שימוש בקולכם היא בחירה פוליטית - אמנדה גורמן

לכל מי שמאמין ששירה היא נפוחה או אליטיסטית, לחתנית פרס הספרות הלאומי לצעירים אמנדה גורמן יש כמה מילים נבחרות. לפי אמנדה, שירה היא לכולם, בגלל שבליבה היא נוגעת לחיבור ולשיתוף פעולה. בהרצאה הנועזת הזו, אמנדה מסבירה למה שירה היא פוליטית בליבה, היא מוקירה את קודמיה המכובדים, והיא מדגישה את הערך של דיבור למרות פחדיכם. "שירה מעולם לא היתה שפת המחסומים, היא תמיד היתה שפת הגשרים."

יש לי שתי שאלות אליכם.

אחת: על כתפי מי אתם עומדים?

ושתיים: עבור מה אתם עומדים?

אלו שתי שאלות שתמיד מתחילות

את סדנאות השירה שלי עם תלמידים

בגלל שלפעמים, שירה יכולה להראות

צורת אמנות מתה לגברים לבנים
שרק נראים כאילו הם נולדו להיות זקנים,

נגיד, אתם יודעים, בנג'מין באטן או משהו.

ואני שואלת את התלמידים שלי
את שתי השאלות האלו,

ואז אני חולקת איך אני עונה עליהן,

שזה בשלושת המשפטים האלו שאומרים:

אני בת של סופרים שחורים,

שהם צאצאים של לוחמי חרות

ששברו את שלשלאותיהם ושינו את עולמם.

הם קוראים לי.

ואלה מילים שאני חוזרת עליהן כמנטרה

לפני כל הופעת שירה.
למעשה, עשיתי את זה בפינה שם.

עשיתי פרצופים.

וכך אני חוזרת עליהן לעצמי,
כדרך לאסוף את עצמי,

בגלל שאני לא בטוחה שאתם יודעים,
אבל דיבור בציבור הוא די מפחיד.

אני יודעת שאני על הבמה,
ואני על עקבים, ונראית נוצצת,

אבל אני מבועתת.

והדרך בה אני סוג של מחזקת את עצמי,

היא שיש לי מנטרה.

רוב חיי הייתי מאוד מפוחדת מלהשמיע את קולי,

בגלל שהיתה לי מגבלת דיבור, שהפכה את זה

לקשה להגות אותיות מסויימות,
צלילים, והרגשתי כאילו הייתי בסדר

לכתוב על דף, אבל ברגע שעליתי על במה,

דאגתי שהמילים שלי אולי יתערבבו ויכשלו.

מה היתה הנקודה בלנסות
לא למלמל את המחשבות האלו בראשי,

אם הכל כבר נאמר לפני כן?

אבל לבסוף היה לי רגע של הכרה, בו חשבתי,

אם אני בוחרת לא לדבר מתוך פחד,
אז השתיקה שלי

לא עומדת עבור אף אחד.

וכך הבנתי שאני לא יכולה לעמוד לצד,

לעמוד בשקט.

אני חייבת למצוא את הכוח לדבר,

ואחת הדרכים שאני עושה זאת
היא דרך מנטרה בה אני חוזרת

למה שאני קוראת קודמי המכובדים.

אלה אנשים שאולי לא קשורים אליכם בקשר דם,

או לידה,

אבל מאוד ראוי להזכיר את שמם,

בגלל שאתם עומדים על כתפיהם בלי קשר.

וזה רק מגובה הכתפיים האלה

שיש לנו את המבט
לראות את הכוח האדיר של שירה,

הכוח של שפה הופך לזמין, מלא הבעה.

שירה היא מעניינת
בגלל שלא כולם עומדים להיות

משוררים גדולים,

אבל כל אחד יכול להיות,
וכל אחד יכול להנות משירה,

וזו הפתיחות הזו,

הנגישות הזו של שירה שהופכת אותה

לשפה של האנשים.

שירה מעולם לא היתה השפה של מחסומים,

היא תמיד היתה השפה של הגשרים.

וזה החיבור הזה - לעשות זאת יוצר את השירה,

כן, חזק, אבל גם עושה את זה פוליטי.

אחד הדברים שמציקים לי ללא הפסקה,

הוא כשאני מקבלת את שיחת הטלפון הזו,
והיא בדרך כלל מאדם לבן,

והוא כאילו, "בנאדם, אמנדה,
אנחנו אוהבים את השירה שלך,

זה יהיה נפלא אם תוכלי לכתוב
שיר על הנושא הזה,

אבל אל תעשי את זה פוליטי."

שלי זה נשמע כמו,

אני צריכה לצייר ריבוע,
אבל לא לעשות אותו מרובע,

או לבנות מכונית, אבל לא לעשות אותה רכב,

זה לא ממש הגיוני,

בגלל שכל האמנות היא פוליטית.

ההחלטה ליצור,
ההחלטה האמנותית לשאת את קולי,

ההחלטה להשמע היא הפעולה הכי פוליטית מכולן.

