האם יש מוחות זכריים ונקביים? - דפנה יואל ב-TEDxיפו

פרופסור דפנה יואל מתעמקת בתפישה השגויה לפיה המוח יכול להיות רק זכרי או רק נקבי, תפישה שמסבירה מדוע גברים ונשים שונים אלה מאלה. היא מפריכה תיאוריה זו, מציגה את הנתונים הנוירולוגיים ומוכיחה שמוחותינו הם בעצם פסיפסים ייחודיים של מאפיינים זכריים ונקביים, שיוצרים מוח בין-מיני.

האם ידעתם ש-15 דקות של דְחַק
מספיקות כדי לשנות את המין

של אזורים מסוימים במוח

מהצורה הזכרית לצורה הנקבית
או מהצורה הנקבית לצורה הזכרית?

גם אני לא ידעתי זאת,
אבל כשגיליתי עובדה זו

זה שינה לגמרי
את אופן חשיבתי על מין ומוח.

הכל החל לפני כ-4 שנים

כשהחלטתי להעביר קורס
בנושא הפסיכולוגיה של המגדר.

ישבתי בבית במשך כמעט שנה
וקראתי ספרים ומאמרים מדעיים

על התפתחותם של גברים ונשים
מרגע ההתעברות.

כחוקרת מוח
היה לי כמובן עניין

ביחסים שבין מין ומוח.

במהרה גיליתי שמדענים רבים,
בדיוק כמו מרביתנו,

מאמינים שיש מוחות זכריים
ומוחות נקביים,

ושזו הסיבה להבדלים המהותיים

שבין גברים לנשים.

לפי גירסה פופולרית ביותר
של הסיפור הזה,

במוח הנקבי יש מרכז רגש גדול
ומרכז תקשורת גדול;

הוא מחווט לאמפטיה.

במוח הזכרי, לעומת זאת,

יש מרכז תוקפנות גדול
ומרכז סקס גדול;

הוא מחווט...

...לבניית מערכות.

אולי חשבתם על משהו אחר,
אבל זאת תיאוריה מדעית, אחרי הכל.

(צחוק)

זאת תיאוריה מקובלת מאד
או סיפור מקובל מאד

כי הם מספקים לנו הסבר פשוט מאד
לעולם בו אנו חיים.

זה מסביר מדוע נשים
יותר רגישות ורגשניות

וגברים הם יותר תוקפניים ומיניים.

מדוע יש יותר מורות מאשר מורים,
ומדוע רוב המהנדסים הם גברים.

כבר ברחם, כך ממשיך הסיפור,
שטף עצום של טסטוסטרון

משנה את המוח של העובר הזכר

מצורת ברירת-המחדל הנקבית
לצורה הזכרית.

וכך הבנים נולדים עם מוח זכרי
והבנות - עם מוח נקבי.

אף שהרעיון
של מוח זכרי ומוח נקבי

מתאים היטב להשקפה המקובלת
של גברים ממאדים ונשים מנוגה,

הוא לא עולה בקנה אחד
עם הנתונים המדעיים,

לפיהם גברים ונשים דומים להפליא.

ב-50 השנה האחרונות לערך,
פורסמו מעל 50,000 מאמרים

על הבדלים בין המינים, בפסיכולוגיה.

לא קראתי את כולם,
אפילו שנה אינה מספיקה לכך,

אבל יש כאלה שקראו הכל,

ומסקנתם, על סמך המספר העצום
של מחקרים אלה,

היא שגברים ונשים דומים ביותר

כמעט בכל מה שפסיכולוגים
מסוגלים למדוד.

כישורים אינטלקטואליים,
כישורים קוגניטיביים,

כישורים רגשיים, מאפייני אישיות,

תחומי עניין ונטיות.

יש רק מעט תחומים שבהם נמצאו
הבדלי מין עקביים.

לדוגמה,

גברים, בממוצע - לא כולם,
,אבל בממוצע - יותר תוקפניים מנשים

ולכן אנו מכנים את התוקפנות
"תכונה גברית".

