אבי, מחלות נפש וגזר דין מוות | קלייב סטנפורד סמית׳ | TEDx אוניברסיטת אקסטר

הרצאה זו ניתנה באירוע TEDx מקומי והופקה באופן עצמאי בנפרד מארועי TED.

סיפורו של ריקי, מתעלל בילדים ורוצח מורשע, וסיפורה של אימו של הילד שהרג
וכן גם סיפור על מחלות נפש, גזר דין מוות, קורבנות וגילוי הבנה.

ובכן, שלום.

אני מרגיש כאן ממש כמו בבית,

כי ביקרתי בגוואנטנמו הרבה פעמים, 34 פעמים.

אז להיות מסוגר בחלל קטן,

עם תאורה קרה כמו בחדר תחקור,
וחוסר גישה לאוכל או מים,

אני אומר לכם, זה מרגיש כמו בבית.

(צחוק)

רציתי להתחיל את הרצאתי, כמובן
בהתחצפות למארגני האירוע.

אבל מה שבאמת רציתי, זה להתחיל

במחווה לדודתי שנפטרה לאחרונה.

דודתי ג׳ין, בת 94 במותה,
חיה חיים טובים וארוכים.

אבל הדבר שבלט אצל דודה ג׳ין
הוא שהיא בחרה להיוולד בתקופה הלא נכונה.

היא נולדה ב-1920.

בגלל היותה הבת במשפחה,
היא לא זכתה להרבה הזדמנויות.

היא הייתה אישה
מאוד מבריקה וחריפה,

אבל היה זה אבי, אחיה הצעיר,
שזכה לכל ההטבות:

הלך לקיימברידג׳, קיבל תואר,
ועוד הטבות מאין אלו.

דודתי לא זכתה לזאת, ותמיד הייתי
מקניט אותה, שאם הייתה זוכה לכך,

- היא הייתה בעלת דעות פוליטיות שמרניות -

היא ודאי הייתה הופכת למנהיגת המדינה,
ומצליפה עם תיק היד שלה

באופן יעיל יותר ממרגרט תאצ׳ר,
רעיון שנראה לי די מפחיד.

לאבי, כפי שהזכרתי, ניתנו כל ההזדמנויות,

אך לרוע מזלו, הוא היה מושפע כל חייו
מהפרעה דו-קוטבית.

לכן, אף שהיה מאוד פיקח,
וניתנו לו הרבה הזדמנויות,

היה לו קשה מאוד לעשות דברים.

אשתף אותכם בשני סיפורים
שבהם נזכרתי לאחרונה.

אחד קרה בהיותי בן שבע,
וזה רק לשם המחשה,

אני מאוד אוהב את אבי,
ואין זה רצוני להשמיצו בכל אופן שהוא.

בהיותי בן שבע, הוא קרא לי
לסיפרייה בביתנו ואמר לי,

״קלייב, הדור שלך התנהג באופן ילדותי
במשך זמן רב מידי, באופן לא בוגר.

למען האמת, אתה כבר בן שבע,
והגיע הזמן שתחיה בכוחות עצמך״.

(צחוק)

״הינה לך 200 ליש״ט, עכשיו תעוף מפה״.

זה מאוד בלבל אותי, אתם יכולים לתאר

בזמנו קיבלתי דמי כיס של
חמישית ליש״ט לשבוע,

ולא נראה לי שבזמנו עשיתי את החישוב,

אבל חישבתי זאת אתמול בערב,
לפני שבאתי לכאן,

הוא נתן לי סכום שווה ערך
לשמונים שנה של דמי כיס!

אף על פי כן, לא הרגשתי מוכן
עדיין להתמודד עם החיים בכוחות עצמי,

ולמזלי, אמא שלי, כמו תמיד,
התערבה ופתרה את הבעייה

היא לקחה את הכסף ושלחה אותי לישון.

דברים מאין אילו קרו
לעיתים קרובות עם אבא שלי.

