< Return to Video

כוחה המרפא של הקריאה

  • 0:01 - 0:06
    אני רוצה לדבר היום על איך קריאה
    יכולה לשנות את חיינו
  • 0:06 - 0:09
    ואיך הגבולות שלה משתנים.
  • 0:10 - 0:14
    אני רוצה לדבר אתכם איך קריאה
    מאפשרת לנו עולם שניתן לשתף
  • 0:14 - 0:17
    של קשר אנושי עוצמתי.
  • 0:18 - 0:21
    אבל גם על איך הקשר הזה הוא תמיד חלקי.
  • 0:21 - 0:26
    איך קריאה היא בסופו של דבר
    משימה בודדת, אידיוסינקרטית.
  • 0:28 - 0:30
    הסופר ששינה את חיי
  • 0:30 - 0:35
    היה הסופר האפרו-אמריקאי הדגול
    ג'יימס בולדווין.
  • 0:35 - 0:38
    כשהייתי צעירה במערב מישיגן בשנות ה-80,
  • 0:38 - 0:42
    לא היו הרבה סופרים ממוצא אמריקאי אסיאתי
    שהתעניינו בשינוי חברתי.
  • 0:43 - 0:47
    כך שאני חושבת שפניתי לג'יימס בולדווין
  • 0:47 - 0:51
    כדרך למלא את החלל הזה,
    כדרך להרגיש מודעות גזעית.
  • 0:52 - 0:56
    אבל אולי בגלל שידעתי שאני עצמי
    אינני אפרו-אמריקאית,
  • 0:56 - 1:00
    הרגשתי גם שמילותיו מציבות בפניי
    אתגר ותביעה לצדק.
  • 1:00 - 1:03
    במיוחד המילים האלו:
  • 1:03 - 1:07
    "ישנם ליברלים בעלי כל הגישות הנכונות,
  • 1:07 - 1:09
    אך ללא שום אמונות של ממש.
  • 1:10 - 1:14
    כשהקלפים נחשפים ואיכשהו
    אתה מצפה מהם לעמוד במילתם,
  • 1:14 - 1:17
    הם איכשהו לא שם".
  • 1:17 - 1:19
    הם איכשהו לא שם.
  • 1:19 - 1:22
    לקחתי את המילים האלה ממש מילולית.
  • 1:22 - 1:23
    היכן עליי להתמקם?
  • 1:24 - 1:27
    הלכתי לדלתא במיסיסיפי,
  • 1:27 - 1:30
    אחד המחוזות העניים ביותר בארה"ב.
  • 1:30 - 1:33
    זהו מקום שעוצב על ידי היסטוריה עוצמתית.
  • 1:33 - 1:38
    בשנות ה-60, אפרו-אמריקאים סיכנו את חייהם
    במאבק למען חינוך,
  • 1:38 - 1:40
    במאבק למען זכות ההצבעה.
  • 1:41 - 1:43
    אני רציתי להיות חלק מהשינוי הזה,
  • 1:43 - 1:47
    לעזור לצעירים לסיים תיכון
    וללכת ללמוד בקולג'.
  • 1:48 - 1:51
    כשהגעתי לדלתא במיסיסיפי,
  • 1:51 - 1:53
    היה זה מקום שעדיין סבל מעוני,
  • 1:53 - 1:55
    עדיין היה מופרד,
  • 1:55 - 1:58
    ועדיין היה זקוק באופן דרמטי לשינוי.
  • 1:59 - 2:02
    בבית הספר שלי, בו הוצבתי,
  • 2:02 - 2:07
    לא היתה ספריה, לא היה יועץ השמה,
  • 2:07 - 2:10
    אבל כן היה שם קצין משטרה.
  • 2:10 - 2:12
    חצי מהמורים היו מורים מחליפים
  • 2:12 - 2:14
    וכשהתלמידים התחילו לריב ביניהם,
  • 2:14 - 2:18
    בית הספר היה שולח אותם לבית הכלא המקומי.
  • 2:20 - 2:23
    זהו בית הספר בו פגשתי את פטריק.
  • 2:23 - 2:28
    הוא היה בן 15, נשאר כיתה
    פעמיים, הוא היה בכיתה ח'.