לנשים בממוצע יש יותר חמלה
מאשר לגברים,

לכן אנו מכנים זאת
"תכונה נשית".

אבל גם בתחומים אלה
רב מאד הדמיון בין גברים לנשים,

וההבדלים הם קטנים ביותר.

ועוד יותר חשוב, היום אנו יודעים
שכל אחד ואחת מאיתנו הם פסיפס ייחודי

של מאפיינים זכריים ונקביים גם יחד;

אנו לא לגמרי זכריים
ולא לגמרי נקביים.

אני מניחה שכבר ידעתם את זה,
לא עלי, אבל על עצמכם,

שיש לכם צד נשי וצד גברי.

אחזור בהמשך לדימוי הזה, של כל
אחד ואחת מאיתנו כפסיפס ייחודי

של מאפיינים נקביים וזכריים.

אבל כעת הבה נחזור למוח.

כבר בסוף המאה ה-19

מדענים גילו הבדל
בין מוחות של גברים

לבין מוחות של נשים.

הם גילו שמוחותיהם של גברים
בממוצע גדולים יותר

ממוחותיהן של נשים.

יש מדענים שראו בכך הוכחה
שמאששת ומסבירה

את האמונה שרווחה אז,
שגברים חכמים מנשים.

מדען אחד אף הרחיק לכת וקבע
שנשים, בגלל מוחן הקטן,

חסרות את הכישורים האינטלקטואליים והאקדמיים
הנחוצים ללימודים אקדמיים.

אם ההגיון הזה נשמע מוכר,
זה לא במקרה.

זו אותה האמונה שאיתה התחלנו,

שגברים ונשים שונים באופן מהותי,

כי לגברים יש מוח זכרי
ולנשים יש מוח נקבי.

אבל זו גירסה ישנה יותר של המיתוס,
ולכן היא נשמעת מגוחכת.

היום, כשנשים לא רק
הולכות לאוניברסיטה,

אלא הן עולות במספרן על הגברים
בכל רמות הלימודים האקדמיים,

נשמע מגוחך שמדענים יכלו להאמין

שנשים לא יכולות ללמוד באוניברסיטה
בגלל שהמוח שלהן

קטן בממוצע מן המוח של גברים.

אל תבינו אותי לא נכון:
המוח של נשים

עדיין קטן יותר בממוצע
מן המוח של גברים.

מה שהשתנה איננו גודל המוח;

מה שהשתנה הוא הנורמות החברתיות
והחוקים שמנעו

והרתיעו נשים מללמוד.

במשך יותר ממאה השנים האחרונות

מדענים המשיכו לגלות הבדלים

בין מוחות של זכרים ושל נקבות
גם בבני-אדם וגם בחיות.

לדוגמה, בהשוואה לגברים,
לנשים יש קליפת מוח עבה יותר,

ויותר חומר אפור לעומת חומר לבן.

בהשוואה לנשים, לגברים יש חדרי מוח
גדולים יותר.

אלה החורים הגדולים שרואים במוח.

(צחוק)

אני רואה שכמה מכם,
ששמחו מאד לגלות

שלגברים יש מוח גדול יותר
מאשר לנשים,

לא מאושרים מהגילוי הזה.

ואני יכולה להבין את זה,
כי אם אתם מאמינים,

כמו המדענים של המאה ה-19,

שיש חשיבות לגודל המוח,

אז בהחלט יביך אתכם לגלות
שהמוחות הגדולים יותר שלכם

באים עם -- איך נקרא לזה?--
חללים ריקים גדולים יותר?

(צחוק)

אבל אני רוצה להעביר את המסר
שכל אלה הם הבלים;

הגברים מסתדרים יפה מאד
עם חדרי המוח הגדולים יותר שלהם,

(צחוק)

בדיוק כמו שנשים מסתדרות יפה מאד
עם המוחות הקטנים יותר שלהן.