נזכרתי בעוד סיפור,
שקרה מאוחר יותר בחיי,

עבדתי על תיק גזר דין מוות
בדרום מיסיסיפי.

אבי כהרגלו הציע את עזרתו,
וכמו שתמיד היה עם אבא,

הוא החליט שאני חסר תועלת,

אז הוא הצליח להגיע בטרמפים
כל הדרך לג׳קסון, מיסיסיפי,

והצליח להיכנס למשכנו של המושל,

ולאמר לו שלדעתו,

לא רק שצריך להוציא להורג את הלקוח שלי

אלא הם גם יעשו טובה לאנושות אם
יוציאו אותי להורג באותה הזדמנות.

(צחוק)

היו כמה אנשים ברשויות של מיסיסיפי

שהסכימו איתו בנושא,

אבל זה קצת בלבל אותי בזמנו.

מה שבאמת עזר לי לבסוף, אגב,
תיקי גזר דין מוות הם כיום התחום שלי,

מה שעזר זו ההבנה שחלק מהדברים
שאבי היה עושה,

אינם פרי עטו של מוח רציונלי.

אבל לצערי, הרבה אנשים
ראו במעשיו של אבי,

סיבה לשנוא אותו,
ולחשוב אותו לנוכל או גרוע מכך.

אכן, הוא עשה מעשים מוזרים
בצורה יוצאת דופן במשך השנים.

אחת האנשים האלו הייתה דודתי.

דודה ג׳ין הייתה אישה מאוד רחומה,

אבל היא פשוט לא יכלה להבין,
או נכון יותר לאמר, לא יכלה לקבל,

שאחיה כחול העיניים היה חולה בנפשו.

אז היא תמיד ראתה את מעשיו כרעים,

ולא כתוצר של מחלת הנפש שלו,

שזה מאוד עצוב, כי אני חושב
שאולי אם אבי

היה מאובחן מוקדם יותר,
הוא יכול היה לקבל עזרה.

הוא אושפז כנגד רצונו רק פעם אחת
וגם קיבל טיפול פעם אחת בלבד.

וזה בעצם הרס את חייו.

מה שמביא אותי באופן טבעי,
לספר על ריקי לנגלי.

ריקי לנגלי הוא בחור שייצגתי בלואיזיאנה.

וריקי לנגלי הוא פדופיל,
שהתעלל בהרבה ילדים,

ולבסוף גם הרג ילד בן 6
בשם ג׳רמי גילורי.

לקחתי על עצמי לייצג אותו לראשונה
לפני זמן רב ב-1993

סיפורו מתחיל עוד הרבה לפני כן,
אפילו עוד לפני יום היוולדו.

אני רוצה לספר לכם את סיפורו.

בגלל שהסיפור מוביל
לאישה בשם לורליי גילורי,

שהייתה אימו של הילד שנהרג.

והיא אחת מגיבורי חיי.

לפני שריקי נולד, אימו ואביו
נסעו לאורך אחד הכבישים,

ושני ילדיהם מאחור,

אלסיד היה הנהג, והוא היה שיכור

והוא סטה מהכביש והתנגש בעמוד חשמל.

אחד הילדים מאחור

ילד בן 6, בעל שיער בלונדיני פרוע,
בשם אוסקר-לי.

ילד קטן וחמוד, משאת נפשם של הוריו.

הוא נהרג במקום.

ואחותו, מעט צעירה ממנו,
נערף ראשה וגם היא נהרגה.

סיפור מזעזע.

בטסי, האם

עפה קדימה דרך השמשה,
ונפצעה קשה.

היא בילתה את השנתיים הבאות
בבית החולים צ׳אריטי.

היא כוסתה בגבס מכף רגל ועד ראש.

במהלך המשפט,
מתנדבת אוסטרלית מטעמנו הדגימה זאת,

וזה אמור להזהיר אתכם
שלא להתנדב

בתיק הגנה של נידונים למוות.

אבל בזמן שהייתה בתוך הגבס,
היא נכנסה להריון.

