מדוע עדי-ראייה טועים?

סקוט פרייזר חוקר כיצד המוח האנושי זוכר פשעים ומעיד עליהם. בהרצאה מטלטלת זו, המתמקדת בירי קטלני שאירע לעת שקיעת השמש, הוא טוען שאפילו עדי ראיה שקרובים לזירת הפשע עלולים ליצור "זכרונות" שלא ראו בפועל? מדוע? משום שהמוח מתעב ריק.

הרצח התרחש לפני
קצת יותר מ-21 שנה,

ב-18 לינואר 1991,

בקהילה קטנה

של פרבר

בלינווד שבקליפורניה,
מספר ק"מ דרומית-מזרחית

ללוס-אנג'לס.

אב אחד יצא מביתו

כדי לומר לבנו ולחמשת חבריו

שהגיע הזמן שיפסיקו לשרוץ

על מדשאת הבית והמדרכה,

ושילכו הביתה
יגמרו להכין שיעורי-בית

ויתכוננו ללכת לישון.

ובעוד האב נותן
את ההוראות האלה,

הגיעה מכונית בנסיעה איטית,

וברגע שהיא עברה ליד האבא והנערים,

נשלפה יד מחלון הנוסע שליד הנהג,

ובום, בום! -- האב נהרג.

והמכונית נמלטה.

המשטרה,

והחוקרים היו יעילים להפליא.

הם בדקו את כל העבריינים המועדים,

ובתוך פחות מ-24 שעות,
הם בחרו את החשוד שלהם:

פרנציסקו קאריו, נער בן 17

שגר במרחק 2-3 רחובות

מהמקום בו התרחש הירי.

הם מצאו תמונות שלו.
הם הכינו סדרת תמונות,

וביום שלאחר הירי,

הם הראו אותן לאחד הצעירים
והוא אמר,

"זו התמונה.

זהו היורה שראיתי
הורג את האב."

זה היה כל השימוע הראשוני
שהיה נחוץ לשופט

כדי להעמיד את מר קאריו לדין

על רצח מדרגה ראשונה.

בהמשך החקירה שלפני המשפט עצמו,

הוצגו לפני כל אחד
מחמשת הנערים

צילומים. אותה סדרת צילומים.

התמונה שלמיטב ידיעתנו
היתה כנראה זו

שהוצגה להם בסדרת הצילומים,

היא זו שבפינה השמאלית התחתונה
של סדרת הפרצופים האלה.

הסיבה שאנו לא לגמרי בטוחים

נובעת מאופי שימור הראיות

במערכת המשפטית שלנו.

ועל זה אפשר לתת הרצאת TEDx נפרדת.
[צחוק]

במשפט עצמו

העידו כל ששת הנערים,

והם חזרו שוב על הזיהוי שלהם

בסדרת הצילומים.

הוא הורשע
ונגזר עליו מאסר עולם,

והוא הועבר לכלא "פולסום".

אז מה לא בסדר?

משפט פשוט והוגן,
חקירה מקיפה.

אה, כן.
האקדח מעולם לא נמצא.

איש לא זיהה את הרכב

שממנו היורה הושיט את זרועו,

ואיש לא הורשע בתור הנהג

ברכבו של היורה.

והאליבי של מר קאריו?

מי מההורים כאן באולם
לא ישקר

בנוגע למקום הימצאם
של בנו או בתו

בחקירת רצח?

הוא נשלח לכלא,

כשהוא ממשיך להתעקש בנוגע לחפותו,

ושהה שם במשך 21 שנה רצופות.

אז מה הבעיה?

למעשה, הבעיות במקרה מסוג זה

הן רבות, כתוצאה מעשרות שנים
של מחקר מדעי

של הזכרון האנושי.

ראשית כל,
ישנו כל הניתוח הסטטיסטי

שעשה "מיזם החפים מפשע",

וממנו ידוע לנו שישנם בערך

250, 280 מקרים מתועדים
שבהם אנשים

הורשעו על לא עוול בכפם,
ולבסוף זוכו,

לפעמים מתאי הנידונים למוות,
על יסוד ניתוח דנ"א עדכני,

והאם ידוע לכם שמעל 3/4
מכל המקרים הללו

של זיכוי, היה קשור
רק בזיהוי של עדי ראיה

במשפט שבו הם הורשעו?

אנו יודעים שזיהוי ע"י עד ראיה
עלול להיות מוטעה.

השאר - מקורו בהיבט מעניין

של הזכרון האנושי
שנוגע לתפקודי מוח מסוימים

ואוכל לסכם זאת בקצרה

בשורה אחת פשוטה:

המוח מתעב ריק.

