-
קארן סונברג בת ה-59
-
גדלה בחוף הצפוני של לונג איילנד,
-
במרחק נסיעה של שעה בלבד מניו יורק.
-
הוריה היו ניצולי שואה,
-
אבל כמעט ולא הזכירו את זה.
-
כל מה שידעתי היה שהיינו שונים,
-
שאני הייתי שונה.
-
לא ידעתי בדיוק למה.
-
הוריה היו יהודים ילידי גרמניה.
-
לאחר עליית היטלר לשלטון המשפחות ברחו.
-
הוריה של סונברג היו רק ילדים,
-
אבל נשאו איתם את הטראומות
מהדיכוי הנאצי
-
לאורך כל חייהם.
-
אמי, מגיל שלוש והלאה,
-
אבי, מגיל חמש או שש.
-
הוא היה...
-
חשוף...
-
לקיום המכאיב בגרמניה.
-
למרות שגדלה בנינוחות
-
כאן, בארצות הברית,
-
סונברג עצמה נאבקה במשך שנים
-
בחרדה ומתח.
-
למרות שהיא לא יכלה להוכיח את זה,
-
היא האמינה שזה היה קשור איכשהו
-
לילדותם הטראומטית של הוריה.
-
מאחר ודיברתי על כך עם רבים מחבריי,
-
שהגיעו מרקע דומה,
-
נראה שהדבר מצוי בעקביות אצל רובנו.
-
היו ללא ספק אתגרים,
-
שנראה ש"ילדים אמריקאים" לא חוו.
-
למרות שלא הין שם.
-
בדיוק.
-
זה החלק המדהים בזה.
-
מחקר חדש
-
שהתפרסם החודש
-
במגזין המדעי "Biological Psychiatry"
-
מחזק את אמונתה של סוננברג שהיא חוותה
-
את תופעות הלוואי של הטראומה של הוריה.
-
ד"ר רחל יהודה,
-
מנכלית מחלקת הדחק
-
הפוסט טראומתי ב"מאונט סייניי"
-
הובילה את המחקר.
-
חברי הצוות שלה ראיינו וערכו בדיקות דם,
-
ל 32 זוגות של שורדים וילדיהם,
-
תוך התמקדות בגן שנקרא FKBP5.
-
אנחנו כבר יודעים שזה הוא גן
-
שתורם לסיכון של הפרעת דיכאון
-
והפרעת חרדה פוסט טראומטית.
-
יהודה הבחינה בדפוס
-
שקיים אצל ניצולי שואה
-
שנקרא "שינוי אפיגנטי."
-
זה אינו שינוי בגן עצמו,
-
אלא, שינוי
-
בסמן כימי שמחובר אליו.
-
כשהסתכלנו על ילדיהם,
-
גם להם היה שינוי אפיגנטי,
-
באותה נקודה על הגן הקשור למתח.
-
מה זה אומר?
-
ובכן, בדור הראשון,
-
בניצול שואה,
-
זה מרמז שהיתה
-
הסתגלות, או תגובה לאירוע סביבתי מחריד.
-
בדור השני,
-
נראה שהיתה גם כן
-
תגובה, של הצאצאים לטראומה הורית זו.
-
מה שאומר, שילדים של ניצולי שואה,
-
כמו סונברג,
-
היו בסבירות גדולה יותר לפתח
הפרעות מתח או חרדה.
-
למרות שמחקרם היה קטן,
-
יהודה והצוות שלה היו ערים
לכל טראומה מוקדמת
-
שילדי הניצולים עלולים היו לחוות בעצמם
-
איך זה שהורה,
-
שהיה נתון לטראומה של השואה,
-
מסוגל איכשהו להעביר אותה לילד
-
שלא היה שם?
-
ובכן, זו באמת שאלה טובה.
-
המחקר שערכנו אינו מתייחס לשאלות ה"איך."
-
המחקר שערכנו
-
רק מספק את ההוכחה לרעיון.
-
אנו עשויים להיות מסוגלים
לזהות "כיצד," אם נמשיך ונחקור.