זה כמובן היה קשור לבעלה - אלסיד,

או לדעותיו הפרימיטיביות
באשר לתפקידם של בעלים ונשים.

אף אחד לא האמין שהיא בהריון.
הרי כיצד יכולה הייתה?

למרות שזה עוד משהו שהדגמנו במהלך המשפט.

להנאת השופט,
שהיה קצת סוטה.

(צחוק)

אחלה בנאדם, למעשה.

אז היא הייתה בהריון,
אבל במשך חמישה חודשים, אף אחד לא האמין לה.

ובמהלך חמישה חודשים אלו,
ריקי, שהיה עובר,

נחשף להירושימה פרטית
של צילומי רנטגן

ולכל התרופות שניתנו לה

שלעולם לא היו ניתנות לאישה בהריון,

ואחת התרופות, באופן מוזר,

קושרה עם פדופיליה.

אם העובר נחשף לתרופה,
סיכוייו להפוך לפדופיל לאחר מכן, גדלים.

וזה כל כך מוזר,
שלא שיתפנו את חבר המושבעים בעובדה זו

מחשש שיחשבו שהמצאנו זאת,
אבל זוהי האמת.

בכל מקרה, אחרי חמישה חודשים,
הרופאים קיבלו את עובדת הריונה,

חתכו את הגבס מעל גופה,
וזה גרם לליחשושים.

הרופאים אמרו: ״את חייבת לעבור הפלה.

אין שום דרך אחרת,

אחרי כל שעשינו לך ולעובר״.

אבל אלסיד בעלה, אמר:
״לא, אין מצב.

אני קתולי, אצלנו לא מבצעים הפלות״.

אז בטסי נשאה את ריקי עד לסוף ההריון.

כשהוא נולד, ברור היה שאין הוא
הבלונדיני כחול העין,

דמוי אוסקר-לי, משאת נפשם של הוריו.

הוא היה נראה מוזר,
זו הדרך היחידה לתאר אותו.

אני בטוח שכך תיארו גם אותי בילדותי,
ואפילו כיום.

אבל ריקי בבירור סבל קשות כעובר,

ומוקדם מאוד היה ברור
שמשהו איתו לא בסדר.

הוא לא היה אוסקר-לי,

אביו העליב אותו עמוקות
על היותו כה שונה מאוסקר-לי.

הוא בעצמו סבל מהתעללות מינית.

ואז בגיל 8, הוא התחיל לישון
על גבי מצבות בבית הקברות המקומי.

בגיל 10, הוא תלה שלט
על לוח המודעות בבית ספר, שאומר:

״אני לא ריקי לנגלי,
אני הוא אוסקר-לי״,

שהוא, אתם ודאי זוכרים,
אחיו אשר מת.

ריקי כבר אז החל לפתח
פסיכוזה

שהוא היה בעצם אחיו המת, אוסקר-לי,

או שאוסקר-לי היה האלטר-אגו שלו,
שכל הזמן היה מענה אותו,

והיה גורם לו לעשות דברים כנגד רצונו.

וריקי החל לפגוע מינית בילדים אחרים,
אין ספק בכך.

הוא לא הבין בזמנו מה קורה.

לבסוף הוא גמר בכלא בג׳ורג׳יה

בגלל התעללות בילד,
למען האמת היה זה בנו של בן דודו.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה
קיבל ייעוץ,

והיועץ אמר לו,

״אתה פדופיל, אתה חולה נפש, איננו יכולים
לטפל בך, מצבך בלתי ניתן לטיפול,

אתה תמשיך בדרך זו כל חייך.

ואכן לפי תאורייה זו״
שאגב, הינה קצת משונה לטעמי

״שנה אחרי שנשחרר אותך מהכלא,

אתה, באופן בלתי נמנע,
תתעלל בילד אחר״.

ריקי, כמו אבי, היה בחור פיקח.

יש לרוב מין דעה קדומה,
שאם אתה ממש מבריק,

אתה לא יכול לסבול מהפרעות נפשיות,
דעה שהיא כמובן טיפשית לחלוטין.

