Orgulho em Acolher | Episódio 01: Casa Aurora

אני זוכרת כשהגעתי לסלבדור

לא הכרתי פה אף אחד, כן?

הגעתי עם חלום ללמוד,
להשלים את התואר,

וכשהגעתי הצלחתי להתקבל ללימודים,
אבל לא החזקתי מעמד הרבה זמן.

אך רציתי בכל זאת להישאר בסלבדור,
בהתחשב בכך שאני שחורה, כן?

ובכך שאני טרווסטי
שנמצאת בתחילת תהליך ההשתנות

ורוצה ללמוד,
והדבר היחיד שעצר אותי

היה הצורך במקום בטוח לגור בו,

ואז קיבלתי תמיכה
מקאזה אורורה (בית השחר).

- ברוכים הבאים בגאווה -

אני חושבת שקיימת בורות בחברה,

כלומר, אפליה כלפי הקהילה שלנו.

וכשנפתח מקום של הבנה,
שמעמיד גבוה בסדר העדיפויות

את התמיכה והחיבוק לקהילה שלנו,
אתה מבין?

קהילה כל כך רגישה ושבירה,

ואז יש את המקום הזה.

ואת החשיבות שלו...

אין לי באמת מילים כדי לתאר...

כאילו, לא יודעת, אולי מונומנטלית?
אתה מבין?

קאזה אורורה נולד מתוך חלום

אני והשותפה הקודמת שלי
נתנו מחסה לאנשים בדירה שלנו.

היו לנו חברים שהגיעו מכל מיני מקומות
והיו צריכים עזרה

אז הם באו ולנו אצלנו בבית.

ואז ראינו שזה הולך ומתגבר.

אז זה נבע מתוך הצורך הזה.

ובלי ששמנו לב, נוצר זרם מתמיד
של אנשים שהגיעו אלינו הביתה

ואז התחלנו

לחשוב על פרוייקט ולתכנן
איך לקבל אנשים ולשכן אותם.

בהתחלה קאזה אורורה עזר לי
לגלות את עצמי בתור אדם, את הזהות שלי.

הוא עזר לי לבסס את הזהות שלי,

לקבוע את היסודות
של מי שאני היום ולפתח אותם.

אני חושבת שקאזה אורורה
נתן לי את הבסיס בתור בן אדם.

הוא חיזק אותי, הוא גרם לי לחלום,

הוא גרם לי להאמין באפשרויות נוספות
מעבר למה שהחברה מייעדת לגוף שלנו, כן?

אני מרגישה בן אדם טוב יותר ככה.

ואין לי מושג מה היה קורה איתי
אם לא הייתי עוברת דרך קאזה אורורה,

זו הייתה חוויה כל כך חשובה בחיי.

- דלתות פתוחות -

קאזה אורורה, טוב, לא רק קאזה אורורה,

אני חושב שכל שאר המקלטים חשובים,

במיוחד עבור אנשים שנזרקו מהבית
רק בגלל מי שהם.

והבנו שזה עניין של חינוך בתוך חיי המשפחה.

ואנחנו יודעים שהמוסגרות האלימות ביותר
כלפי קהילת הלהטב"קים

הם הבתים ובתי הספר שלהם.

אלה שתי סביבות המחייה המורכבות ביותר

מנקודת המבט של בטחון והגנה,

וקאזה אורורה חשוב, מכיוון שמלבד הבטחון,

יש לנו מורשת של בניית קהילות שחורים,

העצמנו את האנשים האלה,

כך שהם יוכלו להרגיש בבית,
להרגיש כלולים,

כך שהם יוכלו לחזור לנשום.

אני חושבת שאם לא הייתי מגיעה לסלבדור

לא הייתי מגלה שאני טרווסטי.

עזבתי מקום שבו לא יכולתי אפילו
לדעת מי אני.

זה היה ממש בלתי אפשרי בשבילי

להיות מסוגלת להסתכל בעצמי
ולקבל את מי שאני באמת.

וכשבאתי לסלבדור במטרה ללמוד

היה משהו אחר מתחת לפני השטח.

ההזדמנות לגלות את עצמי, כן?

הרגשתי שיש שם משהו,
ושאני חייבת להגיע...

אז הגעתי לסלבדור, ולא היה לי איפה להיות.

אבל אז הופיע מקום ללון בו,
ושם מצאתי את עצמי,

שם אני פורחת, ושם אני...כן?

שם הכל קורה,
ואם לא הייתי עוברת דרך קאזה אורורה,

אם לא הייתי....

אם זה לא היה קיים בחיי, הייתי חוזרת,

לא הייתי מגלה את עצמי,
הייתי חיה באומללות,

או שהיו קורים כל מיני דברים אחרים,

הייתי יכולה להיות בדיכאון,

ובכל מקרה, כאילו,
לא הייתי מנסה להגשים את החלומות שלי,

להיות זמרת, להיות דוגמנית,

מה שקרה

וככה זה. אם לא הייתי,

כלומר, לא הייתי יכולה להיות.