היום אנו יודעים על מאות הבדלים
בין מוחות של גברים ושל נשים.

לא רק הבדלי גודל
כפי שזה עתה הראיתי לכם,

אלא גם הבדלים
במיקרו-אנטומיה של המוח

ומיד אראה לכם דוגמה.

וככל שהתגלו יותר ויותר הבדלים,

כך האמונה שיש מוח זכרי
ויש מוח נקבי

הלכה והתחזקה,

כי כולם הניחו כמובן מאליו
שהבדלים אלה מצטברים,

כפי שמתואר בשקף הזה.

בהתחלה זה נשמע לי הגיוני לגמרי;

יש הרבה הבדלים בין מוחות
של זכרים ונקבות,

לכן מן הסתם יש מוח זכרי
ויש מוח נקבי.

אבל אז קראתי את המאמר
עליו סיפרתי לכם בהתחלה,

זה שמצא שדְחק מסוגל לשנות
את מין המוח,

והבנתי שיש פגם בהגיון הזה.

הבה נתבונן במחקר הזה ביחד.

במחקר הזה, החוקרים התעניינו
בהשפעות דחק

על אזור במוח הקרוי "היפוקמפוס".

הם מדדו את צפיפות
הקוצים הדנדריטיים.

אתם רואים כאן תא עצב
עם הדנדריטים שלו

והנקודות האדומות הקטנות
הן הקוצים הדנדריטיים.

כאן אנו רואים דנדריט

של חולדה זכר,
ודנדריט של חולדה נקבה,

הוספתי חצים אדומים
כדי שיהיה קל יותר לזהות את הקוצים.

ואנו רואים בבירור הבדל בין המינים.

לזכרים יש פחות קוצים יחסית לנקבות.

זיכרו את הרגע הזה.
זו הפעם הראשונה בה זכיתם לראות

הבדלים בין המינים במוח.

אז אנו יכולים לקבוע שהדנדריטים באזור זה
הם בעלי צורה זכרית

כלומר, קוצים דלילים
וצורה נקבית, שהיא קוצים צפופים.

במחקר הזה היתה
קבוצת חולדות נוספת;

חולדות אלו נחשפו לדחק
במשך 15 דקות;

כאורך ההרצאה הזו,

אז אתם יכולים לדמיין
מה קורה עכשיו למוח שלי.

(צחוק)

וכאן אנו רואים דנדריט של זכר
שנחשף לדחק

ודנדריט של נקבה שנחשפה לדחק.

ומה מוזר: לדנדריט ממוח הזכר

יש מה שהגדרנו כצורה נקבית.
כלומר, המון קוצים.

ולדנדריט ממוח הנקבה שנחשפה לדחק

יש מה שהגדרנו כצורה זכרית.
כלומר, מעט קוצים.

כך שאנו רואים שצורת הדנדריטים
באזור זה תלויה במין;

היא שונה אצל זכרים ואצל נקבות,
אבל היא לא תלויה רק במין.

הידיעה שהדנדריט בו אתם מתבוננים
הוא של נקבה

אינה מספיקה כדי לנבא
את צורת הדנדריט,

אם תראו מעט או הרבה קוצים.

כדי לנבא זאת עליכם גם לדעת

האם הנקבה הזו
חוותה דחק או לא.

אז למרות שהמין חשוב,

הרי שהאינטראקציה בין המין
לבין התנאים הסביבתיים,

ובמקרה זה דְחק,

היא שקובעת את צורת הנוירונים באזור זה.

כפי שאתם מתארים לעצמכם,
הופתעתי מאד מן המחקר הזה.

ולכן התחלתי לחפש מחקרים דומים.

לא היה כל-כך קשה למצוא אותם.

היו מחקרים שדיווחו
על השפעות דומות של דחק,

כשהדחק נחווה ברחם,
מיד אחרי הלידה ובבגרות.

היו גם השפעות דומות
למניפולציות אחרות.

לדוגמה, אם החולדות שוכנו
בנפרד או בקבוצה,

אם היה להן עם מה לשחק
או לא.

