< Return to Video

משוררת צעירה מספרת את הסיפור של דארפור

  • 0:01 - 0:05
    הייתי בת 10 כשלמדתי
    מה משמעות המילה "רצח עם".
  • 0:07 - 0:08
    זה היה בשנת 2003,
  • 0:08 - 0:13
    ואנשיי הותקפו באכזריות בגלל הגזע שלהם
  • 0:13 - 0:14
    מאות אלפים נרצחו,
  • 0:14 - 0:16
    מיליונים הועברו למקום אחר,
  • 0:16 - 0:20
    אומה שנקרעה לגזרים על ידי הממשלה שלה.
  • 0:20 - 0:24
    אימי ואבי החלו מיד לדבר כנגד המשבר.
  • 0:24 - 0:26
    אני לא כל כך הבנתי את זה,
  • 0:26 - 0:29
    למעט העובדה שזה הרס את ההורים שלי.
  • 0:29 - 0:33
    יום אחד,נכנסתי וראיתי את אמא שלי בוכה,
  • 0:33 - 0:38
    ושאלתי אותה למה
    אנחנו קוברים כל כך הרבה אנשים.
  • 0:38 - 0:41
    אני לא זוכרת את המילים בהן בחרה
  • 0:41 - 0:45
    לתאר רצח עם לביתה בת ה-10,
  • 0:45 - 0:47
    אבל אני זוכרת את התחושה.
  • 0:48 - 0:51
    הרגשנו לגמרי לבד,
  • 0:51 - 0:53
    שאף אחד לא יכול לשמוע אותנו,
  • 0:53 - 0:56
    שאנחנו למעשה בלתי נראים.
  • 0:56 - 1:00
    זה היה הרגע בו כתבתי
    את השיר הראשון שלי על דארפור.
  • 1:01 - 1:06
    כתבתי שירה כדי לשכנע אנשים
    להקשיב לנו ולראות אותנו,
  • 1:06 - 1:09
    וכך למדתי על הדבר ששינה אותי.
  • 1:09 - 1:11
    זה קל להיראות.
  • 1:11 - 1:16
    אני מתכוונת, תסתכלו עליי,אני אישה
    אפרו אמריקאית צעירה עם צעיף מסביב לראשי,
  • 1:16 - 1:18
    מבטא אמריקאי על לשוני
  • 1:18 - 1:23
    וסיפור שגורם אפילו
    לימי שני האכזריים ביותר להיראות מזמינים.
  • 1:24 - 1:28
    אבל זה קשה לשכנע אנשים
    שהם ראויים לכך שיראו אותם.
  • 1:29 - 1:31
    למדתי זאת יום אחד בכיתה בתיכון,
  • 1:31 - 1:34
    כשהמורה שלי ביקש ממני
    לעשות הרצאה על דארפור.
  • 1:34 - 1:38
    הכנתי את המקרן כשחברה לכיתה אמרה,
  • 1:38 - 1:40
    "למה את חייבת לדבר על זה?
  • 1:40 - 1:43
    את לא יכולה לחשוב עלינו
    ועל איך שזה יגרום לנו להרגיש?"
  • 1:43 - 1:45
    (צחוק)
  • 1:45 - 1:49
    בגיל 14 לא ידעתי איך לענות לה,
  • 1:49 - 1:53
    או איך להסביר את הכאב שהרגשתי באותו רגע,
  • 1:53 - 1:57
    ובכל רגע בו כפו עלינו לא לדבר על "זה".
  • 1:57 - 2:02
    המילים שלה החזירו אותי אחורה
    לימים וללילות על הרצפה בדארפור,
  • 2:02 - 2:05
    כשהיינו חייבים להיות בשקט;
  • 2:05 - 2:07
    כשלא דיברנו בזמן שתיית התה בבוקר
  • 2:07 - 2:11
    בגלל שמטוסי הלחימה מעלינו בלעו את כל הרעש;
  • 2:11 - 2:14
    באותם ימים בהם נאמר לנו
  • 2:14 - 2:16
    לא רק שלא מגיע לנו שישמעו את קולנו
  • 2:16 - 2:19
    אלא שאין לנו זכות להתקיים.
