ריד קרולוף על ארכיטקטורה מודרנית ורומנטית

ריד קרולוף מספק לנו עדשות חדשות כדי לשפוט בעזרתן ארכיטקטורה מודרנית: האם היא מודרנית, או רומנטית? מבט על תמונות מפוארות משתי אסכולות מובילות -- וביקורת זועפת על תהליך התכנון של 9/11.

להיות חדש בטד -- זה כמו להיות הבתולה האחרונה בתיכון.

(צחוק)

אתה יודע שכל האנשים המגניבים -- הם עושים את זה.

ואתה בחוץ, אתה בבית.

אתה כמו האחים רספיני,

כשהביצים שלך במים קרים. ו --

(צחוק) --

אתה פשוט משחק עם האצבעות שלך כל היום. ואז אתה מוזמן.

ואתה בפנים, וזה כל מה שחלמת שזה יהיה.

זה מרגש ויש מוזיקה שמתנגנת כל הזמן

ואז לפתע זה נגמר. וזה ארך רק חמש דקות.

ואתה רוצה לחזור ולעשות את זה שוב.

אבל אני באמת מתכבד להיות כאן. ותודה לך, כריס,

וגם, תודה לך, דבורה פאטון, על שאיפשרתם זאת.

אז בכל מקרה, היום נדבר קצת על ארכיטקטורה

במסגרת הנושא של בריאה ואופטימיות.

ואם אתה שם בריאה ואופטימיות ביחד,

יש לך שתי בחירות שעליהן אתה יכול לדבר.

אתה יכול לדבר על הבריאתנות --

מה שאני חושב שלא ילך טוב עם הקהל הזה,

לפחות לא מהעמדה של תומך

או שאפשר לדבר על אופטמיזציה, לאיית זאת בדרך הבריטית, עם ס' במקום ז'.

ואני חושב שעל זה אני רוצה לדבר היום.

אבל כל סוג של שיחה על ארכיטקטורה --

שהיא, למעשה, מה שאתם בדיוק מדברים עליו, מה שקורה כאן,

לארגן את טד, אדריכלות בקנה מידה קטן-

כרגע לא ממש יכולה לקרות בלי שיחה על זה,

"מרכז הסחר העולמי", ומה הולך שם, מה זה אומר לנו.

כי אם האדריכלות היא מה אני מאמין שהיא תהיה,

שהיא הצורה הבנויה של שאיפותינו התרבותיות,

מה עליך לעשות כאשר מוצגת בפניך הזדמנות לתיקון מצב

שמייצג שאיפות תרבותיות של מישהו אחר שמתייחסות אלינו?

וההזדמנות שלנו ליצור שם משהו חדש?

זהו כבר מזה זמן רב נושא מדורבן.

אני חושב ש"מרכז הסחר העולמי" , אלא דרך ביש מזל,

הביא את האדריכלות למיקוד

בדרך שאני לא חושב שאנשים חשבו עליה מזה זמן רב,

והפכו אותה נושא לשיחות ציבוריות.

אני לא זוכר, במשך 20 שנות הקריירה שלי בתרגול וכתיבה על אדריכלות,

זמן שבו חמישה אנשים הושיבו אותי ליד שולחן

ושאלו אותי שאלות רציניות מאוד אודות תכנון בניין ערים, יציאת חירום,

בעיות בטיחות, ואם השטיחים דליקים.

אלה הם דברים שפשוט לא דיברנו עליהם לעיתים קרובות כ"כ.

ובכל זאת, עכשיו, זה מדובר כל הזמן.

בנקודה שבה ניתן לחמש את המבנים,

אתה פתאום צריך לחשוב על אדריכלות בצורה שונה מאוד.

אז עכשיו אנחנו הולכים לחשוב על אדריכלות בצורה שונה מאוד,

אנחנו הולכים לחשוב על זה ככה.

כמה מכם ראו היום את "יו.אס.איי טודיי"? הנה הוא . נראה כך.

ישנו אתר "מרכז הסחר העולמי", בחזית העתון.

הם עשו את הבחירה.

שבחרו פרוייקט שתכנן דניאל ליבסקינד,

הילד הנורא של אדריכלות הרגע .