  • 2:28 - 2:31
    הוא היה שקט, מופנם,
  • 2:31 - 2:34
    כאילו הוא תמיד היה שקוע במחשבות עמוקות.
  • 2:34 - 2:36
    והוא שנא לראות אנשים אחרים רבים,
  • 2:38 - 2:41
    ראיתי אותו פעם נכנס בין שתי
    בנות שהתחילו לריב זו עם זו
  • 2:41 - 2:44
    והוא חטף ונפל על הקרקע.
  • 2:45 - 2:48
    לפטריק היתה בעיה אחת בלבד.
  • 2:48 - 2:50
    הוא לא היה מוכן ללכת לבית הספר.
  • 2:51 - 2:54
    הוא אמר שלפעמים בית הספר היה פשוט מדכא מדי
  • 2:54 - 2:57
    כי אנשים כל הזמן רבו זה עם זה
    ומורים כל הזמן התפטרו.
  • 2:58 - 3:04
    בנוסף, אמו עבדה בשתי עבודות והיתה פשוט עייפה מכדי להכריח אותו ללכת.
  • 3:04 - 3:07
    אז לקחתי על עצמי את המשימה
    לגרום לו להגיע לבית הספר.
  • 3:07 - 3:11
    ובגלל שהייתי משוגעת ובת 22
    ואופטימית בקיצוניות,
  • 3:11 - 3:13
    התכנון שלי היה רק להופיע בבית שלו
  • 3:13 - 3:16
    ולומר, "היי, למה שלא תבוא לבית הספר?"
  • 3:17 - 3:18
    והתכנית הזאת הצליחה,
  • 3:18 - 3:21
    הוא התחיל להגיע לבית הספר
    בכל יום.
  • 3:21 - 3:23
    והוא התחיל לפרוח בכיתה שלי.
  • 3:23 - 3:26
    הוא כתב שירה, הוא קרא ספרים.
  • 3:27 - 3:29
    הוא הגיע לבית הספר כל יום.
  • 3:31 - 3:33
    בסביבות אותו הזמן
  • 3:33 - 3:35
    שהצלחתי לפענח איך להתחבר לפטריק,
  • 3:35 - 3:37
    התקבלתי ללימודי משפטים בהרווארד.
  • 3:40 - 3:43
    שוב עמדתי מול השאלה איפה עליי
    לשים את עצמי?
  • 3:43 - 3:45
    איפה עליי להיות?
  • 3:45 - 3:48
    וחשבתי לעצמי
  • 3:48 - 3:52
    שהדלתא במיסיסיפי היה מקום
    בו אנשים בעלי ממון,
  • 3:52 - 3:54
    אנשים עם הזדמנויות,
  • 3:54 - 3:55
    אותם אנשים עוזבים.
  • 3:56 - 3:57
    והאנשים שנשארים מאחור
  • 3:57 - 4:00
    הם האנשים שאין להם את האפשרות לעזוב.
  • 4:01 - 4:03
    לא רציתי להיות בן אדם שעוזב.
  • 4:03 - 4:05
    רציתי להיות אדם שנשאר.
  • 4:06 - 4:09
    מצד שני, הייתי בודדה ועייפה.
  • 4:09 - 4:13
    וכך שכנעתי את עצמי שאוכל
    להביא ליותר שינוי
  • 4:14 - 4:18
    בהיקף רחב יותר אם יהיה לי
    תואר יוקרתי במשפטים.
  • 4:20 - 4:21
    אז עזבתי.
  • 4:23 - 4:24
    שלוש שנים לאחר מכן,
  • 4:24 - 4:27
    כשעמדתי לסיים את התואר במשפטים,
  • 4:27 - 4:29
    חבר שלי התקשר אלי
  • 4:29 - 4:33
    וסיפר לי שפטריק נכנס לתגרה והרג מישהו.
  • 4:35 - 4:37
    הייתי שבורה.
  • 4:37 - 4:40
    חלק ממני לא האמין לזה,
  • 4:40 - 4:43
    אבל חלק ממני גם ידע שזאת האמת.
  • 4:44 - 4:46
    טסתי דרומה לראות את פטריק.
  • 4:47 - 4:49
    ביקרתי אותו בבית הכלא.