אפילו בתנאי התצפית
הטובים ביותר

באופן מוחלט,

אנו מזהים, מקודדים
ומאחסנים במוח

רק רסיסים מכל החווייה
שמתרחשת לפנינו,

ואלה מאוחסנים
במקומות שונים במוח.

אז כאשר חשוב לנו להיזכר

מה היה הדבר שחווינו,

יש לנו מאגר לא שלם, חלקי,

ומה קורה?

מתחת לסף המודעות,
מבלי שיידרש סוג כלשהו

של מניע,
המוח ממלא את החסר

מבחינת המידע,

את מה שלא אוחסן במקור,

דרך היקשים והשערות,

ממקורות מידע שהגיעו
אליך, הצופה,

אחרי התצפית.

אבל זה קורה ללא מודעות

ואינך יודע,
אינך אפילו מודע לכך שזה מתרחש.

קוראים לכך "זכרונות משוחזרים".

זה קורה לנו בכל תחומי החיים
וכל הזמן.

אלה היו שני השיקולים, בין האחרים --

זיכרון משוחזר, העובדה בקשר ליכולת הטעות של עדי הראיה --

זה היה חלק מהחקירה

של קבוצת עורכי-דין לערעורים

בראשותו של עו"ד מדהים
בשם אלן אגרס

לגייס את כל נסיונם וכשרונותיהם

ולהגיש עצומה לערכאה העליונה

למשפט חוזר עבור פרנציסקו קאריו.

הם שכרו אותי להעיד כנוירופיזיולוג,

כי אני מתמחה

בזיהוי על-פי זכרון
של עד-ראייה,

וזה הרי הגיוני במקרה הזה, נכון?

אבל גם כי אני מומחה
שיכול להעיד

על טיבה של ראיית הלילה האנושית.

ואיך זה קשור?

ובכן, כשמעיינים בחומר המשפטי

בתיק של קאריו,

אחד הדברים הבולטים הוא

שהחוקרים אמרו
שהיתה תאורה טובה

בזירת הפשע, באתר הירי.

ובמשפט הנערים העידו

שהם ראו הכל היטב.

אבל זה קרה באמצע ינואר,

בחצי-הכדור הצפוני,
בשבע בערב.

וכעשיתי את החישובים

מבחינת נתוני אור הירח והשמש

במיקום הזה בכדור הארץ
במועד האירוע

של הירי, אכן התברר

שזה היה
הרבה אחרי הדמדומים

ובאותו לילה לא היה ירח.

ולכן כל האור שם,
שהגיע מהשמש ומהירח,

הוא מה שאתם רואים
כאן על המסך.

התאורה היחידה באזור זה
היתה חייבת להיות

ממקורות מלאכותיים,

ובנקודה הזו אני יוצא
ומבצע שחזור אמיתי

של זירת האירוע בעזרת מדי-אור
ומדידות שונות

של תאורה,
ועוד כל מיני מדידות

של תפישת הצבעים בחושים,
בעזרת מצלמות מיוחדות

וסרט צילום במהירות גבוהה, כן?

לקחתי את כל המדידות
ותיעדתי אותן, כן?

ואז צילמתי תמונות,
וכך נראתה זירת האירוע

במועד הירי

ממיקום הנערים

שמביטים במכונית שחולפת ויורה.

זהו מבט היישר לרוחב הרחוב

מן המקום בו הם עמדו.

זיכרו שלפי הדו"ח של החוקרים

התאורה היתה טובה.

הנערים אמרו שהם הצליחו
לראות היטב.

זהו מבט לכיוון מזרח,

היכן שהרכב היורה האיץ ונמלט,

וזו התאורה היישר מאחורי האב

והנערים.

וכמו שאתם רואים,
זו לכל היותר תאורה גרועה.

איש לא יכול לומר שהאזור מואר
ושזו תאורה טובה,

ולמעשה, ככל שהתמונות האלה טובות,

ושצילמתי אותן כי ידעתי
שאצטרך להעיד בבית המשפט,

ותמונה טובה מאלף מלים

כשמנסים לדבר במספרים,

במושגים מופשטים כמו "לוקס",
יחידת המידה הבינלאומית

של תאורה, ערכי מבחן "אישיהארה"
לתפישת צבעים.

כשמראים זאת לאנשים
שאינם מצויים

בהיבטים המדעיים האלה,
הם הופכים

לסלמנדרות בשמש הצהריים.
זה כמו לדבר

על המשיק של זווית הראייה, כן?