ילד פלא בנגינה על פסנתר שהחל בנגינה על אקורדיון.

ועבר לנושא קצת יותר רציני, כלי גדול יותר,

ועכשיו לכלי אפילו יותר גדול,

שעליו הוא בונה את המותג המיוחד שלו של דה-קונסטרוקטיביזם קסום,

כפי שאתם רואים כאן.

הוא היה אחד משישה אנשים שהוזמנו להשתתף בתחרות זו,

לאחר ש-6 חברות קודמות יצאו עם

דברים שהיו כל כך טיפשיים ובנאלים

שאפילו העיר ניו יורק נאלצה ללכת,

"הו, אני באמת מצטער, פישלנו."

טוב, אפשר לעשות זאת שוב מלמעלה,

פרט לשימוש באנשים עם רמז מעורפל של כישרון,

במקום רק שישה שוטים גמורים כמו שהבאנו בפעם האחרונה,

כרישי נדל"ן שבדרך כלל מתכננים את הערים שלנו.

בואו ונביא כמה אדריכלים אמיתיים לשם שינוי.

וכך קיבלנו את זה, או שהיתה לנו ברירה של ההוא. או הפסיקו למחוא כפיים.

(צחוק)

כבר מאוחר מדי. זה כבר עבר.

זו היתה תוכנית על ידי צוות שנקרא "חושב" , צוות שיושב בניו יורק,

ואז היה האחד הזה , שהיה תוכנית ליבסקינד.

זה, זה עומד להיות מרכז הסחר העולמי החדש:

חור ענק באדמה עם בנייני ענק נופלים לתוכו.

עכשיו, אני לא יודע מה אתם חושבים, אבל אני חושב שזו החלטה מטופשת למדי,

משום שמה שעשיתם אנדרטת קבע להרס

על-ידי זה שגרמתם לה להראות כמו הרס שעומד להימשך לנצח.

אבל זה מה שאנחנו הולכים לעשות.

אבל אני רוצה שתחשבו על הדברים האלה

במונחים של סוג של המאבק המתמשך שהאדריכלות האמריקאית מייצגת,

וכי שני דברים מדברים עליה באופן ספציפי.

וזו המבחר הגדול באופן שבו אנו בוחרים את האדריכלים שלנו,

בנסיון להחליט אם אנו רוצים אדריכלות

מן הסוג של פתרון טכנוקרטי לכל דבר -

שיש תשובה גדולה, טכנית, שיכולה לפתור את כל הבעיות,

בין אם הן הם חברתיות, פיזיות, בין אם יהיו כימיות --

או משהו שהוא יותר סוג של פיתרון רומנטי.

עכשיו, אני לא מתכוון רומנטי כמו, זהו מקום נחמד כדי לקחת אליו מישהו ליציאה.

אני מתכוון רומנטי במובן של, יש דברים גדולים ומרשימים יותר, מאשר אנחנו.

כך, במסורת אמריקאית,

ההבדל בין הטכנוקרטי והרומנטי

יהיה ההבדל בין מערכות הצירים הקרטזיאניים של תומאס ג'פרסון

שמתפשטים על פני ארצות הברית,

שנותנים לנו למעשה את הצורה כולה

של כל מדינה מערבית בארצות הברית,

כפיתרון ממשי, אמיתי טכנוקרטי, באמת, מחווה ל --

בתקופתו של ג'פרסון -- הפילוסופיה העכשווית הפופולריות של הרציונליזם.

או הדרך שבה יצאנו כדי לתאר זאת מאוחר יותר: יעוד גלוי.

כעת, מי אתה מעדיף להיות? רשת, או יעוד גלוי?

יעוד גלוי.

(צחוק)

זהו עניין גדול. זה נשמע גדול, זה נשמע חשוב,

זה נשמע מוצק. זה נשמע אמריקאי. עם ביצים, רציני, גברי.

ומאבק זה התנהל הלוך ושוב בארכיטקטורה כל הזמן.

אני מתכוון, זה קורה גם בחיינו הפרטיים, מדי יום.