המניפולציות השונות השפיעו על
אזורים רבים במוח, לא רק על ההיפוקמפוס,

ועל תכונות רבות במוח
כגון גודל, מספר תאי העצב

וצורות הדנדריטים,
כפי שהראיתי זה עתה.

המשותף לכל המחקרים האלה

היה הממצא שבכל מניפולציה שהיא,

היו מאפיינים במוח ששינו את מינם,
והיו שלא.

עכשיו אתם אולי תוהים:
"אז מה הטעם לדבר

"על המין של אזור כלשהו במוח,

"אם אנו רואים שמניפולציה פשוטה
יכולה להפוך בין זכרי לנקבי?"

אתם צודקים בהחלט.
זה חסר-משמעות

לדבר על צורה זכרית
וצורה נקבית.

יש הרבה יותר טעם,
הרבה יותר סביר והגיוני

להשתמש במונחי תצורה,
כגון "דליל" לעומת "צפוף",

"גבוה" לעומת "נמוך",
"ארוך" לעומת "קצר".

אבל אני אמשיך להשתמש
במונחי זכר-נקבה אלה,

כי זה עוזר לי להבהיר
את הטיעון שלי.

הבה נחזור אל העובר הזכר,

ואל שטף הטסטוסטרון
שמשנה את מוחו

מהצורה הנקבית לצורה הזכרית,
ונוסיף רק רכיב בודד: דחק.

דמיינו את אימו של העובר
במהלך שבועות ההריון הארוכים.

היא חווה דחק מידי פעם,

לא כל הזמן, אבל מידי פעם
היא חווה דחק.

בכל פעם כזו, מאפיינים מסוימים
במוח העובר שלה משנים מין.

כך שכאשר בנה נולד,
מוחו הוא פסיפס

של מאפיינים זכריים ונקביים
גם יחד.

זהו הפסיפס הייחודי שלו.

הוא עוצב ע"י האינטראקציות המורכבות
של ההורמונים שלו

עם הסביבה בה חי
עד לרגע זה.

הדבר נכון גם לעובר הנקבה.
גם מוחה מעוצב

באמצעות אינטראקציות מורכבות
של הורמונים ותנאים סביבתיים,

וגם הילדה הקטנה נולדת
עם פסיפס, פסיפס מוחי,

שמורכב ממאפיינים נקביים וזכריים.

וכך אנו רואים שאנו נולדים
עם מוח שאיננו זכרי ואיננו נקבי.

הוא אינטרסקס, תערובת של
מאפיינים זכריים ונקביים גם יחד.

המוח הבין-מיני הזה שלנו
ימשיך להשתנות לכל אורך חיינו

כתוצאה מחוויותינו הייחודיות.

כעת אנו יכולים להוסיף
לדימוי הזה ביחס לעצמנו,

כפסיפס ייחודי
של מאפיינים גבריים ונשיים,

את הדימוי הזה של מוחנו
כפסיפס ייחודי

של מאפיינים זכריים ונקביים.

ולסיום,

רבים מאמינים שיש מוחות זכריים
ומוחות נקביים,

כי האמונה הזו מספקת להם הסבר

מדוע גברים ונשים כה שונים
אלה מאלה,

ומדוע עליהם להתנהג באופן שונה
ולקבל יחס שונה.

היום הראיתי לכם שאין כל משמעות
לדיבורים על המין של המוח.

למוח אין מין.

אם אתם מוכרחים לייחס למוח מין,
קיראו לו בין-מיני,

תערובת של מאפיינים זכריים ונקביים.

אין מוחות נקביים ואין מוחות זכריים.

ולכן אי-אפשר להשתמש בקיומם
כתירוץ להבדלים מהותיים

בין גברים ונשים.

וזו לא בעיה גדולה כל-כך
בהתחשב בעובדה

שגברים ונשים דומים להפליא
אלה לאלה.

היו אתם עצמכם.

(צחוק)

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)