור איטלקי."

זה לא ייתכן, כי אז
כל איטליה היתה מכוסה בפרות.

היו פרות סביב מזרקת טרווי.
זה לא ייתכן.

בד"כ הם מברזיל או מסין,

ובברזיל, בירוא היערות נגרם

בגלל תעשיית הבשר והעור.

רצינו ליצור שוק עבור עור נקי,

עור שיכולנו להוכיח
שיצר אפס בירוא יערות.

אז באנו ל"גוצ'י",
שיצר את התיק הקטן הזה,

ולדעתי הוא לא נראה בכלל
בר-קיימא.

הוא לא עשוי קנבוס,
הוא לא מאד "גרנולה",

הוא פשוט נראה כמו תיק.

יותר מ-100 חברות חתמו כבר
על הסכם בטיחות האש של בנגלדש.

לא אסביר מדוע,
כי נגמר לי הזמן,

אבל בעיני זהו סימן חשוב עד מאד,

ולדעתי, עם הזמן,
זה עשוי לחולל שינוי אמיתי ביותר.

הייתי רוצה לדרבן אתכם
לפקוח עין,

להיות מעודכנים לגבי
מה שקורה באופנה,

ולגבי מה שאתם קונים ומי חתום על מה.
זה מאד מאד חשוב.

2 אגורות. הוסיפו 2 אגורות
לחולצה שעולה 6 ליש"ט,

וזה יכפיל את שכרם
של עובדי הביגוד בבנגלדש.

אני חושבת שנוכל לספוג
את המחיר הזה.

24 לאפריל. זהו התאריך הנוסף
שאני רוצה שתזכרו.

24, זיכרו את המספר,
הוא יום השנה

של "ראנה פלאזה".
וזהו יום המהפכה באופנה.

תודה לכם.

[מחיאות כפיים]