וב"פוליטית" אני מתכוונת ששירה
היא פוליטית בלפחות שלוש דרכים:

אחת: איזה סיפורים אנחנו מספרים,
מתי אנחנו מספרים אותם,

איך אנחנו מספרים אותם,
אם אנחנו מספרים אותם,

למה אנחנו מספרים אותם, אומר כל כך הרבה

על האמונה הפוליטית שיש לנו,

לגבי איזה סוגים של סיפורים משנים.

שנית, את הסיפורים של מי מספרים,

אני מדברת על, למי מותר חוקית לקרוא,

למי יש את המשאבים להיות מסוגל לכתוב,

את מי אנחנו קוראים בכיתות שלנו,

אומר הרבה על המערכת הפוליטית והחינוכית,

שכל הסיפורים האלה
ומספרי הסיפורים קיימים בהם.

לבסוף, שירה היא פוליטית בגלל שהיא מתעסקת

באנשים.

אם אנחנו מביטים בהסטוריה,
שימו לב שרודנים הרבה פעמים

רודפים אחרי המשוררים והיצירתיים בהתחלה.

הם שורפים ספרים,
הם מנסים להיפר מהשירה ומאמנויות השפה,

מפני שהם מבועתים מהם.

למשוררים יש את הפוטנציאל יוצא הדופן לחבר

את האמונות של אנשים פרטיים
למטרה של שינוי של הציבור,

האוכלוסיה, הממשל, התנועה הפוליטית.

וכשתצאו מפה,
אני באמת רוצה שתנסו לשמוע

את הדרכים בהם שירה למעשה במרכז

של השאלות הכי פוליטיות
שלנו בנוגע למה זה אומר

להיות דמוקרטיה.

אולי מאוחר יותר תהיו במחאה,

ולמישהו יהיה פוסטר שאומר,

"הם קברו אותנו,
אבל הם לא יודעים שאנחנו זרעים."

זו שירה.

אתם אולי תהיו בשיעור הסטוריה אמריקאי,
והמורה שלכם יראה סרטון

של מרטין לותר קינג אומר,
"נהיה מסוגלים לחצוב מתוך

הר היאוש הזה אבן של תקווה."

זו שירה.

או אולי אפילו פה, בניו יורק,

אתם תלכו לבקר את פסל החרות

שם יש סונטה שמכריזה, כאמריקאים,

"תנו לנו את העייפים, העניים,

ההמונים המתגודדים שלכם
ששואפים להיות חופשיים."

אז אתם רואים, כשמישהו מבקש ממני לכתוב שיר

שהוא לא פוליטי,

מה שהם באמת מבקשים ממני
זה לא לשאול שאלות טעונות

ומאתגרות בעבודה הפואטית שלי,

וזה לא עובד, בגלל ששירה היא תמיד בדופק

של השאלות הכי מסוכנות והכי מאתגרות

שאומה או עולם אי פעם יעמדו מולן.

באיזה מסלול אנחנו עומדים כאנשים,

ועבור איזה עתיד אנחנו עומדים כאנשים?

והעניין בשירה היא שזה לא נוגע באמת

לזה שיהיו את התשובות הנכונות,

זה נוגע ללשאול את השאלות הנכונות
בנוגע למה זה אומר להיות

משורר שפועל נכון ביחס
למילים ולמעשים שלכם,

והתגובה שלי היא לכבד את כתפי האנשים האלה

שהשתמשו בעטיהם כדי לגלגל סלעים

כך שלי יהיה הר של תקווה לעמוד עליו,

כך שאני אוכל להבין את הכוח
של סיפור סיפורים

שמשנים, לא משנה מה.

כך שאוכל להבין שאם אבחר, לא מתוך פחד,

אלא מתוך אומץ, לדבר,

אז יש משהו יחודי לו
המילים שלי יכולות להפוך.

ופתאום הפחד הזה שהמילים שלי
אולי יתבלבלו ויכשלו

מתרחק כשאני מלאת ענווה מהמחשבות

של אלפי סיפורים שהגיעו מזמן

שאני יודעת שפורטים בתוכי כשאני חוגגת

את האנשים בזמנם שעמדו

כך שילדה שחורה קטנה זו תוכל לשורר

כשאני חוגגת וקוראת בשמם באותו זמן,

שנראים כאילו הם רק נולדו להיות נועזים:

מאיה אנג'לו, נצ'וזקה שנג',

פיליס וויטלי, לוסיל קליפטון,

גוונדולין ברוקס, ג'ואן וויקס,

אודרי לורד, וכל כך הרבה יותר.

זה אולי ירגיש כאילו
כל סיפור סופר קודם לכן,

אבל האמת היא,
אף אחד מעולם לא סיפר את סיפורי

בדרך בה סיפרתי אותו

כבת של סופרים שחורים,
שהם צאצאים של לוחמי חרות

ששברו את שלשלאותיהם ושינו את העולם.

הם קוראים לי.

אני קוראת להם.

ויום אחד אני אכתוב סיפור נכון,

על ידי כתיבתו למחר
על כדור הארץ הזה יותר משווה

לעמוד עבורו.

תודה לכם.