העיניים שלהם נעשות מזוגגות, כן?

עד-מומחה צריך גם להיות
מורה טוב,

לתקשר היטב,
וזו חלק מהסיבה

מדוע צילמתי את התמונות,
לא רק כדי להראות

היכן מקורות התאורה,
ומה שאנו מכנים "תאורת זליגה",

הפיזור, אלא גם כדי
שיהיה קל יותר

למי ששופט את העובדות
להבין את הנסיבות.

אז אלה כמה מהתמונות
בהן באמת השתמשתי

כשהעדתי.

אך מבחינתי כמדען,
יותר חשובות היו

הקריאות האלה,
הקריאות של מד-האור,

שאותן אני יכול להפוך
לתחזיות ממשיות

של כושר הראייה של העין האנושית

בנסיבות האלה,

ולפי הקריאות שלי,
אותן תיעדתי בזירת האירוע

באותם תנאי שמש וירח

באותו מועד וכו' וכו'

הצלחתי לחזות

שלא יכלה להיות
תפישת-צבעים אמינה,

שהיא גורם מכריע בזיהוי פנים,

ושיכלה להיות רק ראיה סטוקופטית,

כלומר שהיתה
רמת-הפרדה נמוכה מאד,

מה שאנו מכנים
"זיהוי גבולי",

ושיותר מכך, בגלל שהעיניים
היו ודאי

מורחבות מאד בתנאי התאורה האלה,
עומק השדה,

המרחק שבו ניתן להתמקד
ולראות פרטים,

היה ודאי פחות מ-45 ס"מ.

העדתי על כך בבית המשפט,

ואף שהשופט היה קשוב מאד,

זה היה שימוע ממושך מאד

של העצומה הזו למשפט חוזר,
וכתוצאה מכך,

ראיתי בזווית עיני

שהשופט אולי עשוי להזדקק

למעט יותר שכנוע

מאשר סתם מספרים.

ובנקודה זו נעשיתי קצת חצוף,

ופניתי

ושאלתי את השופט,

"כבודו, נראה לי שעליך

לצאת ולראות בעצמך
את זירת האירוע."

ייתכן שבנימה שלי
היתה יותר התגרות

מאשר בקשה--
[צחוק]

בכל אופן, ייאמר לזכותו של האיש
שהיה לו האומץ

לומר, "כן. אעשה זאת."

הלם בתורת המשפט האמריקאית.

אז מצאנו תנאים זהים,

שיחזרנו מחדש את כל העסק,

הוא הגיע עם חטיבה שלמה
של שוטרים ממשרד השריף

כדי שיגנו עליו באותה קהילה, כן?
[צחוק]

העמדנו אותו ממש קצת ברחוב,

קרוב יותר לרכב החשוד,
הרכב של היורה,

מכפי שהיו הנערים,

והוא עמד כמה מטרים מהמדרכה

לכיוון מרכז הרחוב.

שלחנו מכונית שתחלוף לידו,

אותו רכב שתיארו הנערים, כן?

היו בו נהג ונוסע,

ואחרי שהרכב חלף ליד השופט

הנוסע הושיט את ידו,

הצביע בה אחורה לעבר השופט
בעוד הרכב ממשיך בנסיעה,

בדיוק כפי שהנערים
תיארו זאת, כן?

לא היה לו ביד
אקדח אמיתי,

אלא חפץ שחור שדמה

לאקדח המתואר.

הוא הצביע בו,
וזה מה שהשופט ראה.

הנה הרכב במרחק 10 מטר מהשופט.

יש זרוע שבולטת מצד הנוסע

ומצביעה אחורה לכיוונכם.

המרחק הוא 10 מטרים.

כמה מהנערים אמרו למעשה שהרכב

היה במרחק 5 מטרים
כשנורו היריות.

אז הנה 5 מטרים.

בנקודה זו נעשיתי
מעט מודאג.

עם השופט הזה
לא כדאי לשחק פוקר.

הוא שלט ברוחו לגמרי.
לא ראיתי אפילו ניד-גבה.

לא ראיתי שום הטיה של הראש.

לא היה לי צל של מושג
מה התגובה שלו,

ואחרי שהוא צפה בשחזור,

הוא פנה אלי ושאל,

"יש משהו נוסף
שאתה רוצה שאראה?"

אמרתי, "כבודו,"
ולא ברור לי אם קיבלתי אומץ

מהמדידות המדעיות שהיו לי בכיס

והעובדה שידעתי שהן מדויקות,

או אם זו היתה טפשות לשמה.

