האימאם פייסל עבדול ראוף: נטוש את האגו, מצא את החמלה שבך

האימאם פייסל עבדול ראוף משלב בין מצוות הקוראן, הסיפורים של רומי והמופתים שהציבו מוחמד וישו, כדי להראות שרק מכשול אחד ניצב בין כל אחד מאיתנו לבין החמלה המוחלטת - אנו עצמנו.

אני מדבר על החמלה לפי השקפת האיסלם,

וייתכן שהדת שלי לא נחשבת

כדת המיוסדת על חמלה.

האמת היא שההפך הוא הנכון.

הספר הקדוש שלנו, הקוראן, מכיל 114 פרקים,

וכל פרק נפתח במה שאנחנו מכנים 'באסמאללה',

האמירה: "בשם אללה, הרחמן והרחום",

או כמו שסר ריצ'רד ברטון,

לא אותו ריצ'רד ברטון שהיה נשוי לאליזבת טיילור,

אלא סר ריצ'רד ברטון שחי במאה הקודמת

ושטייל בכל העולם

ותירגם יצירות ספרותיות רבות,

מתרגם זאת "בשם אללה מלא החמלה והרחמן."

וכמאמר הקוראן, שלמוסלמים מייצג את דבר האלוהים לאנושות,

אלוהים אומר לנביאו מוחמד,

שלפי אמונתנו הינו האחרון בשרשרת נביאים,

שראשיתה באדם, המשכה בנוח, משה, אברהם,

ישו הנוצרי וסופה במוחמד,

הוא אומר, "לא שלחנו אותך, הו מוחמד,

אלא רק כדי שתהיה רחמן ומקור של חמלה לאנושות."

ועבורנו בני האדם, ובוודאי שעבורנו המוסלמים,

ששליחותנו וייעודנו, כהולכים בדרכו של הנביא,

היא להידמות ככל האפשר לנביא,

והנביא, באחת מאימרותיו, אמר,

"קשטו עצמכם בסגולותיו של האל."

וכיוון שאלוהים עצמו אמר שסגולתו העיקרית היא החמלה,

ולמעשה, הקוראן אומר, "אלוהים גזר על עצמו חמלה,"

או, "השליט על עצמו חמלה."

כך שמטרתנו וייעודנו צריכות להיות הפיכתנו למקורות חמלה,

ליוצרי חמלה, לנושאי חמלה,

לדוברי חמלה ועושי חמלה.

כל זה טוב ויפה,

אבל היכן אנו טועים,

ומהו מקור חוסר החמלה בעולם?

כדי למצוא את התשובה לכך, אנו פונים לדרכנו הרוחנית.

בכל מסורת דתית ישנן הדרך החיצונית והדרך הפנימית,

או הדרך האקזוטרית והדרך האזוטרית.

דרכו האזוטרית של האיסלם ידועה יותר כ"סופיזם", או "תסאווף" בערבית.

והרופאים או המורים הללו,

המורים הרוחניים האלו של המסורת הסופית,

מתייחסים ללימודים ולמופתים של נביאנו,

שמלמדים אותנו היכן טמון מקור בעיותינו.

באחד הקרבות שניהל הנביא,

הוא אמר לתלמידיו, "אנחנו חוזרים מהמלחמה החשובה פחות

למלחמה החשובה יותר, לקרב הגדול יותר."

והם אמרו, "שליח האל, עייפנו מן הקרב.

כיצד זה נוכל לצאת לקרב גדול יותר?"

ענה, "זהו הקרב של העצמי, הקרב של האגו."

בעיותיו של האדם קשורות באגואיזם, ב"אני".

למורה הסופיזם המפורסם רומי, שמוכר היטב למרביתכם,

יש סיפור שבו הוא מדבר על אדם שהולך לבית חברו

ומקיש על הדלת,

וקול עונה, "מי שם?"

"זה אני," או נכון יותר מבחינה תחבירית, "זהו אנוכי,"

כמו שהיינו אומרים באנגלית.

והקול אומר, "לך מכאן."

אחרי שנים רבות של הכשרה, רכישת משמעת, חיפוש ומאבק,

הוא חוזר,

ובענווה רבה יותר, מקיש שוב על הדלת.

הקול שואל, "מי שם?"

והוא עונה, "אתה הוא, הו שובר לבבות."

הדלת נפתחת לרווחה, והקול אומר,

"היכנס, כי אין מקום בבית זה לשני 'אני',

שני 'עצמי', שני 'אגו'.