  • 4:51 - 4:54
    והיא סיפר לי שזה היה נכון.
  • 4:54 - 4:57
    שהוא הרג מישהו.
  • 4:57 - 4:59
    והוא לא רצה לדבר על זה יותר.
  • 5:00 - 5:02
    שאלתי אותו מה קרה עם בית הספר
  • 5:02 - 5:06
    והוא אמר שהוא נשר שנה אחרי שהלכתי.
  • 5:06 - 5:09
    ואז הוא רצה לספר לי משהו אחר.
  • 5:09 - 5:12
    הוא השפיל מבט ואמר שיש לו בת
  • 5:12 - 5:14
    תינוקת טריה.
  • 5:14 - 5:16
    והוא הרגיש שהוא אכזב אותה.
  • 5:19 - 5:22
    זה היה הכל, השיחה שלנו היתה קצרה וקטועה.
  • 5:23 - 5:28
    כשיצאתי מהכלא, קול בתוכי אמר,
  • 5:28 - 5:30
    "תחזרי.
  • 5:30 - 5:33
    אם לא תחזרי עכשיו, את לעולם לא תחזרי".
  • 5:36 - 5:40
    אז סיימתי את התואר במשפטים וחזרתי.
  • 5:41 - 5:43
    חזרתי לראות את פטריק,
  • 5:43 - 5:46
    חזרתי לראות אם אוכל לעזור לו בפן המשפטי.
  • 5:47 - 5:50
    והפעם, כשראיתי אותו, בפעם השניה,
  • 5:50 - 5:53
    חשבתי שהיה לי רעיון אדיר, אמרתי,
  • 5:53 - 5:56
    "הי, פטריק, למה שלא תכתוב מכתב לבת שלך,
  • 5:56 - 6:00
    כך שתוכל להמשיך ולחשוב עליה?"
  • 6:00 - 6:04
    ונתתי לו עט וחתיכת נייר,
  • 6:04 - 6:05
    והוא התחיל לכתוב.
  • 6:07 - 6:09
    אבל כשראיתי את הנייר שהוא החזיר לי
  • 6:09 - 6:11
    הייתי בהלם.
  • 6:13 - 6:15
    לא זיהיתי את כתב היד שלו,
  • 6:15 - 6:18
    הוא עשה טעויות כתיב פשוטות.
  • 6:19 - 6:22
    וחשבתי לעצמי שכמורה,
  • 6:22 - 6:25
    ידעתי שתלמיד יכול להשתפר באופן דרמטי
  • 6:25 - 6:28
    בפרק זמן מאוד מהיר,
  • 6:28 - 6:32
    אבל אף פעם לא חשבתי שתלמיד יוכל להתדרדר
    באופן כל כך דרמטי.
  • 6:34 - 6:36
    מה שכאב לי עוד יותר,
  • 6:36 - 6:39
    היה לראות מה שהוא כתב לבת שלו.
  • 6:40 - 6:41
    הוא כתב,
  • 6:41 - 6:45
    "אני מצטער על הטעויות שלי,
    אני מצטער שלא הייתי שם בשבילך".
  • 6:46 - 6:49
    וזה היה כל מה שהוא הרגיש
    שהוא צריך לומר לה.
  • 6:50 - 6:55
    ושאלתי את עצמי איך אוכל לשכנע
    אותו שיש לו עוד מה לומר,
  • 6:55 - 6:58
    חלקים ממנו שהוא לא צריך להתנצל עבורם.
  • 6:59 - 7:00
    רציתי שהוא ירגיש
  • 7:00 - 7:04
    שיש לו משהו שווה ערך לחלוק עם הבת שלו.
  • 7:06 - 7:09
    בכל יום בשבעת החודשים שלאחר מכן,
  • 7:09 - 7:12
    ביקרתי אותו והבאתי לו ספרים.
  • 7:12 - 7:16
    תיק הספרים שלי הפך לספריה קטנה.
  • 7:16 - 7:18
    הבאתי לו ספרים של ג'יימס בולדווין,
  • 7:18 - 7:23
    הבאתי ספרים של וולט וויטמן, ס.ס. לואיס,
  • 7:23 - 7:28
    הבאתי ספרי הדרכה לעצים, לציפורים,
  • 7:28 - 7:31
    ומה שיהפוך לספר האהוב עליו, מילון.