  • 2:20 - 2:22
    וברגע זה הקסם התרחש,
  • 2:22 - 2:26
    באותה כיתה כשכל התלמידים ישבו במקומותיהם
  • 2:26 - 2:27
    ואני התחלתי לדבר,
  • 2:27 - 2:31
    למרות הרגשות המחודשים
    שלא מגיע לי להיות שם,
  • 2:31 - 2:32
    שאני לא שייכת לשם
  • 2:32 - 2:35
    או שיש לי זכות לשבור את השתיקה.
  • 2:35 - 2:37
    וכשדיברתי,
  • 2:37 - 2:39
    ובני כיתתי הקשיבו,
  • 2:39 - 2:41
    הפחד דעך.
  • 2:42 - 2:44
    המחשבות שלי נרגעו,
  • 2:44 - 2:45
    והרגשתי בטוחה.
  • 2:47 - 2:50
    זה היה הקול של האבל שלנו,
  • 2:50 - 2:52
    התחושה של ידיהם סביבי,
  • 2:52 - 2:55
    הקירות היציבים שהחזיקו אותנו ביחד.
  • 2:56 - 2:58
    זה לא הרגיש כמו ריק.
  • 2:59 - 3:02
    בחרתי בשירה בגלל שהיא מגיעה מבפנים.
  • 3:03 - 3:06
    כשמישהו עומד מולך, בראש,בגוף ובנשמה,
  • 3:06 - 3:07
    אומר "תהיה לי עד",
  • 3:07 - 3:11
    זה בלתי אפשרי לא להיות
    מודע באופן חד לאנושיות שבך.
  • 3:12 - 3:13
    זה שינה את הכל בשבילי.
  • 3:13 - 3:15
    זה נתן לי אומץ.
  • 3:16 - 3:18
    בכל יום אני חווה את הכוח של העדות,
  • 3:18 - 3:21
    ובגלל זה, אני שלמה.
  • 3:21 - 3:22
    ועכשיו אני שואלת:
  • 3:22 - 3:23
    האם תהיו לי עדים?
  • 3:25 - 3:27
    הם נותנים לי את המיקרופון
  • 3:27 - 3:31
    ברגע בו כתפיי נופלות תחת משקל הלחץ.
  • 3:32 - 3:34
    האישה אומרת,
  • 3:34 - 3:37
    "הפליט המיליון הרגע עזב את דרום סודן.
  • 3:37 - 3:38
    את יכולה להגיב?"
  • 3:38 - 3:42
    הרגשתי את רגליי נעות קדימה ואחורה
    על העקבים שאימי קנתה,
  • 3:42 - 3:43
    מעלה את השאלה:
  • 3:44 - 3:46
    האם להישאר, או שזה בטוח יותר לבחור לעזוב?
  • 3:47 - 3:49
    במוחי מהדהדים המספרים:
  • 3:50 - 3:51
    מיליון נעלמו,
  • 3:51 - 3:53
    שני מיליון נעקרו,
  • 3:53 - 3:56
    400 אלף מתו בדארפור.
  • 3:56 - 3:58
    ואני מרגישה מחנק בגרוני,
  • 3:58 - 4:00
    כאילו כל אחת מהגופות האלה מצאה קבר
  • 4:00 - 4:02
    כאן בושט שלי.
  • 4:03 - 4:04
    הארץ לשעבר שלנו,
  • 4:04 - 4:06
    כל הצפון והדרום והמזרח והמערב,
  • 4:06 - 4:09
    כה חסר מנוחה שהנילוס
    לא יכול להחזיק אותנו ביחד,
  • 4:09 - 4:11
    ואת מבקשת ממני לתמצת.
  • 4:11 - 4:14
    הם מדברים על המספרים
    כאילו שזה לא ממשיך לקרות.