וריקי, כששמע זאת, אמר להם:
״ראו, שכנעתם אותי״.

הוא כתב מכתב לועידת החנינות בכלא ג׳ורג׳יה

שאומר: ״למען השם, אל תשחררו אותי.

שימו אותי בבית חולים לחולי נפש,
לשם אני שייך״.

אבל כפי שקורה לרוב עם בירוקרטיה,

הועידה התעלמה ממנו ושחררה אותו מהכלא.

ואכן קרה, שלאחר כשנה,
ריקי הרג ילד קטן,

ג׳רמי גילורי, בן ה-6
בנה של לורליי גילורי,

האישה שהזכרתי קודם לכן.

כאשר דיברתי איתו לראשונה על המקרה,
והוא סיפר לי מה קרה, הוא אמר:

״חשבתי שג׳רמי הוא אוסקר-לי,
שתמיד מתעלל בי, ניסיתי לנטרל אותו!״.

כמובן, אחד האתגרים
הגדולים ביותר בתיק שכזה,

הוא לנסות להסביר
לאנשים שפויים לכאורה,

דבר שהוא מנותק לחלוטין מהמציאות.
זה קשה מאוד להבין דבר כזה.

אבל אחת התובנות
שהגענו אליהן עם ריקי

הייתה שבהתבוננות בתמונה של אוסקר-לי

ובתמונה של ג׳רמי גילורי,

אפילו דודתו של אוסקר-לי לא הצליחה
להבדיל בינהם.

אולי זוהי תובנה לתוך מה שריקי
הרגיש, או ראה.

אבל אין עוררין,
הוא הרג את הילד המסכן הזה.

הוא נידון לגזר דין מוות בפעם הראשונה.

חבר המושבעים האמין שהוא חולה נפש.

הם אמרו: ״כן, אבל הוא מסוכן ומוטב להרגו״.

השגנו לו משפט חוזר,

ולפני המשפט החוזר,
למדתי להכיר את ריקי יותר מקרוב,

ולמדתי להכיר את לורליי,
אימו של הילד הקטן שנהרג.

לורליי הייתה טיפוס מרתק מאוד.

היא הייתה אלכוהוליסטית בגמילה,
עם השכלה נמוכה,

אבל היא הייתה אישה רחומה להפליא.

ומה שהיא רצתה יותר מכל,
כאם של קורבן

זה להבין ״למה?״
להבין למה קרה מה שקרה.

שוחחתי עימה ואמרתי לה:

״ראי, אם את באמת רוצה להבין,
את מוזמנת לדבר עם ריקי.

אני יודע שזה יכול להיות קשה עבורך
אבל ריקי עצמו ישמח לדבר איתך.

להתנצל, כי הוא יודע שלקח את חיי בנך,

אבל גם להסביר על מחלת הנפש הקשה שלו,

אני חושב שאם תלכי לדבר איתו,
זה לא יספק לך את כל התשובות,

כי זה היה מעשה נוגד כל הגיון,
אבל זה כן יוכל קצת לעזור לך״.

ולטעמי זוהי מחווה אדירה מצד לורליי,
שהיא אמרה:

״כן, זה מה שאני הולכת לעשות״.

אז היא הלכה לכלא, לבדה,
לראות את ריקי.

אני אמרתי לה: ״דברי עם ריקי,

אם דבריו לא ימצאו חן בעיניך,

תוכלי להעיד כנגדו במשפט, זה בסדר מבחינתי,
השיחה עימו היא רק עבורך.

אז היא הלכה לשם,
היא תמיד קראה לו ״לנגלי״.

כמובן שהיא תיעבה אותו בתחילה.

היא ישבה שם, ריקי סיפר לה את סיפור חייו
והתנצל בפנייה.

בסופן של שלוש שעות

של שיחה עם האדם שרצח את בנה בן ה-6,

היא קראה לו ״ריקי״ לראשונה ואמרה לו:

״ריקי, אני הולכת להלחם עבורך״.