  • 7:32 - 7:33
    היו ימים בהם
  • 7:33 - 7:37
    ישבנו במשך שעות בשקט, שנינו קוראים.
  • 7:38 - 7:40
    ובימים אחרים,
  • 7:40 - 7:43
    קראנו יחד, קראנו שירה.
  • 7:44 - 7:47
    התחלנו בקריאה של שירי הייקו,
    מאות שירי הייקו,
  • 7:47 - 7:50
    יצירות מופת פשוטות באופן מטעה.
  • 7:50 - 7:53
    והייתי מבקשת ממנו,
    "ספר לי על ההייקו האהוב עליך".
  • 7:53 - 7:56
    וחלקם הם די מצחיקים.
  • 7:56 - 7:58
    אז הנה אחד של איסה:
  • 7:58 - 8:02
    "אל תדאגו, עכבישים,
    משק הבית שלי הוא רגיל".
  • 8:03 - 8:07
    וזה: "נמנמתי במשך חצי יום,
    אף אחד לא העניש אותי!"
  • 8:09 - 8:13
    וזה המקסים, שהוא על היום הראשון של שלג,
  • 8:13 - 8:18
    "צבאים מלקקים כפור ראשון
    זה מפרוותו של זה".
  • 8:19 - 8:22
    יש משהו מסתורי ומקסים
  • 8:22 - 8:25
    פשוט באיך שהשיר נראה.
  • 8:25 - 8:30
    המרווח הריק חשוב לא פחות מהמילים עצמם.
  • 8:31 - 8:34
    קראתי את השיר הזה ע"י ו.ס. מרווין,
  • 8:34 - 8:38
    אותו הוא כתב כשהוא ראה את אשתו עובדת בגינה
  • 8:38 - 8:42
    והבין שהם עומדים לבלות את שארית חייהם יחד.
  • 8:43 - 8:46
    "הרשי לי לדמיין שנשוב
  • 8:46 - 8:49
    כשנרצה ויהיה זה אביב
  • 8:49 - 8:52
    לא נהיה יותר זקנים מאי פעם
  • 8:52 - 8:56
    אבלה של התולעת יכלה כמו הענן הקל
  • 8:56 - 9:00
    דרכו הבוקר זורח לאיטו".
  • 9:00 - 9:03
    שאלתי את פטריק מה השורה
    האהובה עליו והוא אמר,
  • 9:03 - 9:07
    "לא נהיה יותר זקנים מאי פעם".
  • 9:08 - 9:13
    הוא אמר שזה הזכיר לו מקום
    בו הזמן פשוט עוצר מלכת,
  • 9:13 - 9:16
    בו לזמן כבר אין משמעות.
  • 9:16 - 9:18
    ושאלתי אותו אם יש לו מקום כזה,
  • 9:18 - 9:20
    בו הזמן נשאר לנצח.
  • 9:20 - 9:22
    והוא אמר, "אמא שלי".
  • 9:24 - 9:28
    כשאתם קוראים שיר יחד עם מישהו אחר,
  • 9:28 - 9:30
    השיר משנה את משמעותו.
  • 9:31 - 9:36
    כיוון שהוא הופך לאישי עבור אותו
    אדם ואישי עבורכם.
  • 9:38 - 9:40
    קראנו אז ספרים, קראו כל כך הרבה ספרים,
  • 9:40 - 9:43
    קראנו את זכרונותיו של פרדריק דגלאס,
  • 9:43 - 9:47
    עבד אמריקאי שלימד את עצמו קרוא וכתוב
  • 9:47 - 9:50
    וברח לחירות באמצעות יכולת זו.
  • 9:52 - 9:55
    אני גדלתי עם פרדריק דגלאס כגיבור
  • 9:55 - 9:58
    וראיתי בסיפור הזה סיפור
    של תקווה ואופטימיות.
  • 9:59 - 10:02
    אבל הספר הזה גרם לפטריק לפאניקה.
  • 10:03 - 10:08
    הוא נתפס לסיפור בו דגלאס מספר
    איך, במהלך חג המולד,
  • 10:08 - 10:11
    האדונים נתנו לעבדים ג'ין
  • 10:11 - 10:15
    כדרך להראות להם שהם
    לא יכולים להתמודד עם חירות.