כולנו רוצים לצאת ולקנות אאודי TT, לא כך?

כל אחד כאן חייב שתהיה לו אחת כזו או לפחות משתוקק לכך

ברגע שהם ראו אחת.

ולאחר מכן הם התקדמו בתוכה, סובבו את המפתח האלקטרוני הקטן,

במקום את המפתח האמיתי, ונעו במהירות הביתה על האוטוסטרדה החדשה שלהם,

ונסעו ישר לתוך המוסך שנראה כמו טירה של בית טיודור.

(צחוק)

למה? למה? למה אתם רוצים לעשות את זה?

מדוע כולנו רוצים לעשות את זה? אפילו לי היה פעם משהו טיודורי פעם.

(צחוק)

זה בטבע שלנו לנתר

הלוך ושוב בין פתרון טכנוקרטי זה

ומשהו גדול יותר, סוג של דימוי יותר רומנטי של היכן אנחנו נמצאים.

כך אנחנו הולכים להיכנס ישר לתוך זה.

האם אפשר לכבות את האורות לרגע?

אני עומד לדבר על שני אדריכלים מאוד, מאוד בקצרה

שמייצגים את הפיצול העכשווי, מבחינה ארכיטקטונית,

בין שתי מסורות אלו של פתרון

טכנורטי או טכנולוגי, ופיתרון רומנטי.

ואלה הם שניים מהאדריכלים שבפסגת האדריכלות בארה"ב.

אחד צעיר מאוד, אחת קצת יותר מבוגר.

זוהי העבודה של חברה בשם "שופ" הסדנה),

ומה שאתם רואים כאן, הוא השרטוטים האיזומטרים שלהם

של מה שיהיה קמרה אובסקורה בקנה מידה גדול בפארק ציבורי.

האם מישהו יודע מהי קמרה אובסקורה?

כן, זוהי אחת מעדשות הענק של המצלמה

שמצלמת תמונה של העולם החיצוני--

זהו מעין סרט קטן, ללא חלקים נעים כלשהם-

ומקרין אותו על דף, וניתן לראות את העולם שמחוץ לכם כאילו אתם מטיילים בו.

זהו רק התרשים של זה, ובאפשרותכם לראות,

האם זה נראה כמו בניין רגיל? לא.

זהו למעשה לא-אורטוגונלי: הוא לא מעלה ומטה,

מרובע, מלבן, כל דבר שכזה,

שאתם תראו בצורה רגילה של בניין.

מהפכת המחשב, המהפכה הטכנוקרטית טכנולוגית,

אפשרה לנו להשליך מבנים בצורה רגילה,

מבנים בצורה מסורתית , לטובת מבנים שאינם אורטוגונלים כמו זה.

מה שמעניין בזה הוא לא עניין הצורה.

מה שמעניין בזה הוא כיצד זה נעשה. איך זה נעשה.

דרך חדשה לגמרי כדי להקים בנינים,

משהו שנקרא קסטומיזציה המונית. לא, זה לא אוקסימורון.

מה שהופך את הבניין ליקר, במובן המסורתי,

הוא ייצור חלקים בודדים בהתאמה אישית, שאתה לא יכול לשוב ולעשות שוב ושוב.

לכן אנחנו חיים בבנינים של יזמי נדל"ן.

הם כולם רוצים לחסוך כסף על-ידי בניית אותו הדבר 500 פעם .

משום שזה זול יותר.

עבודות קסטומיזציה המונית על-ידי אדריכל שמוזנות למחשב,

תוכנית שלפיה, מייצרים חלקים אלה.

המחשב לאחר מכן מדבר למכשיר --

מכונה שמופעלת על-ידי מחשב, מכשיר תיב"ם-

שיכול לבצע אין סוף שינויים שונים, בהתראה של רגע,

מכיוון שמחשב הוא פשוט מכשיר.

שלא אכפת לו. הוא מייצר את החלקים.

הוא לא רואה כל עודף עלות. הוא לא מבזבז זמן נוסף.

הוא אינו פועל ייצור - זה פשוט מחרטה אלקטרונית,

כך שהחלקים יכולים כולם להיחתך באותו זמן.