-
DNA מועבר מהורים לילדים.
-
מחקר כמו זה של יהודה מציע
שחוויות חיים הוריות
-
יכולות לשנות את כימיית הגוף,
-
ושינויים אלה,
-
יכולים לעבור גם לילדים
-
מדענים בחנו
את הרעיון הזה לפני כן.
-
אחרי תקופת רעב בהולנד
במהלך השנים 1944 ו 1945,
-
ילדים נולדו עם ההשפעות של תת תזונה,
-
שני דורות לאחר שהמחסור במזון הסתיים.
-
קודם לכן, יהודה עצמה
-
חקרה רמות של הורמון לחץ
-
בילדים שנולדו לנשים
-
ששרדו את פיגועי ה 11 בספטמבר.
-
היא בחנה את הקשר בין הטראומה
-
שחוו ניצולי השואה וילדיהם,
-
במשך יותר מעשרים שנה.
-
טראומה היא אירוע שמשנה אתכם.
-
היא לא חייבת לשנות אתכם לרעה.
-
טראומה משנה אתכם בהרבה דרכים שונות.
-
רוב האנשים שחווים טראומה קיצונית
-
לומדים הרבה מאוד מהניסיון הזה.
-
חלק מהשיעורים האלה יכולים להיות
-
שיעורים שמועברים לילד.
-
זה לא דבר רע.
-
יהודה אומרת
-
שההשלכות אינן מוגבלות לניצולי שואה,
-
אבל אוכלוסייה הולכת ומתמעטת
זו, מספקת תובנה
-
לדרך בה קלינאים מבינים ומטפלים
-
בהפרעות דחק.
-
אם אתם נמצאים בסיכון למחלות לב,
-
הרבה פעמים הרופא יכול לעשות הפרדה,
ולומר למטופל:
-
"טוב, זה המשקל שלך, זה לא טוב."
-
"טוב, זו הדיאטה שלך, אלה
הסיכונים הגנטיים שלך."
-
ודברים כאלה.
-
יהיה טוב מאוד, אם נוכל לפתח
-
פרופיל סיכון דומה בזירת בריאות הנפש,
-
היכן שנוכל להבין
-
מאיפה מגיעים גורמי הסיכון
לדיכאון וחרדה.
-
כעת מלאו 10 שנים להוריקן קתרינה.
-
יש ילדים שנולדו לאחר הטראומה הזו.
-
ילדים שנולדו בזמן טראומת המלחמה בסוריה
-
ומשברים אחרים ברחבי העולם.
-
אם אתה ילד של הורה שחווה טראומה,
-
האם אתה נידון
-
לסבול מדיכאון או לחץ בשארית חייך?
-
אני לא חושבת שאתה נידון לכך.
-
אבל, אני חושבת שילדים רבים
של הורים שנפגעו מטראומות
-
נאבקו עם דיכאון וחרדה.
-
אני יכולה לומר לכם שרבים מהם הרגישו הקלה
-
ש, אומ ...
-
יכול להיות שיש גורם תורם
-
שהתבסס על
-
האופן בו הם מגיבים
לטראומה ההורית שלהם.
-
אני חושבת שזה עזר לאנשים
לעבוד דרך
-
דיכאון וחרדה רבים כאלה.
-
הקלה היא בדיוק מה שקרן סונברג,
-
ילדה של ניצולי שואה
-
הרגישה, לאחר שהשתתפה
-
במחקרי טראומת ניצולי שואה של ד"ר יהודה.
-
היא איבדה את אמה לפני שלושים שנה,
-
אבל מצפה ליום הולדתו ה- 90 של אביה
-
בשנה הבאה.
-
למדתי להתמודד עם חיי.
-
למדתי להמשיך הלאה,
-
ולהתגבר על כל זה.
-
לו ידעתי אז,
-
איך התגובות שלי יכולות
להשפיע על ילדים עתידיים,
-
על תגובות ילדי,
-
יכול להיות שהייתי מטפלת בדברים אחרת,
-
או, משיגה עבורם סוג של טיפול,
-
שעשוי לעזור להם בעתיד.