  • 4:14 - 4:18
    כאילו ש 500 אלף לא מתו בסוריה,
  • 4:18 - 4:21
    ו 3,000 לא מסיימים את חייהם
  • 4:21 - 4:24
    בתחתית הים התיכון,
  • 4:24 - 4:28
    כאילו שאין כרכים מלאים
    בעובדות על רצח העם שלנו,
  • 4:29 - 4:30
    ועכשיו הם רוצים שאכתוב אחת.
  • 4:31 - 4:32
    עובדה:
  • 4:34 - 4:36
    אנחנו אף פעם לא מדברים בארוחת הבוקר,
  • 4:36 - 4:39
    בגלל שמטוסי הלחימה בולעים את קולנו.
  • 4:39 - 4:40
    עובדה:
  • 4:41 - 4:43
    סבי לא רצה לעזוב את הבית,
  • 4:43 - 4:45
    אז הוא מת באזור המלחמה.
  • 4:46 - 4:47
    עובדה:
  • 4:47 - 4:50
    סנה בוער ללא אלוהים הוא רק אש.
  • 4:51 - 4:53
    אני מודדת את המרחק בין מה שאני יודעת
  • 4:53 - 4:55
    לבין מה שבטוח להגיד למיקרופון.
  • 4:55 - 4:58
    האם אני מדברת על צער? עקירה?
  • 4:58 - 4:59
    האם אני מזכירה את האלימות,
  • 4:59 - 5:02
    איך שזה אף פעם לא קל
    כמו מה שאתה רואה בטלוויזיה,
  • 5:02 - 5:06
    איך שיש שבועות של פחד
    לפני שהמצלמה נדלקת?
  • 5:08 - 5:10
    האם לספר לה על הגוף שלנו,
  • 5:10 - 5:12
    איך שהוא מורכב מ-60 אחוז מים,
  • 5:12 - 5:14
    אבל אנחנו עדיין נשרפים כמו עץ,
  • 5:14 - 5:16
    מכינים דלק מההקרבה שלנו?
  • 5:16 - 5:20
    האם לספר לה שהגברים מתים קודם,
    שגורמים לאימהות לצפות בשחיטה?
  • 5:20 - 5:21
    שהם הגיעו בשביל הילדים שלנו,
  • 5:21 - 5:25
    מפזרים אותם ברחבי היבשת
    עד שהבתים שלנו טובעים?
  • 5:25 - 5:28
    שאפילו טירות טובעות בפגיעת פצצה?
  • 5:30 - 5:32
    האם לדבר על הקשישים,
  • 5:32 - 5:33
    הגיבורים שלנו,
  • 5:33 - 5:36
    חלשים מכדי לרוץ, יקרים מכדי לירות בהם,
  • 5:36 - 5:37
    איך הם מצעידים אותם,
  • 5:37 - 5:40
    בידיים מונפות, רובים בגבם,
  • 5:40 - 5:41
    אל תוך האש?
  • 5:41 - 5:43
    איך מקלות ההליכה שלהם
    השאירו את האש בחיים?
  • 5:43 - 5:48
    זה מרגיש אכזרי מידי לצרור כבלים
    ומכדי שקהל יוכל לעכל את זה.
  • 5:48 - 5:50
    נוקשה מידי,
  • 5:50 - 5:54
    כמו העמק שמלא בעשן המצחין של המוות שלנו.
  • 5:54 - 5:55
    האם זה טוב יותר בפסוק אחד?
  • 5:56 - 5:59
    האם בית של שיר יכול להפוך למעטה קבורה?
  • 5:59 - 6:01
    האם זה יכאב פחות אם אגיד זאת ברכות?
  • 6:01 - 6:03
    אם לא תראו אותי בוכה, תקשיבו טוב יותר?
  • 6:03 - 6:05
    האם הכאב יעזוב יחד עם המיקרופון?
  • 6:05 - 6:08
    למה כל מילה מרגישה
    כאילו אני אומרת את האחרונה שלי?