בינתיים, במקום לשלוח למישהו שרטוטי עבודה,

שהם סדרות ענק של שרטוטים שראיתם תמיד,

מה שהאדריכל יכול לעשות הוא לשלוח סדרה של הוראות הרכבה,

כפי שנהגתם לקבל כשהייתם ילדים,

כשקניתם מודלים קטנים עם הוראות שאמרו: "הברג A ל- B, ו- C ל-D."

וכך מה שיקבל הבנאי הוא כל חלק בודד יחיד

שיוצר בהתאמה אישית מחוץ לאתר ונשלח במשאית

לאתר, לבנאי, וערכות הדרכה שכאלה.

פשוט רק "הברג A ל- B" והם יוכלו לחבר אותם יחד.

הנה שרטוט קטן שאומר להם כיצד זה פועל --

וזה מה שיקרה בסוף.

אתם מתחתיו, מסתכלים למעלה לתוך העדשות של הקמרה אובסקורה.

אם אתם חושבים שכל זה בדיוני, שכל זה אינו אלא פנטזיה או רומנטיקה,

אותם אדריכלים התבקשו לייצר משהו

עבור החצר המרכזית של PS1,שהוא מוזיאון בברוקלין, ניו יורק,

כחלק מסדרות הקיץ של אדריכלים צעירים.

והם אמרו, טוב, זה קיץ, מה תעשו?

בקיץ, באפשרותכם ללכת לחוף.

וכשאתם הולכים לחוף, מה אתם מקבלים ? אתם מקבלים דיונות של חול.

אז בואו ונעשה דיונות חול ארכיטקטוניות, ובקתת חוף.

אז הם הלכו, ועיצבו דגם מחשב של דיונת חול.

הם צילמו תמונות, הם הזינו את הצילומים לתוך תוכנית המחשב שלהם,

ותוכנית מחשב זו עיצבה דיונת חול

ולאחר מכן לקחו את אותה צורה של דיונת חול והפכו אותה ל -

בהתאם להוראות שלהם, באמצעות תוכנה רגילה עם שינויים קלים -

סדרה של הוראות עבור חתיכות עץ.

ואלה הן פיסות העץ. אלו הן ההוראות.

אלה הם החלקים, וזהו קצת מזה מוגדל.

מה שאתם רואים הוא שיש בערך שישה צבעים שונים,

וכל צבע מייצג סוג של עץ לגזירה, פיסת עץ שיש לגזור.

שכולם נשלחו על גבי משטח שטוח , במשאית,

והורכבו ביד תוך 48 שעות על ידי צוות של שמונה אנשים,

שרק אחד מהם ראה אי פעם את התוכניות לפני כן.

רק אחד מהם ראה את התוכניות לפני כן.

והנה מגיע מראה דיונה, בוקע מהחצר,

והנה הוא בנוי לתפארת.

יש רק 16 חלקים שונים של עץ,

רק 16 חלקים שונים להרכבה כאן.

נראה כמו תיבת תהודה יפה של פסנתר מבפנים.

יש לה בריכת שחיה מובנית, מאוד, מאוד מגניב.

זהו מקום נהדר למסיבות – זה היה, הוא עמד רק שישה שבועות.

יש לו חדרי הלבשה קטנים ובקתות,

שהמון דברים מעניינים התרחשו שם לאורך כל הקיץ.

כעת, כדי שלא תחשבו שזה רק בשביל לשמח את הלב, או שאלה מתקנים זמניים בלבד,

זוהי אותה חברה שעובדת במרכז הסחר העולמי,

בהחלפת הגשר שחצה את רחוב ווסט,

אותו חיבור חשוב מאד להולכי רגל

בין העיר ניו יורק והפיתוח מחדש של הצד המערבי.

הם התבקשו לעצב, להחליף גשר זה תוך שישה שבועות,

לבנות זאת, כולל כל חלקיו, שיוצרו.

הם היו יכולים לעשות זאת. זה היה העיצוב שלהם,

שימוש באותה מערכת מודלים ממוחשבת

ורק באמת חמישה או שישה סוגים שונים של חלקים,

כמה תומכות, כמו אלה, מעט חומר ציפוי חיצוני

ומערכת מסגור פשוטה מאוד

כל זה יוצר מחוץ לאתר ונשלח במשאית.

