הקולות שבראשי

מכל הבחינות, אלינור לונגדן היתה בדיוק כמו כל סטודנטית שהולכת למכללה בצעדים קלילים וללא דאגות. כך זה היה עד שהקולות בראשה התעוררו והחלו לדבר. תחילה הם היו בלתי מזיקים, אבל בהדרגה הם הפכו לביקורתיים וכופים, בהפכם את חייה לסיוט מתמשך. עם איבחון של סכיזופרניה, מסוממת מתרופות, ונטושה על-ידי מערכת שלא ידעה כיצד לעזור לה, לונגדן מספרת את סיפורה הנוגע ללב על מסעה ארוך השנים חזרה לבריאות נפשית, וטוענת שהיא הצליחה לשרוד בזכות היכולת להאזין לקולותיה.

היום בו עזבתי את הבית לראשונה

כדי ללכת לאוניברסיטה היה יום בהיר

שעלה על גדותיו עם תקוות ואופטימיות.

הצלחתי בבית-הספר. הציפיות ממני היו גבוהות,

ובחדווה גדולה נכנסתי לתוך העולם הסטודנטיאלי

של הרצאות, מסיבות וגניבת חרוטים מצידי הדרכים.

אבל רושם חיצוני יכול להטעות,

ובמידה מסויימת, האישיות האנרגטית ומלאת החיים

שהלכה להרצאות וגנבה חרוטי דרכים,
היתה רק מעטה חיצוני,

אם כי היתה מהוקצעת ומאוד משכנעת.

בתוך תוכי הייתי מאוד לא מאושרת, חסרת ביטחון

ומפוחדת --

מפוחדת מאנשים, מהעתיד, מכישלון

ומהריקנות אשר חשתי בתוכי.

אבל הייתי מיומנת בלהסתיר את זה, ומבחוץ נראיתי

כאחת שיש לה כל מה שאפשר לקוות

ולשאוף אליו.

אשליית החוסן היתה
כה מושלמת שאפילו הצלחתי

לרמות את עצמי,

ובזמן שהסמסטר הראשון הסתיים והשני החל,

אף אחד לא יכול היה לנבא

את מה שעמד להתרחש.

יצאתי מהרצאה כאשר זה החל,

מזמזמת לעצמי, מתעסקת עם התיק,

בדיוק כפי שעשיתי מאות פעמים לפני כן,

כאשר לפתע שמעתי קול המעיר בשקט,

"היא עוזבת את החדר."

הבטתי סביב,

ולא ראיתי אף אחד בסביבה,
אבל לא ניתן היה לטעות

בצלילות ובהחלטיות של ההערה.

מזועזעת, השארתי את ספריי
על המדרגות ומיהרתי הביתה,

ושם זה הופיע שוב.

"היא פותחת את הדלת."

זו היתה ההתחלה. הקול הגיע.

והוא נשאר,

ימים ואז שבועות, שוב ושוב,

מתאר את כל מה שאני עושה בגוף שלישי.

"היא הולכת לספריה."

"היא הולכת להרצאה."

הוא היה נייטרלי, נטול רגש ואפילו לאחר זמן מה,

חברותי ומרגיע באופן מוזר,

אף על-פי ששמתי לב שהמעטה
החיצוני הרגוע שלו נופל לעיתים

ושלעיתים הוא משקף רגש בלתי מבוטא שלי.

כך, לדוגמא, אם הייתי כעוסה ורציתי להסתיר זאת,

דבר שעשיתי לעיתים קרובות,
בהיותי מאוד מיומנת בהסתרת

רגשותיי האמיתיים, אז הקול היה נשמע מתוסכל.

אבל אם לא, הוא לא היה מאיים או מטריד,

אף על-פי שבשלב זה היה ברור

שהוא רוצה להעביר לי

משהו בקשר לרגשותיי,

במיוחד רגשות שהיו רחוקים ובלתי נגישים.

ואז ביצעתי שגיאה פאטאלית,

סיפרתי לחברה על הקולות, והיא נבהלה.

החל תהליך עדין של התנייה.

ההבנה שאנשים נורמליים לא שומעים קולות

והעובדה שאני כן שמעתי, משמעה שמשהו היה מאוד לא בסדר.

פחד וחוסר אמון שכאלו היו מידבקים.

הקול פתאום לא נשמע כה בלתי מזיק,

וכשהיא התעקשה שאלך לרופא,

מייד עשיתי זאת, דבר שהוכח

כשגיאה מס' 2.

הקדשתי לא מעט זמן כדי לספר לרופא המכללה

על מה שלדעתי היתה הבעיה האמיתית:

חרדה, דימוי-עצמי נמוך, פחד מהעתיד,

ונתקלתי באדישות משועממת

עד שהזכרתי את הקול,

שאז עטו נשמט מידו, הוא הסתובב

והחל לחקור אותי תוך הצגת עניין אמיתי.

ולמען האמת, הייתי זקוקה
נואשות לאוזן קשבת ועזרה.

התחלתי לספר לו על המלווה הקולי המוזר שלי.

והלוואי שבאותו שלב הקול היה אומר,

"היא חופרת לעצמה בור."

הופניתי לפסיכיאטר, שאף הוא באופן דומה

קיבל באופן קודר את נוכחות הקול

ופירש את כל מה שסיפרתי

דרך משקפיים של אי-שפיות חבויה.

לדוגמא, הייתי מעורבת בערוץ טלוויזיה של סטודנטים

ששידר מבזקי חדשות בקמפוס,

ובמהלך פגישה איתו שהתאחרה, אמרתי,

"סליחה, אבל עליי ללכת.

אני מקריאה חדשות ב-6."

עכשיו כתוב בתיק הרפואי שלי שלאלינור

יש מחשבות שווא
שהיא שדרנית חדשות בטלוויזיה.

מאותה נקודה האירועים התגלגלו במהירות

מבלי שהיתה לי שליטה עליהם.

האישפוז בבית-החולים, הראשון מבין רבים,

אחר-כך האבחנה של סכיזופרניה,

ואז, הגרוע מכל, תחושה מרעילה ומייסרת

של חוסר תקווה, השפלה וייאוש

לגבי עצמי והסיכויים שלי.

אבל בגלל שעודדו אותי להסתכל על הקול

לא כחוויה, אלא כסימפטום (למחלה),

חששותיי וההתנגדות שלי כלפיו התגברו.

אבל במהותו, כל זה היה סימן לנקיטת

עמדה תוקפנית כלפי הנפש שלי,

מין מלחמת אזרחים נפשית,

וכל זה גרם לעליה במספר הקולות

שהפכו בהדרגה ליותר עויינים ומאיימים.

מתוך חוסר אונים וחוסר תקווה, התחלתי להתכנס

אל תוך עולם פנימי של סיוטים

שבו הקולות הפכו

לרודפים אותי וגם לחברי היחידים המלווים אותי.

לדוגמא, הם אמרו לי שאם
אוכיח שאני ראויה לעזרתם,

הם יכולים לשנות את חיי בחזרה

למה שהיו קודם,

וכך נקבעה עבורי סידרה של משימות מוזרות,

כמו המשימות שהוטלו על הרקולס.

זה התחיל עם משהו קטן, לדוגמא,

לתלוש 3 שערות,

אבל בהדרגה זה הקצין

ולשיא זה הגיע בצווים לפגוע בעצמי,

ובמיוחד בהוראה אחת דרמטית:

"את רואה את המרצה שם?

את רואה את כוס המים?

אז עלייך ללכת ולשפוך
אותה עליו מול כל התלמידים."

זה מה שעשיתי, ואין צורך לומר

שזה לא הפך אותי לחביבת הפקולטה.

למעשה, נוצר מעגל אכזרי של פחד, התעלמות,

חוסר אמון וחוסר הבנה,

וזו היתה מלחמה שבה חשתי חסרת אונים

וחסרת יכולת להגיע לשלווה או פיוס.

שנתיים יותר מאוחר, ההתדרדרות היתה חריפה.

כעת היה לי הרפרטואר המלא של טירוף:

קולות מפחידים, חזיונות מעוותים,

והזיות מוזרות ובלתי נשלטות.

מצבי הנפשי היווה גורם

לאפליה, גידופים

ולתקיפות פיזיות ומיניות.

והפסיכיאטר שלי אמר לי:

"אלינור, עדיף היה לך לחלות בסרטן,

שכן קל יותר לרפא סרטן מאשר סכיזופרניה."

אובחנתי, סוממתי וננטשתי,

והייתי כה מיוסרת מהקולות

שניסיתי לקדוח חור בראשי

כדי להיפטר מהם.

היום, בהביטי לאחור על
הייאוש והחורבן של אותן השנים,

זה נראה לי כאילו מישהו מת במקום ההוא,

ועם זאת, מישהו אחר ניצל.

אדם שבור ורדוף-רוחות החל את המסע הזה,

אבל האדם שצמח מזה היה שורד

שבסופו של דבר יגדל להיות

האדם שאני נועדתי להיות.

הרבה אנשים פגעו בי בחיי,

ואת כולם אני זוכרת,

אבל זכרם דוהה ונחלש

בהשוואה לאנשים שכן עזרו לי.

שורדים כמוני, חברי שומעי הקולות,

החברים והשותפים;

אימי שמעולם לא התייאשה ממני,

שידעה שיום אחד אחזור אליה

והיתה מוכנה להמתין עבורי ככל שיידרש;

הרופא שעבד איתי למשך זמן קצר בלבד,

אבל חיזק בי את האמונה שהחלמה

אינה רק אפשרית אלא בלתי נמנעת,

ובתקופת נסיגה הרסנית

אמר למשפחתי המבועתת,
"אל תוותרו על התקווה.

אני מאמין שאלינור תתגבר על זה.

לפעמים, יורד שלג אפילו במאי,

אבל בסוף הקיץ תמיד מגיע."

14 דקות אינן מספיקות כדי

להכיר במלואו בפועלם של אנשים טובים ונדיבים

שלחמו יחד איתי ובשבילי

ושהמתינו כדי לקבל את פניי בשובי

מהמקום הבודד והמיוסר ההוא.

אבל ביחד, הם רקחו תערובת של אומץ,

יצירתיות, יושר ואמונה חסרת פשרות

כדי שהעצמי המרוסק שלי יוכל להתרפא ולהתאחות.

נהגתי לומר שאנשים אלו הצילו אותי,

אבל ממה שאני יודעת כיום

הם עשו דבר חשוב יותר
בכך שהם העניקו לי

את העוצמה להציל את עצמי,

ובאופן מכריע, הם סייעו לי להבין משהו

שתמיד חשדתי שהוא כך:

שהקולות היו תגובה בעלת משמעות

לאירועים טראומטיים בחיי,
במיוחד אירועים מהילדות,

ובתור שכאלה הם לא היו האויב

אלא מקור של תובנות לשם פתירת בעיות רגשיות.

תחילה היה מאוד קשה להאמין בזה,

לא מעט בגלל שהקולות היו כה עויינים

ומאיימים, ולכן בהיבט זה, הצעד החיוני הראשון

היה ללמוד לדלות את המשמעות המטפורית

ממה שלפני זה פירשתי בתור אמת, פשוטה כמשמעה.

כך לדוגמא, קולות שאיימו לתקוף את ביתי,

למדתי לפרשם כביטוי לתחושת הפחד

וחוסר הביטחון שלי בעולם,
במקום כאיום אמיתי.

בהתחלה, הייתי מאמינה להם.

לדוגמא, אני זוכרת שנשארתי ערה בלילה

ליד חדר הוריי כדי לשמור עליהם

מפני מה שחשבתי שהוא איום ממשי מהקולות.

בגלל שהיתה לי בעיה חמורה של פציעה עצמית,

רוב הסכו"ם בבית היה מוחבא,

הייתי פוצעת את עצמי עם מזלג פלסטיק,

מין כלי לפיקניק, וישבתי מחוץ לחדר

אוחזת בו חזק וממתינה לזנק לפעולה אם יקרה משהו.

כאילו אמרתי, "אל תתעסקו איתי.

יש לי מזלג פלסטיק, אתם לא יודעים?"

הייתי ממש אסטרטגית.

אבל תגובה יותר מאוחרת והרבה יותר יעילה

היתה לנסות ולפצח את המסר שמאחורי המילים,

כך שכאשר הקולות הזהירו אותי שלא לעזוב את הבית,

הייתי מודה להם על כך שהסבו את תשומת ליבי

לעד כמה חשתי לא בטוחה --

כי אם אני מודעת לזה,
אני יכולה לעשות משהו חיובי בנדון --

להרגיע אותי ואותם

שאנו בטוחים ושאין יותר צורך להרגיש פחד.

קבעתי גבולות לקולות,

וניסיתי ליצור איתם מגע אסרטיבי

אבל גם מכובד, תוך בניית תהליך איטי

של תקשורת ושיתוף-פעולה

שבו יכולנו ללמוד לעבוד ביחד ולתמוך האחד בשני.

בכל התהליך הזה, מה שבסוף גיליתי היה

שלכל אחד מהקולות היה קשר הדוק

להיבטים השונים שבי, ושכל אחד מהם

נשא עימו רגשות עזים שאף פעם

לא היתה לי ההזדמנות לעבד ולפתור,

זיכרונות של ניצול וטראומה מינית,

של כעס, בושה, אשמה ודימוי-עצמי ירוד.

הקולות נטלו את מקום הכאב והעניקו

לו מילים,

ונראה שאחת התגליות הכי גדולות היתה

כאשר הבנתי שהקולות הכי עויינים ותוקפניים

ביטאו בעצם את אותם החלקים

בתוכי שנפגעו הכי הרבה,

ובתור שכאלה, דווקא הקולות האלה

הם שנזקקו למידה הכי גדולה של חמלה ואיכפתיות.

כך, מצויידת בידע זה, הצלחתי בסוף

לחבר מחדש את העצמי המרוסק שלי,

כאשר כל פיסה ממנו מיוצגת על-ידי קול שונה,

נפטרתי בהדרגה מכל התרופות שלי,

וחזרתי לפסיכיאטריה, אלא שהפעם מהכיוון השני.

10 שנים לאחר הופעת הקול הראשון,
סיימתי את לימודיי,

והפעם בציונים הכי גבוהים בפסיכולוגיה

שהאוניברסיטה אי-פעם העניקה, ושנה יותר מאוחר,

בציונים הכי גבוהים לתואר שני, שבואו נאמר,

זה לא רע בשביל אישה משוגעת.

האמת, אחד הקולות הכתיב לי את התשובות

בזמן הבחינה, שעקרונית זה יכול להיחשב להעתקה.

(צחוק)

אם להיות כנה, לפעמים גם נהניתי מתשומת הלב.

כפי שאוסקר ויילד אמר, הדבר היחיד

שגרוע יותר מזה שמרכלים
עליך הוא שלא מדברים עליך.

זה גם הופך אותך למצותתת מצויינת,

כי אפשר להאזין לשתי שיחות בו-זמנית.

כך שלא הכל שלילי.

עבדתי בשירותי בריאות הנפש,

הרציתי בכנסים,

כתבתי פרקים בספרים ומאמרים אקדמיים,

ואני טענתי ועדיין טוענת

שהשאלה החשובה

בפסיכיאטריה אינה צריכה להיות

מה לא בסדר איתך,

אלא מה קרה לך.

ובמשך כל הזמן, הקשבתי לקולות שלי,

שאיתם בסוף למדתי לחיות בשלום ובכבוד

והם מצידם שיקפו תחושה גוברת

של חמלה, השלמה וכבוד כלפיי.

ואני זוכרת את הרגע הכי מרגש ומיוחד,

כשתמכתי בצעירה שהיתה מבוהלת מהקולות שלה,

ואז התבהר לי לגמרי, לראשונה,

שאני כבר לא מרגישה כך,

אבל שאני מסוגלת סוף סוף
לעזור למישהי אחרת שכן.

היום אני מאוד גאה להיות חלק מאינטרווייס,

אירגון של תנועה בינלאומית לשומעי קולות,

יוזמה שנולדה מתוך עבודתם של פרופ' מריוס רום

וד"ר סנדרה אשר,

אשר מתיחסת לשמיעת קולות כאל אסטרטגיית הישרדות,

כתגובה שפויה לנסיבות בלתי שפויות,

לא בתור תסמין לא תקין
של סכיזופרניה שצריך לסבול,

אלא בתור חוויה מורכבת ומשמעותית

שצריך לחקור.

יחד אנו נושאים את עינינו לעתיד וגם מגלמים

חברה המבינה ומכבדת את שמיעת הקולות,

התומכת בצרכיהם של האנשים השומעים קולות,

ומתיחסת אליהם כאזרחים מלאים.

חברה כזו אינה רק אפשרית,

אלא היא כבר בדרך להתהוות.

בפרפראזה לצ'אווז, ברגע ששינוי חברתי מתחיל,

לא ניתן להחזירו אחורה.

לא ניתן להשפיל אדם שחש גאווה.

לא ניתן לדכא אנשים

שאינם מפחדים יותר.

עבורי, ההישגים של התנועה לשומעי קולות

הם תזכורת שחמלה, אחווה,

צדק וכבוד הם יותר מסתם מילים;

הם אמונה,

ושאמונות מסוגלות לשנות את העולם.

ב-20 השנים האחרונות, התנועה לשומעי קולות

פרסה רשתות תמיכה לשומעי קולות

ב-26 מדינות ברחבי 5 יבשות,

בהן עובדים יחד לקידום כבוד-עצמי, סולידריות

וחיזוק האנשים הסובלים ממצוקה נפשית,

כדי ליצור שפה וטיפול חדשים שיתנו תקווה,

שבטבורה שוכנת האמונה הבלתי מעורערת

בכוחו של האדם.

כפי שפיטר לווין אמר פעם, החיה האנושית

הינה ישות מיוחדת

שהתברכה ביכולת מולדת להתרפא

וביכולת השיכלית לרתום יכולת מולדת זו.

בהיבט זה, עבור חברי הקהילה,

אין כבוד או זכות גדולים יותר

מאשר לדחוף קדימה את
תהליך הריפוי אצל מישהו,

להיות עד, להושיט יד,

לחלוק את עול הסבל של מישהו,

ולטפח את התקווה להחלמתו.

ובאופן דומה, עבור ניצולי מצוקה ופגיעה,

אנו זוכרים שאין עלינו לחיות את חיינו

לעולמים תחת ההשפעה של
הדברים המזיקים שקרו לנו.

אנו ייחודיים. אין לנו תחליף.

את מה ששוכן בקרבנו לא ניתן לדכא,

לעוות או לקחת.

האור לעולם לא נכבה.

כמו שרופא אחד מופלא אמר לי פעם,

"אל תספרי לי מה אנשים אחרים אמרו לך עלייך.

ספרי לי על עצמך."

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)