מחיר הבושה

ב-1998, אומרת מוניקה לווינסקי, "הייתי המקרה הראשון של איבוד המוניטין כמעט באופן מיידי בסקלה בינלאומית". בימינו, ההשפלה הפומבית האינטרנטית שהיא עברה הפכה לשכיחה. בנאום אמיץ, היא בוחנת את "תרבות ההשפלה" שלנו, שבו השפלה אינטרנטית שווה כסף - ודורשת התמודדות שונה.

אתם מביטים באישה
ששמרה על שקט ציבורי כעשור.

כמובן, זה השתנה,

אבל רק לאחרונה.

זה היה לפני כמה חודשים

שנתתי את הנאום הפומבי הגדול הראשון שלי

ב- "30 מתחת ל-30" של פורבס:

1,500 אנשים מבריקים, כולם מתחת לגיל 30,

זה אומר שבשנת 1998,

המבוגר ביותר מבין כל הקבוצה היה רק בן 14,

והצעיר, רק בן 4.

התבדחתי איתם שחלקם אולי רק שמעו עלי

משירי ראפ.

כן, אני מופיעה בשירי ראפ.

כמעט 40 שירי ראפ. (צחוק)

אבל ביום של הנאום שלי, דבר מפתיע קרה.

בגיל 41, התחיל איתי בחור בן 27.

אני יודעת, נכון?

הוא היה מקסים והוחמאתי,

וסירבתי.

אתם יודעים מה היה
משפט הפתיחה הלא מוצלח שלו?

הוא יוכל לגרום לי להרגיש בת 22 שוב.

(צחוק) (מחיאות כפיים)

הבנתי מאוחר יותר באותו לילה,
שאני כנראה האדם היחיד מעל גיל 40

שלא רוצה להיות בן 22 שוב.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

בגיל 22, התאהבתי במנהל שלי,

ובגיל 24,

למדתי את ההשלכות ההרסניות של זה.

אני יכולה לראות ידיים של אנשים כאן

שלא עשו טעות או לא עשו
משהו בגיל 22 שהם מתחרטים עליו?

כן. זה מה שחשבתי.

אז כמוני, בגיל 22, כמה מכם
לקחו גם כמה פניות לא נכונות

והתאהבו באדם הלא נכון,

אולי אפילו במנהל שלכם.

בניגוד אלי, המנהל שלכם

כנראה לא היה הנשיא של ארצות הברית.

כמובן, החיים מלאי הפתעות.

לא עובר יום שלא מזכירים לי את הטעות שלי,

ואני מתחרטת עמוקות על הטעות הזאת .

ב-1998, אחרי שנסחפתי לרומן בלתי סביר,

נסחפתי ללב סערה פוליטית,
חוקית ותקשורתית

כזאת שלא ראינו לפני.

תזכרו שרק כמה שנים קודם לכן,

חדשות נצרכו רק משלושה מקומות:

קריאת עיתון או מגזין,

הקשבה לרדיו,

או צפייה בטלוייזיה.

זה היה הכל.

אבל זה לא היה הגורל שלי.

במקום זאת, הסקנדל הזה הובא לכם

על ידי מהפכה דיגיטלית.

זה אומר שיכולנו לגשת לכל המידע שרצינו,

כשרצינו, בכל זמן, בכל מקום,

וכשהסיפור התפוצץ בינואר 1998,

הוא התפוצץ באינטרנט.

זו הייתה הפעם הראשונה שהעיתונות המסורתית

נדחקה הצידה על ידי האינטרנט
בידיעה תקשורתית כל כך גדולה,

דבר שיצר הד מסביב לעולם.

מה שזה אמר לי אישית

זה שתוך לילה אחד הפכתי מדמות פרטית לחלוטין

לאחת שמושפלת פומבית מסביב לעולם.

הייתי הראשונה
לאבד את המוניטין האישי שלה

בצורה גלובלית כמעט בן רגע.

מהירות השיפוט הזאת,
שאופשרה על ידי הטכנולוגיה,

הובילה לציבור של מיידי אבנים וירטואליים.

כמובן, זה היה לפני הרשתות החברתיות,

אבל גם אז אנשים היו יכולים להגיב ברשת,

לשלוח במייל סיפורים, וכמובן,
לשלוח בדיחות אכזריות.

מקורות חדשותיים הפיצו תמונות שלי בכל מקום

כדי למכור עיתונים, פרסומות,

ובכדי לשמור על אנשים מול מרקע הטלוויזיה.

האם אתם זוכרים תמנוה מסויימת שלי,

נגיד, חובשת ברט?

עכשיו, אני מודה שעשיתי טעויות,

בעיקר חבישת הברט הזה.

אבל תשומת הלב והשיפוט שקיבלתי, לא הסיפור,

אלא שאני אישתי קיבלתי, היו חסרי תקדים.

הוקעתי כפרוצה,

שרלילה, זונה, בימבו,

וכמובן, האישה ההיא.

נראתי על ידי רבים

אבל למעשה הכירו אותי מעטים.

ואני מבינה את זה: זה היה קל לשכוח

שהאישה הזו היא רב מימדית,

יש לה נשמה, ופעם היתה לא שבורה.

כשזה קרה לי לפני 17 שנה, לא היה לזה שם.

עכשיו אנחנו קוראים לזה
בריונות סייבר והטרדה מקוונת.

היום, אני רוצה לחלוק
כמה מהחוויות שלי איתכם,

לדבר על איך החוויה הזו עזרה לי לעצב
את האבחנות התרבותיות שלי,

ואיך אני מקווה שנסיון העבר שלי
יוכל להוביל לשינוי שתוצאתו

תהיה פחות סבל לאחרים.

ב 1998, איבדתי את המוניטין שלי
ואת הכבוד שלי.

איבדתי כמעט הכל,

וכמעט איבדתי את חיי.

תנו לי לצייר לכם תמונה.

בספטמבר 1998,

אני יושבת בחדר נטול חלונות במשרד

בתוך משרד של עורך דין עצמאי

תחת נורות ניאון מזמזמות.

אני מקשיבה לצליל של קולי,

הקול שלי בהקלטות חשאיות של שיחות טלפון

שחבר לכאורה עשה שנה לפני כן.

אני פה בגלל שנדרשתי חוקית

לאשר אישית את כל 20 השעות
של השיחות המוקלטות.

במשך שמונת החודשים שלפני כן,
התוכן המסתורי של הקלטות

היה תלוי כמו חרב דמוקלס מעל ראשי.

אני מתכוונת, מי יכול לזכור
מה הוא אמר לפני שנה?

מפוחדת ומבועתת, האזנתי,

האזנתי כשאני מקשקשת
על השטויות היום יומיות;

האזנתי כשאני מתוודה על אהבתי לנשיא,

וכמובן, שברון הלב שלי;

האזנתי לעצמי הזדונית לפעמים,
הגסה לפעמים והמטופשת לפעמים

כשאני אכזרית, לא סולחת, גסת רוח;

מאזינה, ומרגישה מאוד מאוד מבויישת,

לגרסה הכי גרועה של עצמי,

עצמי שאני אפילו לא מזהה.

כמה ימים מאוחר יותר,
דוח סטאר משוחרר לקונגרס,

וכל הקלטות האלו והתעתיקים,
המילים הגנובות האלו, יוצרות חלק מזה.

זה שאנשים יוכלו לקרוא
את התעתיקים היה נורא מספיק,

אבל מספר שבועות מאוחר יותר,

הקלטות שודרו בטלוויזיה,

וחלקים משמעותיים הפכו לזמינים ברשת.

ההשפלה הציבורית היתה מייסרת.

החיים היו כמעט בלתי נסבלים.

זה לא היה משהו שהתרחש
באופן שוטף אז ב 1998,

ובזה, אני מתכוונת לגנבת
המילים הפרטיות של אנשים, הפעולות,

שיחות ותמונות,

ואז הפיכתן לציבוריות --

ציבוריות ללא הסכמה,

ציבוריות ללא הקשר,

וציבוריות ללא חמלה.

נעבור קדימה 12 שנים ל 2010,

ועכשיו המדיה החברתית נולדה.

פני השטח הפכו לצערנו
הרבה יותר מאוכלסים במקרים כמו שלי,

בין אם מישהו למעשה עשה טעות או לא,

ועכשיו זה גם לאנשים פרטיים
וגם לאנשים ציבוריים.

התוצאות של כמה הפכו לעגומות, מאוד עגומות.

הייתי בטלפון עם אימי

בספטמבר 2010,

ודיברנו על החדשות

של בוגר מכללה צעיר מאוניברסיטת ראטגרס

בשם טיילר קלמנטי.

טיילר המתוק הרגיש והיצירתי

צולם בחשאיות על ידי שותפו לחדר

בעודו מקיים יחסים עם גבר אחר.

כשהעולם המקוון למד על המקרה,

הלעג וההטרדה המקוונת ניצתו.

כמה ימים מאוחר יותר,

טיילר קפץ מגשר ג'ורג' וושינגטון

אל מותו.

הוא היה בן 18.

אימי השתגעה ממה שקרה לטיילר ומשפחתו,

והיא הרגישה כאב אדיר

בדרך שפשוט לא יכולתי להבין,

ואז לבסוף הבנתי

שהיא חייתה מחדש את 1998,

חייה מחדש את הזמן בו
ישבה ליד מיטתי כל לילה,

חייה מחדש את הזמן כשהיא הכריחה
אותי להתקלח עם דלת המקלחת פתוחה,

וחייה מחדש את הזמן כששני הורי חששו

שאני אושפל למוות,

מילולית.

היום, ליותר מדי הורים

לא היתה ההזדמנות להתערב ולהציל את אהוביהם.

יותר מדי גילו על הסבל וההשפלה של ילדיהם

אחרי שהיה מאוחר מדי.

המוות חסר ההגיון והטראגי של טיילר
היה נקודת המפנה בשבילי.

הוא שרת בשינוי ההקשר של החוויה שלי,

והתחלתי להביט בעולם
של השפלה ובריונות סביבי

ולראות משהו שונה.

ב 1998, לא היתה לנו דרך לדעת
לאן הטכנולוגיה החדשנית הזו

שנקראת האינטרנט תיקח אותנו.

מאז, היא חיברה אנשים
בדרכם בלתי ניתנות לשיעור,

חיברה אחים אבודים,

הצילה חיים, התחילה מהפכות,

אבל החשכה, האלימות המקוונת,
השפלת הפרוצות שחוויתי

פרחו כמו פטריות אחרי הגשם.

כל יום ברשת, אנשים, בעיקר אנשים צעירים

שלא מפותחים מספיק כדי להתמודד עם זה,

עוברים כל כך הרבה התעללויות והשפלות

שהם לא יכולים לדמין לחיות עד היום הבא,

וכמה, באופן טראגי, לא,

ואין שום דבר וירטואלי בזה.

צ'יילדליין, ארגון בריטי ללא מטרות רווח
שמתמקד בעזרה לאנשים צעירים בנושאים שונים,

שיחרר סטטיסטיקה מדהימה בסוף שנה שעברה:

מ 2012 עד 2013,

היתה עליה של 87 אחוז

בטלפונים ואימיילים
שקשורים לבריונות מקוונת.

ניתוח נתונים שנעשה בהולנד

הראה שבפעם הראשונה,

בריונות מקוונת הובילה למחשבות אובדניות

יותר מבריונות לא מקוונת.

ואתם יודעים מה שהדהים אותי,
למרות שזה לא היה צריך,

היה מחקר אחר בשנה שעברה שקבע שהשפלה

היתה רגש חזק יותר

מאשר אושר ואפילו כעס.

אכזריות לאחרים היא לא חדשה,

אבל ברשת, ביוש אנשים טכנולוגית מוגבר,

לא מוכל, וזמין תמידית.

ההד של בושה היה מגיע רק למשפחה, לכפר,

לבית הספר או לקהילה,

אבל היום זה גם הקהילה המקוונת.

מליוני אנשים, הרבה פעמים באנונימיות,

יכולים לדקור אתכם עם המילים, וזה הרבה כאב,

ואין גבולות לכמה אנשים

יכולים להבחין בכם פומבית

ולשים אתכם במכלאה פומבית.

יש מחיר מאוד אישי

להשפלה פומבית,

והצמיחה של האינטרנט העלתה את המחיר.

במשך כמעט שני עשורים עכשיו,

זרענו באיטיות את זרעי
הבושה וההשפלה הפומבית

בקרקע התרבותית שלנו,
גם ברשת וגם מחוצה לה.

אתרי רכילות, פפרצי,
תוכניות ראליטי, פוליטיקה,

אתרי חדשות ולפעמים האקרים
כולם סוחרים בבושה.

זה הוביל להורדת סף הרגישות
ולסביבה מתירנית ברשת

שמאפשרת הצקה,
חדירה לפרטיות ואלימות מקוונת.

המעבר הזה יצר מה שפרופסור
ניקולאס מילס קורא לו

תרבות של השפלה.

חשבו על כמה דוגמאות בולטות
רק מששת החודשים האחרונים.

סנאפצ'אט, השרות שבשימוש
בעיקר על ידי הדור הצעיר

וטוען שלמסרים שלו יש אורך חיים

של כמה שניות.

אתם יכולים לדמין את טווח התוכן שזה מקבל.

אפליקציית צד שלישי שמשתמשי
סנאפצ'ט משתמשים בה כדי לשמר

אורך חיי ההודעות נפרצה.

ו 100,000 שיחות אישיות, תמונות,
וסרטונים הודלפו לרשת

שעכשיו יש להם אורך חיים אין סופי.

לג'ניפר לורנס ולכמה שחקנים אחרים
פרצו לחשבון ה איי-קלאוד שלהם,

ותמונות עירום פרטיות ואינטימיות
הופצו ברחבי הרשת

בלי רשותם.

לאתר רכילות אחד היו יותר מחמש מליון כניסות

לסיפור הזה בלבד.

ומה עם הפריצה המקוונת לאולפני סוני?

המסמכים שקיבלו את הכי הרבה תשומת לב

היו אימילים פרטיים שהיה להם
את ערך הבושה הפומבית הגבוה ביותר.

אבל בתרבות זו של בושה,

יש סוג נוסף של תג מחיר
שמחובר לבושה פומבית.

המחיר לא מודד את העלות לקורבן,

שטיילר והרבה יותר מדי אחרים,

רובם נשים, מיעוטים,

וחברי קהילת הלהט"בים שילמו,

אבל המחיר מודד את הרווחים
של אלה שאורבים להם.

החדירה הזו לאחרים היא חומר גלם,

שנכרה ביעילות וללא מורא,
נארז ונמכר עבור רווח.

שוק צץ בו השפלה פומבית היא מצרך

ובושה היא תעשיה.

איך הכסף הזה נעשה?

קליקים.

יותר בושה, יותר קליקים.

יותר קליקים, יותר דולרים מפרסום.

אנחנו במחזור מסוכן.

ככל שנלחץ יותר על רכילות,

נעשה יותר אדישים לחיים האנושיים מאחורייהם,

וככל שנעשה אדישים יותר, נלחץ יותר.

באותו זמן, מישהו מרוויח כסף

על הגב של אלה שסובלים.

עם כל קליק, אנחנו עושים בחירה.

ככל שנרווה את תרבותנו יותר
עם השפלה פומבית,

היא תהפך למקובלת יותר,

ונראה יותר התנהגות של בריונות מקוונת,

הצקות, כמה סוגים של האקינג,

והטרדה מקוונת.

למה? מפני שלכולם יש השפלה בליבם.

ההתנהגות הזו היא סימפטום של התרבות שיצרנו.

רק חשבו על זה.

שינוי התנהגות מתחיל עם אמונות מתפתחות.

ראינו שזה נכון עם גזענות, הומופוביה,

והרבה הטיות אחרות, היום ובעבר.

כמו ששינינו אמונות
בנוגע לנישואים באותו מין,

ליותר אנשים הציעו חרויות שוות.

כשהתחלנו להעריך קיימות,

יותר אנשים התחילו למחזר.

אז ככל שזה נוגע לתרבות ההשפלה שלנו,

מה שאנחנו צריכים זה מהפכה תרבותית.

השפלה פומבית כספורט דמים חייבת להפסיק,

והגיע הזמן להתערבות ביאיטרנט ובתרבות שלנו.

המעבר מתחיל עם משהו פשוט, אבל זה לא קל.

אנחנו צריכים לחזור לערך ישן
של חמלה -- חמלה ואמפטיה.

ברשת, יש לנו מחסור בחמלה,

משבר אמפטיה.

החוקרת ברנה בראון אמרה, ואני מצטטת,

"בושה לא יכולה לשרוד אמפטיה."

בושה לא יכולה לשרוד אמפטיה.

ראיתי כמה ימים חשוכים בחיי,

וזה היה חמלה ואמפטיה ממשפחתי,
חברים, אנשי מקצוע,

ולפעמים אפילו זרים שהצילו אותי.

אפילו אמפטיה מאדם אחד יכולה לשנות.

התאוריה של השפעת המיעוט,

שהוצעה על ידי
הפסיכולוג החברתי סרג' מסוקוביסי,

אומרת שאפילו במספרים קטנים,

כשיש אחידות לאורך זמן,

שינוי יכול להתרחש.

בעולם המקוון, אנחנו יכולים
לטפח השפעת מיעוט

על ידי הפיכה לתומכים

להפוך לתומך אומר במקום אפתיה של צופה מהצד,

אנחנו יכולים להעלות תגובה חיובית
למישהו או לדווח על מצב של אלימות.

תאמינו לי, הערות עם חמלה
עוזרות לבטל את השליליות.

אנחנו יכולים גם להתנגד
לתרבות על ידי תמיכה בארגונים

שמתמודדים עם סוגים כאלה של בעיות,

כמו קרן טיילר קלמנטי בארצות הברית,

באנגליה יש את אנטי בוליינג פרו,

ובאוסטרליה יש את פרוייקט רוקיט.

אנחנו מדברים הרבה
על הזכות שלנו לחרות הבעה,

אבל אנחנו צריכים לדבר יותר על

האחריות שלנו לחרות ההבעה.

כולנו רוצים להשמע,

אבל בואו נכיר בהבדל בין לדבר עם כוונה

ולדבר בשביל תשומת לב.

האינטרנט היא אוטוסטרדה לאיד,

אבל ברשת, להראות אמפתיה לאחרים

מועיל לכולנו ועוזר ליצור
עולם טוב ובטוח יותר.

אנחנו צריכים לתקשר ברשת עם חמלה,

לצרוך חדשות עם חמלה,

ולהקליק עם חמלה.

רק דמיינו ללכת בכותרות של מישהו אחר.

הייתי רוצה לסיים בנימה אישית.

בתשעות החודשים האחרונים,

השאלה שנשאלתי הכי הרבה היא למה.

למה עכשיו? למה הרמתי את ראשי מעל המעקה?

אתם יכולים לקרוא בין השורות בשאלות האלו,

ולתשובה אין קשר לפוליטיקה.

התשובה הכי נכונה היא שהגיע הזמן:

הזמן להפסיק לטופף סביב העבר;

זמן להפסיק לחיות חיים של עלבון;

וזמן לקחת חזרה את הנרטיב.

זה גם לא נוגע רק ללהציל את עצמי.

כל מי שסובל מבושה והשפלה פומבית

צריך לדעת דבר אחד:

אתם יכולים לשרוד את זה.

אני יודעת שזה קשה.

זה אולי לא יהיה חסר כאבים, מהיר או קל,

אבל אתם יכולים להתעקש
על סיום אחר לסיפור שלכם.

הרגישו חמלה לעצמכם.

לכולנו מגיעה חמלה,

ולחיות גם ברשת
וגם מחוצה לה בעולם עם יותר חמלה.

תודה רבה שהאזנתם.

(מחיאות כפיים)