הם היו מסוגלים ליצור זאת.

הם היו מסוגלים ליצור משהו נפלא.

הם בונים עכשיו בנין בן 16 קומות בפאתי ניו יורק,

באמצעות אותה טכנולוגיה.

כאן אנחנו עומדים לחצות את הגשר בלילה.

יש לו תאורה עצמית, אין צורך בתאורה עילית,

כך שהשכנים לא מתלוננים על תאורת הליד שמאירה להם בפנים.

כאן זה הולך לרוחב. ושם, במורד הצד האחר,

ומקבלים את אותו סוג של פאר.

עכשיו, הרשו לי להציג בפניכם, במהירות, את ההפך, אם יורשה לי.

ווי, יפה, הא. זה הצד השני של המטבע.

זוהי העבודה של דייויד רוקוול מ-ניו יורק,

שאת עבודתו באפשרותכם לראות כאן היום.

המלך העכשווי של הרומנטיקנים,שגישתו לעבודתו

שונה מאוד.

זה לא כדי ליצור פתרון טכנולוגי, זה כדי לפתות אותך

למשהו שאתה יכול לעשות, למשהו שיגרום לך הנאה,

משהו שירומם את הרוח,

משהו שיגרום לך להרגיש כאילו אתה נמצא בעולם אחר -

כמו המסעדה שלו נובו בניו-יורק,

שאמורה לקחת אתכם מהאנדרלמוסיה של ניו יורק

לפשטות של יפן ולאלגנטיות של המסורת היפנית.

"כאשר הכל נאמר ונעשה, זה צריך להיראות כמו אצות," אמר הבעלים.

או המסעדה שלו, "פוד" (תרמיל), בפילדלפיה, פנסילבניה.

אני רוצה שתדעו שהחדר שאתם מביטים בו הוא לבן למשעי.

כל משטח ומשטח של המסעדה הזו הוא לבן.

הסיבה שיש כל כך הרבה צבע היא שזה משתנה באמצעות תאורה.

זה הכל בעניין של חושניות. כל זה הוא בעניין של טרנספורמציה.

הביטו בזה -- אני לא אני נוגע בשום לחצנים, גבירותי ורבותי.

זה קורה מעצמו.

זה משתנה באמצעות הקסם של התאורה.

הכל כאן בעניין של חושניות. בעניין של מגע.

מסעדת "רוזה מכסיקנו", שבו הוא מוביל אותנו לחופי אקפולקו,

למעלה-באפר ווסט סייד,

עם קיר של קופצים מצוקים -- הנה, ככה.

בואו ונראה אותו פעם נוספת.

אוקיי, רק כדי לוודא שנהניתם מזה.

ולבסוף, זה בענין של נוחות, זה אמור להרגיש טוב

במקומות שבהם לא היית מרגיש טוב לפני כן.

זה על הכנסת הטבע פנימה.

בגרדיאן טאואר של ניו יורק, שהוסב ל-W יוניון סקוור--

אני מצטער שאני ממהר- היכן שהיינו צריכים להביא את הגננים הטובים ביותר בעולם

כדי לוודא כי הפנים של זה גרר את שטח הגן

של גינת החצר של היוניון סקוור לתוך הבניין עצמו.

מדובר בסטימולציה.

זוהי חוויה פשוטה של קניית יין על-פי צבע וטעם.

יינות תוססים, חדשניים, רכים,חושניים, עסיסיים, חלקים גדולים ומתוקים,

הכל מוסבר לכם על-ידי צבע ומרקם על הקיר.

ולבסוף, זה בעניין של בידור, כמו במפקדה שלו

עבור "סירק דה סוליי" (קרקס השמש), אורלנדו, פלורידה,

שבו תתבקש להכנס לתיאטרון היווני,

להסתכל תחת האוהל ולהצטרף לעולם הקסם של ה"סירק דה סוליי".

אני חושב שכנראה אשאיר זאת כאן. תודה רבה מאד.