  • 6:10 - 6:12
    שלושים שניות לסוף המשפט,
  • 6:12 - 6:15
    ועכשיו שלוש דקות בשביל השיר.
  • 6:15 - 6:19
    לשוני מתייבשת באותה צורה בה מתנו,
  • 6:19 - 6:23
    הופכת לאפר, אך מעולם לא היתה פחם.
  • 6:24 - 6:27
    אני מאבדת תחושה ברגלי השמאלית,
  • 6:27 - 6:29
    ואני מבינה שנעלתי את ברכיי,
  • 6:30 - 6:31
    מוכנה למתקפה.
  • 6:32 - 6:35
    אני לעולם לא לובשת נעליים
    שאני לא יכולה לרוץ בהן.
  • 6:36 - 6:37
    תודה רבה.
  • 6:38 - 6:44
    (מחיאות כפיים)
  • 6:45 - 6:49
    אז, רציתי לעזוב בנימה חיובית,
  • 6:49 - 6:53
    בגלל שזהו הפרדוקס של חיי:
  • 6:53 - 6:56
    במקום בו למדתי לבכות הכי הרבה,
  • 6:56 - 6:59
    גם למדתי איך לחייך לאחר מכן.
  • 7:00 - 7:02
    אז, ככה זה.
  • 7:05 - 7:08
    "יש לך דמיון מפותח
  • 7:08 - 7:10
    או
  • 7:10 - 7:13
    400 אלף דרכים לבכות."
  • 7:14 - 7:16
    בשביל זיינב.
  • 7:17 - 7:18
    אני ילדה עצובה,
  • 7:19 - 7:22
    אבל לפניי יש תכניות אחרות,
  • 7:22 - 7:27
    להשקיע אנרגיה בחיוך הזה,
    כדי לא לבזבז אותה על כאב.
  • 7:27 - 7:29
    הדבר הראשון שהם לקחו הוא את שנתי,
  • 7:29 - 7:32
    עיניים כבדות אך פקוחות לרווחה,
  • 7:32 - 7:34
    במחשבה שאולי פספסתי משהו,
  • 7:34 - 7:36
    אולי הפרשים עדיין מגיעים.
  • 7:36 - 7:37
    הם לא הגיעו,
  • 7:37 - 7:39
    אז קניתי כריות גדולות יותר.
  • 7:39 - 7:40
    (צחוק)
  • 7:42 - 7:45
    סבתי יכולה לרפא כל דבר
  • 7:45 - 7:48
    בכך שהיא מוציאה את החיים ממנו בדיבור.
  • 7:48 - 7:51
    והיא אמרה שאני יכולה לגרום
    לגנב בבונקר לצחוק
  • 7:51 - 7:53
    באמצע המלחמה הסוערת שלנו.
  • 7:53 - 7:58
    מלחמה מכינה מיטת נישואין שבורה
    מתוך יגון.
  • 7:58 - 8:00
    אתה רוצה רק להעלם.
  • 8:00 - 8:04
    אבל ליבך לא יכול לחלץ מספיק
    מספיק שאריות על מנת לעזוב.
  • 8:05 - 8:06
    אבל שמחה
  • 8:06 - 8:11
    שמחה היא השריון שסחבנו מעבר
    לגבולות של מולדתנו השבורה.
  • 8:13 - 8:16
    שילוב מהיר של סיפורים ופרצופים
  • 8:16 - 8:19
    שנשאר הרבה אחרי שהטעם נעלם.
  • 8:20 - 8:24
    שריר זיכרון ששורד
    אפילו אחרי הזמנים הכי קשים,
  • 8:24 - 8:29
    זכרוני מלא בימים של צחוק עד כדי בכי,
  • 8:29 - 8:30
    או בכי עד שצחקתי.
  • 8:30 - 8:34
    צחוק ודמעות שניהם
    תגובות בלתי רצוניות של האדם,
  • 8:34 - 8:37
    הוכחה ליכולת ההבעות שלנו.