  • 10:15 - 10:17
    כיוון שהעבדים כשלו ונפלו בשדות.
  • 10:20 - 10:22
    פטריק אמר שהוא התחבר לזה.
  • 10:22 - 10:26
    הוא אמר שישנם אנשים בכלא שכמו העבדים,
  • 10:26 - 10:28
    לא רוצים לחשוב על המציאות שלהם
  • 10:28 - 10:30
    כי היא כואבת מדי.
  • 10:30 - 10:32
    כואב מדי לחשוב על העבר,
  • 10:32 - 10:35
    כואב מדי לחשוב על הדרך שלפנינו.
  • 10:37 - 10:40
    השורה האהובה עליו היתה:
  • 10:40 - 10:43
    "כל דבר, לא משנה מה, העיקר להיפטר מהמחשבה!
  • 10:44 - 10:49
    היתה זו המחשבה הבלתי פוסקת
    על מצבי שייסרה אותי".
  • 10:50 - 10:54
    פטריק אמר שדגלאס היה אמיץ בכתיבתו,
    בחשיבה שלו.
  • 10:55 - 11:01
    אבל פטריק לא לעולם לא ידע
    עד כמה הוא הזכיר לי את דגלאס.
  • 11:01 - 11:04
    איך הוא המשיך לקרוא למרות
    שזה גרם לו לפניקה.
  • 11:05 - 11:08
    הוא סיים את הספר לפניי,
  • 11:08 - 11:12
    הוא קרא אותו בגרם מדרגות מבטון ללא תאורה.
  • 11:14 - 11:16
    ואז הוא המשיך וקרא את
    אחד הספרים האהובים עליי,
  • 11:16 - 11:19
    "גלעד" של מרילין רובינסון,
  • 11:19 - 11:23
    שהוא מכתב ארוך מאב לבנו.
  • 11:23 - 11:25
    הוא אהב את השורה הזו:
  • 11:25 - 11:27
    "אני כותב את זה בחלקו כדי לספר לך
  • 11:27 - 11:31
    שאם אי פעם תתהה מה עשית בחייך...
  • 11:31 - 11:33
    אתה היית מתנת האל עבורי,
  • 11:33 - 11:36
    נס, משהו יותר מנס".
  • 11:37 - 11:43
    משהו בשפה הזאת, באהבה שבה,
    הכמיהה, הקול שלה,
  • 11:43 - 11:46
    עורר בפטריק שוב את הרצון לכתוב.
  • 11:46 - 11:49
    והוא התחיל למלא מחברות על מחברות
  • 11:49 - 11:53
    במכתבים לבת שלו.
  • 11:53 - 11:56
    במכתבים היפים, המפורטים האלה,
  • 11:56 - 12:02
    הוא דמיין איך הוא ובתו
    שטים בקנו במורד המיסיסיפי.
  • 12:02 - 12:05
    הוא דמיין אותם מוצאים נחל הררי
  • 12:05 - 12:07
    עם מים צלולים.
  • 12:08 - 12:10
    כשצפיתי בפטריק כותב,
  • 12:11 - 12:13
    חשבתי לעצמי,
  • 12:13 - 12:15
    ועכשיו אני שואלת גם את כולכם,
  • 12:16 - 12:21
    כמה מכם כתבתם מכתב למישהו
    שהרגשתם שאכזבתם?
  • 12:22 - 12:27
    הרבה יותר קל פשוט למחוק את האנשים האלה.
  • 12:28 - 12:33
    אבל פטריק הגיע בכל בוקר, עמד מול הבת שלו,
  • 12:33 - 12:36
    והיכה על חטאיו בפניה,
  • 12:36 - 12:39
    מילה במילה בריכוז מלא.
  • 12:42 - 12:45
    רציתי, בחיי שלי
  • 12:46 - 12:49
    לעמת את עצמי באופן כזה.
  • 12:49 - 12:53
    כי הסיכון הזה חושף את
    עוצמתו של הלב של האדם.
  • 12:57 - 13:01
    הרשו לי לקחת צעד אחורה ולשאול שאלה לא קלה.