היא אז עזבה את הכלא,
והלכה למשרדו של התובע המחוזי,

אני לא הולך להזכיר את שמו
כי אני לא אוהד גדול שלו,

אז היא הלכה למשרד התובע
והסבירה את כל שקרה,

היא אמרה: ״אני חושבת שריקי לנגלי חולה נפש,

ואני לא רוצה את גזר דין המוות השטותי הזה.

זה רק הולך להסב לי עוד כאב,
ומחשבות נוראיות,

זה לא יוביל לשום פיתרון״.

והתובע אמר לה:

״גברת גילורי, את מואשמת בפשע,
סליחה התכוונתי לאמר, קורבן של פשע״.

ובכל מקרה,
הוא המשיך במלחמתו להשגת גזר דין מוות.

למעשה, הרשויות ניסו לקחת ממנה את בנה השני,

בטענה שאין היא אם ראוייה,
וזאת בשל תגובתה המוזרה

לאדם שרצח את בנה הראשון.

בכל מקרה, המשפט החל,
ואחד הדברים האהובים עלי

במשפטים של המדינה כנגד נאשם ברצח, באמריקה

זו האפשרות לשאול אנשים כל מיני שאלות -

הייתי רוצה לעשות זאת גם לכם,

״אתם תחת שבועה,
אתם מחוייבים לענות על כל שאלותי״.

זה כיף גדול. באמת.

(צחוק)

כיף גדול בשבילי, לא בשבילכם.

אז בחרתי בחבר מושבעים,
והם היו אנשים נהדרים.

12 אנשים שהיו להם קרובי משפחה

שהיו להם הפרעות נפשיות קשות,

ולכן הם הבינו לא מעט בנושא.

והם גם צחקו מהבדיחות העלובות שהייתי מספר,

אז הייתי בטוח שתוצאת גזר הדין תהיה טובה,

כי הם ממש לא חיבבו את התובע.

אז אמרתי ללורליי,

ואגב, לתיק של גזר דין מוות באמריקה,
יש שני שלבים.

השלב הראשון קובע אם הנאשם אשם ברצח או לא,

ורק אם נקבע שהנאשם אשם ברצח

אז מגיע השלב השני,
שקובע חיים או מוות,

אם על הרוצח נגזר גזר דין מוות,
או מאסר עולם בכלא.

אז אמרתי ללורליי:
״ראי, אלו הם אנשים טובים,

הם לא הולכים למצוא אותו אשם ברצח,

את לא תקבלי את ההזדמנות לה קיווית,
להעיד בשלב השני, הקובע את העונש,

ולאמר שלגזר דין מוות,,
יהיו עבורך השלכות נוראיות.

פשוט אין מצב שתקבלי את ההזדמנות הזו.

אני פשוט מרגיש צורך לאמר לך זאת,
כי חוששני שזה מה להולך לקרות,

אני אישית שמח על כך,
אבל אני משתתף בצערך״.

אז היא עזבה באותו ערב,
והלכה להתפלל. אישה בעלת אמונה.

ולמחרת בבוקר, היא חזרה ואמרה:

״ההגיון שלי אומר ש....״

היא אמרה זאת עם מבטא דרומי הרבה יותר חזק,

״ההגיון שלי אומר שהוא חולה נפש,

הפתרון עבורו אינו כלא אלא
בית חולים לחולי נפש.

אני רוצה להעיד על כך שעליו להימצא
זכאי מסיבת אי שפיות.

כי הוא היה לא שפוי בזמן שהרג את בני״.

אמרתי: ״בסדר גמור״.

היא אמרה: ״דבר אחד שאני צריכה
זו ערבות

שהוא לעולם לא ישוחרר מבית החולים

ולא יתאפשר לו לפגוע בעוד ילד״.

אמרתי: ״זה פשוט להשגה״.

ריקי גם הוא רוצה בכך.