שזה מה שחשבו עורכי הדין
של ההגנה-- [צחוק]

כשהם שמעו אותי אומר,

"כן, כבודו,
אני רוצה שתישאר לעמוד שם

ואני רוצה שהרכב יעשה
סיבוב נוסף,

ויגיע אליך, ואני רוצה
שהוא יעצור

ממש מולך,
במרחק של כמטר ממך,

ואני רוצה שהנוסע
יושיט את ידו

האוחזת בחפץ שחור
ויכוון אותו בדיוק אליך,

ואתה רשאי להביט בו
כמה זמן שתרצה."

וזה מה שהוא ראה.
[צחוק]

שימו לב, וזה מה שהופיע
בדו"ח הבדיקה שלי,

שכל האור הדומיננטי
מגיע מצפון,

משמע שפרצופו של היורה

היה אטום לגמרי מבחינת התאורה.
הוא היה מואר מאחור.

יותר מזה, גג הרכב

יוצר את מה שאנו מכנים
"ענן צל" בתוך הרכב

שמשחיר אותו עוד יותר.

ומדובר על מרחק של כמטר.

מדוע לקחתי
את הסיכון הזה?

ידעתי שעומק השדה
היה 45 ס"מ או פחות.

במרחק של כמטר,
זה היה באותה מידה יכול להיות

במרחק של מגרש כדורגל.

זה מה שהוא ראה.

הוא חזר לבית המשפט,
היו עוד כמה ימי שמיעת עדויות.

ובסופו של דבר,

הוא נתן את פסק הדין

ונעתר לעצומה למען משפט חוזר.

ויותר מכך,
הוא שיחרר את מר קאריו

כדי שיוכל לסייע
בהכנת ההגנה שלו

אם התביעה תחליט ללכת
למשפט חוזר.

והם החליטו שלא.

היום הוא אדם חופשי.
[מחיאות כפיים]

[מחיאות כפיים]

כאן הוא מחבק
את סבתה של אשתו.

הוא-- חברתו היתה בהריון
כשהוא עמד למשפט,

וילדה בן.

הוא ובנו לומדים שניהם
באוניברסיטת קליפורניה בלונג ביץ'

בימים אלה.
[מחיאות כפיים]

ומה הדוגמה הזו--

מה חשוב שנזכור מכך?

ראשית כל,
יש היסטוריה ארוכה של איבה

בין המדע והחוק

בתורת המשפט האמריקאית.

יכולתי לענג אתכם
בסיפורי אימים של בורות

מעשרות שנותי כעד-מומחה,

מכך שרק ניסיתי להכניס את המדע
לאולם בית המשפט.

הצד שכנגד תמיד נאבק בכך
ומתנגד לכך.

הצעה אחת היא
שכולנו נתייחס הרבה יותר

לצורך, בעזרת מדיניות,

בעזרת נהלים,

להכניס יותר מדע לבית המשפט,

ולדעתי צעד גדול בכיוון זה

הוא להציב יותר דרישות,

עם כל הכבוד לפקולטות למשפטים,

מבחינת המדע, הטכנולוגיה,
ההנדסה, המתמטיקה

בפני מי שבוחר ללמוד משפטים,

כי הם יהפכו לשופטים.

חישבו על האופן בו אנו
בוחרים שופטים בארץ הזו.

זה שונה מאד מאשר
ברוב התרבויות האחרות, נכון?

הדבר השני שברצוני להציע,

האזהרה שעל כולנו לזכור,

שאני מזכיר לעצמי ללא הרף,

היא כמה באמת מדויקים הזכרונות

שאנו יודעים שהם אמיתיים,
שאנו מאמינים להם?

יש עשרות שנות מחקר,

דוגמאות על גבי דוגמאות
של מקרים כאלה,

שבהם אנשים

באמת מאמינים.
איש מהנערים הללו

שזיהו אותו,

לא חשב שהוא מצביע
על האדם הלא-נכון.

איש מהם לא חשב
שהוא לא יכול היה לראות את פניו.

כולנו צריכים להיות זהירים מאד.

כל זכרונותינו
הם זכרונות משוחזרים.

הם התוצר
של מה שחווינו במקור,

יחד עם כל מה שקרה
לאחר מכן.

הם דינמיים.

הם ניתנים לעיצוב.
הם הפכפכים,

ולכן על כולנו לזכור להיזהר,

כי הדיוק של זכרונותינו

לא נמדד לפי מידת המוחשיות שלהם

או לפי המידה בה אנו משוכנעים
שהם נכונים.

תודה רבה.
[מחיאות כפיים]