קארן סונברג בת ה-59

גדלה בחוף הצפוני של לונג איילנד,

במרחק נסיעה של שעה בלבד מניו יורק.

הוריה היו ניצולי שואה,

אבל כמעט ולא הזכירו את זה.

כל מה שידעתי היה שהיינו שונים,

שאני הייתי שונה.

לא ידעתי בדיוק למה.

הוריה היו יהודים ילידי גרמניה.

לאחר עליית היטלר לשלטון המשפחות ברחו.

הוריה של סונברג היו רק ילדים,

אבל נשאו איתם את הטראומות
מהדיכוי הנאצי

לאורך כל חייהם.

אמי, מגיל שלוש והלאה,

אבי, מגיל חמש או שש.

הוא היה...

חשוף...

לקיום המכאיב בגרמניה.

למרות שגדלה בנינוחות

כאן, בארצות הברית,

סונברג עצמה נאבקה במשך שנים

בחרדה ומתח.

למרות שהיא לא יכלה להוכיח את זה,

היא האמינה שזה היה קשור איכשהו

לילדותם הטראומטית של הוריה.

מאחר ודיברתי על כך עם רבים מחבריי,

שהגיעו מרקע דומה,

נראה שהדבר מצוי בעקביות אצל רובנו.

היו ללא ספק אתגרים,

שנראה ש"ילדים אמריקאים" לא חוו.

למרות שלא הין שם.

בדיוק.

זה החלק המדהים בזה.

מחקר חדש

שהתפרסם החודש

במגזין המדעי "Biological Psychiatry"

מחזק את אמונתה של סוננברג שהיא חוותה

את תופעות הלוואי של הטראומה של הוריה.

ד"ר רחל יהודה,

מנכלית מחלקת הדחק

הפוסט טראומתי ב"מאונט סייניי"

הובילה את המחקר.

חברי הצוות שלה ראיינו וערכו בדיקות דם,

ל 32 זוגות של שורדים וילדיהם,

תוך התמקדות בגן שנקרא FKBP5.

אנחנו כבר יודעים שזה הוא גן

שתורם לסיכון של הפרעת דיכאון

והפרעת חרדה פוסט טראומטית.

יהודה הבחינה בדפוס

שקיים אצל ניצולי שואה

שנקרא "שינוי אפיגנטי."

זה אינו שינוי בגן עצמו,

אלא, שינוי

בסמן כימי שמחובר אליו.

כשהסתכלנו על ילדיהם,

גם להם היה שינוי אפיגנטי,

באותה נקודה על הגן הקשור למתח.

מה זה אומר?

ובכן, בדור הראשון,

בניצול שואה,

זה מרמז שהיתה

הסתגלות, או תגובה לאירוע סביבתי מחריד.

בדור השני,

נראה שהיתה גם כן

תגובה, של הצאצאים לטראומה הורית זו.

מה שאומר, שילדים של ניצולי שואה,

כמו סונברג,

היו בסבירות גדולה יותר לפתח
הפרעות מתח או חרדה.

למרות שמחקרם היה קטן,

יהודה והצוות שלה היו ערים
לכל טראומה מוקדמת

שילדי הניצולים עלולים היו לחוות בעצמם

איך זה שהורה,

שהיה נתון לטראומה של השואה,

מסוגל איכשהו להעביר אותה לילד

שלא היה שם?

ובכן, זו באמת שאלה טובה.

המחקר שערכנו אינו מתייחס לשאלות ה"איך."

המחקר שערכנו

רק מספק את ההוכחה לרעיון.

אנו עשויים להיות מסוגלים
לזהות "כיצד," אם נמשיך ונחקור.

DNA מועבר מהורים לילדים.

מחקר כמו זה של יהודה מציע
שחוויות חיים הוריות

יכולות לשנות את כימיית הגוף,

ושינויים אלה,

יכולים לעבור גם לילדים

מדענים בחנו 
את הרעיון הזה לפני כן.

אחרי תקופת רעב בהולנד 
במהלך השנים 1944 ו 1945,

ילדים נולדו עם ההשפעות של תת תזונה,

שני דורות לאחר שהמחסור במזון הסתיים.

קודם לכן, יהודה עצמה

חקרה רמות של הורמון לחץ

בילדים שנולדו לנשים

ששרדו את פיגועי ה 11 בספטמבר.

היא בחנה את הקשר בין הטראומה

שחוו ניצולי השואה וילדיהם,

במשך יותר מעשרים שנה.

טראומה היא אירוע שמשנה אתכם.

היא לא חייבת לשנות אתכם לרעה.

טראומה משנה אתכם בהרבה דרכים שונות.

רוב האנשים שחווים טראומה קיצונית

לומדים הרבה מאוד מהניסיון הזה.

חלק מהשיעורים האלה יכולים להיות

שיעורים שמועברים לילד.

זה לא דבר רע.

יהודה אומרת

שההשלכות אינן מוגבלות לניצולי שואה,

אבל אוכלוסייה הולכת ומתמעטת
זו, מספקת תובנה

לדרך בה קלינאים מבינים ומטפלים

בהפרעות דחק.

אם אתם נמצאים בסיכון למחלות לב,

הרבה פעמים הרופא יכול לעשות הפרדה,
ולומר למטופל:

"טוב, זה המשקל שלך, זה לא טוב."

"טוב, זו הדיאטה שלך, אלה
הסיכונים הגנטיים שלך."

ודברים כאלה.

יהיה טוב מאוד, אם נוכל לפתח

פרופיל סיכון דומה בזירת בריאות הנפש,

היכן שנוכל להבין

מאיפה מגיעים גורמי הסיכון
לדיכאון וחרדה.

כעת מלאו 10 שנים להוריקן קתרינה.

יש ילדים שנולדו לאחר הטראומה הזו.

ילדים שנולדו בזמן טראומת המלחמה בסוריה

ומשברים אחרים ברחבי העולם.

אם אתה ילד של הורה שחווה טראומה,

האם אתה נידון

לסבול מדיכאון או לחץ בשארית חייך?

אני לא חושבת שאתה נידון לכך.

אבל, אני חושבת שילדים רבים
של הורים שנפגעו מטראומות

נאבקו עם דיכאון וחרדה.

אני יכולה לומר לכם שרבים מהם הרגישו הקלה

ש, אומ ...

יכול להיות שיש גורם תורם

שהתבסס על

האופן בו הם מגיבים
לטראומה ההורית שלהם.

אני חושבת שזה עזר לאנשים
לעבוד דרך

דיכאון וחרדה רבים כאלה.

הקלה היא בדיוק מה שקרן סונברג,

ילדה של ניצולי שואה

הרגישה, לאחר שהשתתפה

במחקרי טראומת ניצולי שואה של ד"ר יהודה.

היא איבדה את אמה לפני שלושים שנה,

אבל מצפה ליום הולדתו ה- 90 של אביה

בשנה הבאה.

למדתי להתמודד עם חיי.

למדתי להמשיך הלאה,

ולהתגבר על כל זה.

לו ידעתי אז,

איך התגובות שלי יכולות
להשפיע על ילדים עתידיים,

על תגובות ילדי,

יכול להיות שהייתי מטפלת בדברים אחרת,

או, משיגה עבורם סוג של טיפול,

שעשוי לעזור להם בעתיד.