והסיפורים של רומי הם דימויים של הדרך הרוחנית.

בנוכחות האל, אין מקום ליותר מ'אני' אחד,

וזהו ה'אני' של האלוהות.

באחת ההלכות מהמסורת שלנו, בשם "חדית' קודסי",

אלוהים אומר, "המשרת שלי", או "יצור שלי, יצור אנושי שלי,

אינו קרב אלי עם דבר שיקר לי יותר

מאשר מה שביקשתיו לעשות."

והמעסיקים שביניכם יודעים בדיוק למה כוונתי.

אתם רוצים שעובדיכם יעשו מה שביקשתם מהם לעשות,

ואם עשו כן, הם יכולים לעשות יותר,

אך אל תתעלמו ממה שביקשתם מהם לעשות.

ואלוהים אומר, "משרתי קרב אלי יותר,

בעשותו יותר ממה שביקשתיו לעשות,"

נקודות זכות נוספות, היינו מכנים זאת,

"עד שאוהב אותו או אותה.

וכשאני אוהב את משרתי", אלוהים אומר,

"אני הופך לעיניים שבעזרתן הוא או היא רואים,

לאוזניים שבעזרתן הוא או היא מקשיבים,

וליד שבעזרתה הוא או היא אוחזים,

ולרגל שבעזרתה הוא או היא הולכים,

וללב שבעזרתו הוא או היא מבינים."

זוהי ההתמזגות של העצמי עם האלוהי

והלקח והמטרה של דרכנו הרוחנית ושל כל מסורות הדת שלנו.

המוסלמים רואים בישו את אדון הסופיזם,

הנביא והשליח הגדול ביותר שבא להדגיש את הדרך הרוחנית.

באומרו, "אני הוא הרוח, ואני היא הדרך,"

כשהנביא מוחמד אומר, "מי שראה אותי ראה את האל,"

הרי זה מפני שהם הפכו למכשיריו של האל עד כדי כך,

שהם נעשו לחלק מהבל פיו של האל,

כדי שרצון האל יתגשם דרכם

ולא כמי שפועלים מטעם עצמם או האגו שלהם.

החמלה עלי אדמות כבר ניתנה, היא בתוכנו.

כל שעלינו לעשות הוא לסלק את האגו מעל דרכנו,

לסלק את האנוכיות מן הדרך.

בטוחני שכולכם, או ודאי שרובכם המוחלט,

חוו מה שמכונה 'חוויה רוחנית',

רגע בחיים, שבו לכמה שניות, אולי דקה,

גבולות האגו התמוססו.

ובאותו רגע חשתם מאוחדים עם היקום,

מאוחדים עם כד המים הזה, מאוחדים עם כל האדם,

מאוחדים עם הבורא,

וחשתם בנוכחות הכוח, היראה,

של האהבה ותחושת החמלה והרחמים העמוקות ביותר

שאי-פעם חשתם בחייכם.

רגע זה הוא מתנתו של האל לנו,

מתנה שבה הוא מסלק לרגע את הגבול

שגורם לנו להתעקש על 'אני', 'אני', 'אני', 'עצמי', 'עצמי', 'עצמי',

ובמקום זה, כמו האדם בסיפורו של רומי,

אנחנו אומרים, "הו, כל זה - אתה."

כל זה הוא אתה. כל זה הוא אנחנו.

ואנחנו, ואני, ואנחנו כולנו חלק ממך.

בורא-כל, כל המטרה והמקור להווייתנו,

וקץ מסענו.

אתה הוא גם שובר לבבותינו.

ואליך על כולנו להתכוון, למען מטרותיך אנו חיים,

למען מטרותיך נמות,

ולמען מטרותיך עוד נשוב ונעלה מן המתים

להראות לאל עד כמה היינו יצורים מלאי חמלה.

היום, המסר שלנו והמטרה שלנו,

ושל אלו מכם שנמצאים כאן היום,

והמטרה של הצהרת חמלה זו, היא להזכיר.

כי הקוראן תמיד דוחק בנו לזכור, להזכיר זה לזה,

שהרי ידע האמת טמון בכל אדם ואדם.

כולנו מכירים אותה.

לכולנו יש גישה אליה.

יונג היה מכנה זאת 'תת-מודע'.

דרך תת-המודע שלנו, בחלומותיכם,

שאותם מכנה הקוראן, 'מצב השינה' שלנו, 'המוות הנחות',

המוות הזמני.

במצב השינה שלנו יש לנו חלומות, יש לנו חזיונות,

רבים מאיתנו אף חורגים מגופינו,

ורואים דברים נפלאים.