לא הייתי יכולה להיות.

וזהו.

מה שגורם לי הכי הרבה גאווה
זה לראות אנשים שעברו במקלט,

למשל כמו אודה.

אודה עברה במקלט.
היא דוגמנית, היא נוסעת לסן פאולו

כדי להתחבר מחדש למשפחה שלה,
אחרי שקאזה אורורה

העצים אותה ואת הזהות שלה
בתור אדם טרנסי.

יש גם את דודה,
שהייתה אחת הדיירות הראשונות שלנו.

היא ברחה מהבית מכיוון שהיא
אישה בי-סקסואלית,

והיום יש לה בן,

ומערכת היחסים בינינו היא כזו
שהיא מחשיבה אותו כנכד שלי,

מה אתם יודעים!
אני כל כך צעיר!

אבל היא הייתה אחת הראשונות,

ובכל יום משפחה, בכריסטמס,
בראש השנה, בחגים,

היא שולחת לי הודעה.

מערכת היחסים הזו רק הולכת ומתחזקת.

ומבחינתי - אין שום סכום כסף בעולם
שיכול לקנות משהו כזה.

ואני אוהב חגים.

כריסטמס,

יום שישי הטוב,

אז המרחב הזה שלא היה קיים
בבתים שלהם,

בגלל שהם להטב"קים,

כשהם הגיעו לקאזה אורורה
המרחב הזה נפתח מחדש עבורם.

ארוחות החג,

כל זה היה חיובי מאד בקאזה אורורה.

- אתגרים -

היום כבר אין לנו מקום פיזי
בגלל העלויות הגבוהות.

יקר מאד לקיים מקלט בברזיל,

בייחוד כשאין תמיכה ממשלתית.

ככל שהיו לנו יותר דיירים,
כך העלויות גברו, כן?

צריך לשלם על מים, חשמל, מזון, לחם...

בסופו של דבר, אין סוף לצרכים שעולים,

פתאום מישהו צריך עזרה לשלם על תחבורה,
מישהו צריך תרופות...

כל הדברים האלה,

עולים כסף, כן?

האתגר הגדול ביותר שלנו היה
להמשיך להפעיל את המקום.

מכיוון שהחברה האזרחית תמיד תמכה
במקום הפיזי שלנו.

אך היא לא תמיד יכולה לעמוד בעלויות.

העובדה שאנחנו יכולים לפתוח מחדש
מקום פיזי, ועוד מתוכנן, היא בגדר חלום.

אני חושב

שאם היינו יכולים להיעזר בהטבות מס,

כחלק מחוקים להגנה על קהילת הלהטב"קים,

תחת ממשלה שעובדת לטובת הקהילה הזו,

בטח לא היינו צריכים להילחם כל כך קשה
כדי להמשיך להפעיל את המקום הפיזי.

- חלומות -

החלום האמיתי שלי הוא שלא יהיה צורך
בקיומם של מקלטים ללהטב"קים, כן?

שאנשים לא ייזרקו מהבתים שלהם
בגלל מי שהם.

אבל כל עוד זה קורה...

מי ייתן והמרחב הזה יקבל בברכה כל אדם,
ויתמוך בו למשך ימים רבים,

זה החלום שלי.

שקאזה אורורה יוקם מחדש,
עוצמתי יותר, חזק יותר,

החלום הגדול ביותר שלי הוא לחזור.

החלום הגדול ביותר שלי
הוא שנחזור,

אבל לא שנחזור כמו
"טוב, הוא פתוח והוא שם",

אלא שנחזור עם בטחונות,

עם בטחונות מעוגנים בחוקה, כן?

שנחזור עם משאבים, עם נגישות,

שיהיה לנו מקום שבו אנשים יוכלו לעבוד,

כך שנוכל לתמוך באנשים
בדיוק כפי שהם צריכים להיתמך,

כך שיהיו לנו האמצעים,

כך שהאנשים שחוסים אצלנו,

שיהיו שותפויות שמספקות להם
מקומות עבודה,

זה לא מספיק שהם חוסים אצלנו,

כי אם הם לא יכולים לעבוד,

הם יגמרו בחזרה במקלט, כפי שכבר קרה.

אז זה חלום,

חלום קולקטיבי,

של כל האנשים שבנו יחד
את הרעיון הזה של קאזה אורורה.

שהוא יגדל, שהוא יקום מחדש,

ושהוא יתפשט לסניפים נוספים,

שיהיו עוד קאזה אורורה נוספים.

לתמיכה במקלטים של קהילת הלהטב"ק בברזיל

כנסו ל:
allout.lgbt/orfulhoemoco/her

תרגום וכתוביות: קרן אור-פז