  • 13:01 - 13:04
    מי אני שאספר את הסיפור הזה,
    כלומר הסיפור של פטריק?
  • 13:06 - 13:09
    פטריק הוא זה שחי עם הכאב הזה
  • 13:09 - 13:13
    ואני מעולם לא חוויתי רעב יום אחד בחיי.
  • 13:15 - 13:17
    חשבתי על השאלה הזאת רבות,
  • 13:17 - 13:21
    אבל מה שאני רוצה לומר הוא שהסיפור הזה
    הוא לא רק על פטריק.
  • 13:21 - 13:22
    הוא עלינו,
  • 13:22 - 13:25
    הוא על חוסר השוויון שקיים בינינו.
  • 13:26 - 13:27
    עולם השפע
  • 13:28 - 13:32
    שפטריק והוריו וסביו
  • 13:32 - 13:34
    הורחקו ממנו.
  • 13:34 - 13:37
    בסיפור הזה, אני מייצגת את עולם השפע.
  • 13:38 - 13:42
    ובאמצעות סיפור הסיפור הזה
    לא רציתי להסתיר את עצמי.
  • 13:42 - 13:44
    להסתיר את הכוח שיש לי.
  • 13:45 - 13:49
    באמצעות סיפור הסיפור הזה,
    רציתי לחשוף את הכוח הזה
  • 13:49 - 13:51
    ואז לשאול,
  • 13:51 - 13:54
    איך אנחנו מקטינים את המרחק בינינו?
  • 13:56 - 14:00
    קריאה היא דרך אחת לגשר על הפער,
  • 14:00 - 14:04
    היא מעניקה לנו עולם שקט שנוכל לחלוק יחד,
  • 14:04 - 14:07
    שנוכל לחלוק באופן שווה זה עם זה.
  • 14:08 - 14:12
    אתם בטח תוהים עכשיו מה קרה לפטריק.
  • 14:12 - 14:13
    האם הקריאה הצילה את חייו?
  • 14:15 - 14:17
    היא הצילה ולא הצילה.
  • 14:18 - 14:21
    כשפטריק השתחרר מהכלא,
  • 14:21 - 14:23
    המסע שלו היה מפרך.
  • 14:24 - 14:28
    מעסיקים לא קיבלו אותו לעבודה
    בגלל העבר הפלילי שלו,
  • 14:28 - 14:31
    החבר הכי טוב שלו, אמא שלו, מתה בגיל 43
  • 14:31 - 14:33
    ממחלת לב וסוכרת.
  • 14:33 - 14:36
    הוא היה הומלס, הוא היה רעב.
  • 14:38 - 14:43
    אז אנשים אומרים הרבה דברים על קריאה
    שעבורי הם מרגישים מוגזמים.
  • 14:44 - 14:48
    היכולת לקרוא ולכתוב לא הגנה עליו מאפליה.
  • 14:48 - 14:50
    היא לא מנעה מאמא שלו למות.
  • 14:52 - 14:54
    אז מה הקריאה יכולה לעשות?
  • 14:55 - 14:59
    יש לי כמה תשובות לסיום היום.
  • 15:01 - 15:03
    הקריאה העשירה את חייו הפנימיים
  • 15:05 - 15:08
    במסתורין, בדמיון,
  • 15:08 - 15:09
    ביופי.
  • 15:10 - 15:15
    הקריאה העניקה לו תמונות שהסבו לו אושר;
  • 15:15 - 15:21
    הר, ים, צבי, כפור.
  • 15:21 - 15:25
    מילים שנתנו לו טעם של עולם חופשי, טבעי.
  • 15:28 - 15:31
    הקריאה נתנה לו שפה למה שהוא איבד.
  • 15:31 - 15:36
    כמה יפות שורות אלה של המשורר דרק וולקוט?
  • 15:36 - 15:38
    פטריק שינן את השיר הזה.
  • 15:38 - 15:40
    "ימים שהחזקתי,
  • 15:40 - 15:42
    ימים שאיבדתי,
  • 15:42 - 15:46
    ימים שגדלו, כמו בנות,
  • 15:46 - 15:48
    ועזבו את זרועותי המגנות".
  • 15:49 - 15:52
    הקריאה לימדה אותו על האומץ שלו.
  • 15:52 - 15:55
    תזכרו שהוא המשיך לקרוא את פרדריק דגלאס,
  • 15:55 - 15:57
    למרות שזה כאב לו.
  • 15:57 - 16:01
    הוא המשיך לשמור על מודעות,
    למרות שהמודעות כאבה.
  • 16:02 - 16:05
    הקריאה היא צורה של חשיבה,
  • 16:05 - 16:09
    לכן קשה לקרוא בגלל שאנחנו מחויבים לחשוב.
  • 16:09 - 16:13
    ופטריק בחר לחשוב במקום לא לחשוב.
  • 16:16 - 16:20
    ולבסוף, הקריאה העניקה לו שפה
    לדבר עם הבת שלו.
  • 16:21 - 16:25
    הקריאה נתנה לו השראה לרצות לכתוב.
  • 16:25 - 16:29
    הקשר בין קריאה לכתיבה הוא כל כך חזק.
  • 16:29 - 16:31
    כשאנחנו מתחילים לקרוא,
  • 16:31 - 16:33
    אנחנו מתחילים למצוא את המילים.
  • 16:34 - 16:39
    והוא מצא את המילים לדמיין את שניהם יחד.
  • 16:39 - 16:40
    הוא מצא את המילים
  • 16:42 - 16:44
    לספר לה כמה הוא אוהב אותה.
  • 16:46 - 16:50
    הקריאה גם שינתה את
    מערכת היחסים שלנו זה עם זו.
  • 16:50 - 16:52
    הוא נתנה לנו מקום לאינטימיות,
  • 16:52 - 16:55
    לראות מעבר לנקודת המבט האישית שלנו.
  • 16:55 - 16:58
    והקריאה לקחה מערכת יחסים לא שוויונית
  • 16:58 - 17:00
    ונתנה לנו נקודת שוויון ארעית.
  • 17:02 - 17:05
    כשאתה פוגש מישהו כקורא,
  • 17:05 - 17:07
    אתה פוגש אותו לראשונה,
  • 17:07 - 17:09
    באופן חדש, טרי.
  • 17:10 - 17:13
    אין לך שום דרך לנחש מה תהיה
    השורה האהובה עליו.
  • 17:14 - 17:18
    אילו זיכרונות ואבל אישי הוא מחזיק.
  • 17:19 - 17:23
    ואתה מתמודד עם הפרטיות האולטימטיבית
    של חייו הפנימיים.
  • 17:24 - 17:27
    ואז אתה מתחיל לתהות, "ובכן,
    ממה מורכבים חיי הפנימיים?
  • 17:27 - 17:30
    מה יש לי שהוא בעל ערך לחלוק עם מישהו אחר?"
  • 17:33 - 17:34
    אני רוצה לסיים
  • 17:36 - 17:40
    בכמה מהשורות האהובות עלי
    מהמכתבים של פטריק לבת שלו.
  • 17:41 - 17:44
    "הנהר מלא צללים בכמה מקומות
  • 17:44 - 17:47
    אבל האור מבהיק דרך חרכי העצים ...
  • 17:47 - 17:51
    על חלק מהענפים תלויים שפע של תותים.
  • 17:51 - 17:54
    אתה מושיט את ידך וקוטף כמה".
  • 17:56 - 17:58
    והמכתב היפה הזה, בו הוא כותב,
  • 17:58 - 18:03
    "עצמי את עינייך והקשיבי לצלילי המילים.
  • 18:03 - 18:05
    אני מכיר את השיר הזה בעל פה
  • 18:05 - 18:08
    והייתי רוצה שתכירי אותו גם את".
  • 18:09 - 18:11
    תודה רבה לכולכם.
  • 18:11 - 18:14
    (מחיאות כפיים)
Title:
כוחה המרפא של הקריאה
Speaker:
מישל קואו
Description:

קריאה וכתיבה יכולות להיות מעשים מלאים באומץ שמקרבים אותנו זה לזה ולעצמינו. הסופרת מישל קואו מספרת איך לימוד כישורי קריאה לתלמידים בדלתת המיסיסיפי חשף בפניה את הכוח המגשר של המילה הכתובה - כמו גם מגבלות הכוח הזה.
more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
18:27

Hebrew subtitles

Revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.