אנחנו נעים אל מעבר לגבולות המרחב המוכר לנו,

ומעבר לגבולות הזמן המוכר לנו.

אבל כל זה כדי שנהלל את שם הבורא

ששמו הראשון הוא הרחמן, הרחום.

אלוהים, בודהה, בכל שם שתכנו אותו: אללה, רם, אום,

יהא אשר יהא השם שתעניקו לו

או שתתקרבו בעזרתו אל נוכחות האלוהות,

זהו מקום של ישות מוחלטת,

אהבה, רחמים וחמלה מוחלטות,

וגם ידע וחוכמה מוחלטות,

מה שההינדים מכנים "סאצ'ידאנאנדה".

השפות שונות,

אבל המטרה היא אחת.

לרומי יש סיפור נוסף

על שלושה אנשים. טורקי, ערבי,

שכחתי מי השלישי, אך לצורך העניין הוא עשוי להיות מלאי,

האחד מבקש "אנגור", אחד, נניח שהאנגלי,

מבקש "ענב", והשלישי מבקש "ענבים".

והם רבים ומתווכחים,

"אני רוצה ענבים, אני רוצה ענב, אני רוצה אנגור,"

מבלי לדעת שהמלים השונות בהן הם משתמשים

מתייחסות בשפות שונות לאותה הממשות.

מעצם הגדרתה, יש רק ממשות מוחלטת אחת,

ישות מוחלטת אחת מעצם הגדרתה,

כי מעצם הגדרתו, המוחלט הוא אחד ויחיד,

ומוחלט וייחודי.

ישנה ההווייה המרוכזת והמוחלטת,

ריכוז המודעות המוחלט,

המודעות, אתר מוחלט של חמלה ואהבה

שמגדיר את סגולותיה העיקריות של האלוהות.

ואלה צריכות להיות גם

הסגולות העיקריות של משמעות היות אנושי.

כי מה שמגדיר את האנושיות, אולי מההיבט הביולוגי,

הוא הפיזיולוגיה שלנו,

אך האל מגדיר את האנושיות על פי רוחניותנו וטבענו.

ובקוראן כתוב שהוא מדבר אל המלאכים ואומר,

"והיה בסיימי ליצור את האדם מחומר,

ונתתי בו רוח מאפי,

נפלתי אפיים לפניו."

המלאכים השתטחו, ולא לפני הגוף האנושי,

אלא לפני הנשמה האנושית.

מדוע? כי הנשמה, הנשמה האנושית,

מגלמת משהו מהנשימה האלוהית,

משהו מהנשמה האלוהית.

דבר זה מתבטא גם באוצר המלים התנ"כי

שבו מלמדים אותנו כי נוצרנו בצלם האל.

מהו צלם האל?

צלם האל הינו הווייה מוחלטת,

מודעות, ידיעה וחוכמה מוחלטת

וחמלה ואהבה מוחלטות.

כך שמבחינתנו, להיות אנושיים,

במובן הנעלה ביותר של משמעות היות אנושי

במובן המאושר ביותר של משמעות היות אנושי,

משמעו שגם עלינו מוטל להיות שומרים נאמנים

של רוח האל שבתוכנו,

ולשאוף להביא לכלל שלמות את סגולת ההווייה שבתוככנו,

של היות חי, של היות,

את סגולת החוכמה, המודעות והערנות,

ואת סגולת היות יצורים אוהבים ובעלי חמלה.

זה מה שאני מבין ממסורתי הדתית,

וזה מה שאני מבין ממחקרי במסורות דת אחרות,

וזה צריך להיות הבסיס המשותף של כולנו,

ובעומדנו על בסיס משותף זה,

אני משוכנע שנוכל ליצור עולם נפלא.

ואני אישית מאמין שאנו ניצבים על הסף,

והודות לנוכחותם ועזרתם של אנשים כמותכם,

נוכל להגשים את חזון ישעיהו.

שדיבר על בואו של עידן

שבו אנשים יכתתו חרבותם לאתים

ולא עוד ילמדו או יעשו מלחמה,

הגענו לשלב בהיסטוריה האנושית שלא נותרה לנו ברירה.

אנו חייבים, מוכרחים, להנמיך את האגו שלנו,

להשתלט עליו, בין אם זה אגו אישי,

משפחתי או לאומי,

ולהקדיש הכל למען תהילת היחיד.

תודה לכם. אלוהים יברך אתכם.

[מחיאות כפיים]