  • 8:37 - 8:39
    אז תרשו לי להביע
  • 8:39 - 8:41
    שאם אני גורמת לכם לצחוק,
  • 8:41 - 8:43
    זה בדרך כלל בכוונה.
  • 8:43 - 8:45
    ואם אני גורמת לכם לבכות,
  • 8:45 - 8:47
    אני עדיין חושבת שאתם יפים.
  • 8:47 - 8:50
    זה בשביל בת דודתי זיינב,
  • 8:51 - 8:54
    מרותקת למיטה באחר צהריים אחד.
  • 8:54 - 8:58
    לא ראיתי אותה מאז הפעם האחרונה
    שהיינו בסודן ביחד,
  • 8:58 - 9:02
    ושם הייתי לצד מיטת בית החולים שלה
  • 9:02 - 9:06
    במבנה בן 400 שנה בצרפת.
  • 9:07 - 9:09
    זיינב רצתה לשמוע שירים.
  • 9:10 - 9:14
    לפתע, אנגלית, ערבית וצרפתית לא הספיקו.
  • 9:14 - 9:18
    כל מילה שהכרתי הפכה לרעש ריק,
  • 9:18 - 9:20
    וזיינב אמרה, "נו,תתחילי עם זה".
  • 9:20 - 9:21
    (צחוק)
  • 9:21 - 9:24
    והקראתי לה כל דבר שיכולתי,
  • 9:24 - 9:26
    וצחקנו,
  • 9:26 - 9:27
    ואהבנו את זה,
  • 9:27 - 9:31
    וזו היתה הבמה הכי חשובה שעמדתי עליה,
  • 9:31 - 9:33
    מוקפת במשפחתי,
  • 9:33 - 9:37
    על ידי שאריות של אנשים שניתנו
    כנדוניה למלחמה חסרת רחמים
  • 9:37 - 9:41
    אבל עדיין הצליחו לייצר
    פנינים מהחיים האלה;
  • 9:41 - 9:45
    על ידי אותם האנשים שלימדו אותי
    לא רק לצחוק,
  • 9:45 - 9:48
    אלא לחיות בפני המוות;
  • 9:48 - 9:50
    שהרימו את ידיהם על פני השמיים,
  • 9:50 - 9:53
    מודדים את המרחק לשמש
    ואומרים, "תחייך;
  • 9:53 - 9:55
    אני אפגוש אותך שם."
  • 9:56 - 9:57
    ובנוגע לזיינב
  • 9:58 - 10:02
    זיינב, שלימדה אותי לאהוב במקום כמו צרפת,
  • 10:02 - 10:07
    זיינב, שרצתה לשמוע שירים על ערש דווי
  • 10:08 - 10:11
    פיברומיאלגיה מורחבת.
  • 10:12 - 10:14
    שרירי ליבה התרחבו
  • 10:15 - 10:17
    עד שלא יכלו לתפקד יותר.
  • 10:17 - 10:21
    בזמן שהיא החזיקה אותי,
    וגרמה לי להרגיש כמו זהב.
  • 10:21 - 10:23
    ואמרתי, "זיינב,
  • 10:23 - 10:27
    זה לא מוזר שהבעיה היחידה
  • 10:27 - 10:30
    היא שהלב שלך היה גדול מידי?"
  • 10:32 - 10:34
    תודה רבה לכם.
  • 10:34 - 10:38
    (מחיאות כפיים)
Title:
משוררת צעירה מספרת את הסיפור של דארפור
Speaker:
אמתיתל מחמוד
Description:

אמתיתל "אמי" מחמוד כותבת שירה על חוסן נפשי, מתמודדת עם החוויה שלה של בריחה מרצח העם בדארפור באופן הפוך. היא חולקת שני שירים מקוריים ומרגשים על פליטים, משפחה, שמחה ויגון, ושואלת "האם תהיו לי עדים?"
more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
10:51

Hebrew subtitles

Revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.