הוא רוצה להיות עכבר מעבדה

כי הוא יודע מה הוא בעצם,
היצור שהפך להיות,

ומה שנובע מכך, ללא קשר

למה שהתקשורת ניסתה תמיד להשיג,

זה שאין מישהו ששונא את ריקי לנגלי,
יותר מריקי לנגלי עצמו.

הוא רצה להיות עכבר מעבדה
כדי שיוכלו ללמוד אותו,

בכדי שאחרים לא יעברו את הסבל שעבר עליו,

ושילדים אחרים לא יסבלו
מהתעללויות כעין אלו שביצע.

אז הוא חתם על כל שהיה דרוש,

ואמרתי ללורליי: ״מה היית רוצה
שאשאל אותך כעדה במשפט״?

אז היא אמרה: ״רק תשאל אותי שאלה אחת״.

אז כך עשיתי.

אני מצטער, זה תמיד גורם לי
לתחושת גוש בגרון,

כשאני מדבר על הסיפור עם לורליי
מפני שזה היה רגע אנושי נדיר.

היא נמצאת על דוכן העדים,
ואני שואל אותה שאלה אחת,

״גברת גילורי, האם לדעתך,
האדם הזה היושב מולך,

אשר הרג את בנך בן ה-6,
היה בלתי שפוי בזמן המעשה״?

והיא פונה לחבר המושבעים ואומרת,
״ובכן, כן, יש לי דעה בנושא.

אני חושבת שריקי לנגלי החל לזעוק לעזרה
מהיום שנולד.

מסיבה כלשהי, משפחתו, החברה סביבו,
מערכת המשפט,

סרבו להקשיב לו.

ואני יושבת על כיסא העדות הזה,
ושומעת את זעקות המוות של בני ג׳רמי.

ויחד איתן אני עדיין שומעת
את האיש הזה זועק לעזרה.

ואני חושבת שהיה בלתי שפוי
בעת שהרג את בני.״

כשאתם מנסחים את הטיעון המסכם,
בתיק גזר דין מוות,

וניסחתי רבים,

זה קשה, זו אחריות עצומה.

זה לא קרוב לכיף של השלבים הקודמים,

בהם אני מתחקר אתכם.

אבל במקרה זה, היה לי קל,
פשוט דיברתי עם חבר המושבעים ואמרתי:

״הקשיבו לדבריה של הגברת,
אני לא יכול לנסח זאת באופן טוב יותר מזה״.

ואכן, הם זיכו אותו מרצח ממדרגה ראשונה,

אבל אנחנו עדיין נלחמים בשביל צדק עבורו
ועבור לורליי.

אני מספר לכם זאת משתי סיבות.

אחת, היא קורבן.

ואחד הדברים הנוראיים ביותר
בחברה שלנו כיום

הוא שהממשלה,

המורה הדגול לטוב או לרע,
מנסה ללמד קורבנות איך לשנוא.

ולורליי היא אחת מגיבורי חיי,
כי היא ניסתה להבין,

וזה ברור שכך צריך לעשות.

והסיבה השנייה קשורה במחלות נפש.

ריקי הבין שהוא חולה נפש,

שזה יותר ממה שניתן לאמר על אבי המסכן,

אבל מה שמדהים זה שלבסוף,

אף שדודתי הייתה אישה רחומה,
ומבריקה וכן הלאה,

היא לעולם לא יכלה להבין
את הסיבה להתנהגותו של אבי,

והיא מחלת הנפש שלו.

אבל לורליי גילורי כן הבינה.

לורליי גילורי הבינה
שלא רק שריקי היה חולה נפש

אלא שכולנו צריכים להבין אותו
ולא רק לשנוא אותו.

וזה המפתח,
להבין אנשים,

ואולי גם להגיע למצב
שנוכל אף למנוע

מדברים כאלו לקרות בעתיד.

וזו הסיבה שרציתי להביא בפניכם סיפור זה,

כי לורליי גילורי
היא אחת מהגיבורים הסמויים,

או הגיבורות, של עולמינו כיום,

ומאוד רציתי להשמיע את סיפורה.

אז תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים).