Return to Video

יונג-הא קים: היה אמן, בזה הרגע!

  • 0:00 - 0:02
    נושא שיחתי היום הוא:
  • 0:02 - 0:05
    "היה אמן, בזה הרגע."
  • 0:05 - 0:08
    מרבית האנשים, כשנושא זה עולה בשיחה,
  • 0:08 - 0:11
    מגיבים באי-נוחות ופוסלים את העניין בטענה:
  • 0:11 - 0:14
    "האמנות לא מזינה אותי, וכעת אני עסוק.
  • 0:14 - 0:16
    "אני חייב ללכת לבית הספר, לרכוש מקצוע,
  • 0:16 - 0:18
    "לשלוח את ילדיי לשיעורים..."
  • 0:18 - 0:24
    אתה חושב: "אני עסוק מדי. אין לי פנאי לאמנות."
  • 0:24 - 0:27
    ישנן מאה סיבות מדוע איננו יכולים להיות אמנים בזה הרגע.
  • 0:27 - 0:29
    הן פשוט קופצות לנו מיד לראש, לא?
  • 0:29 - 0:31
    ישנן כל כך הרבה סיבות מדוע אנחנו לא יכולים להיות,
  • 0:31 - 0:33
    למעשה, אנחנו לא בטוחים מדוע כדאי לנו להיות.
  • 0:33 - 0:35
    אנחנו לא יודעים מדוע כדאי לנו להיות אמנים,
  • 0:35 - 0:39
    אבל יש לנו מגוון סיבות לכך שאנחנו לא יכולים להיות.
  • 0:39 - 0:43
    מדוע אנשים נמהרים כל כך לדחות את הרעיון של שיוכם לעולם האמנות?
  • 0:43 - 0:47
    ייתכן ואתם חושב שאמנות מיועדת רק לאנשים מוכשרים במיוחד
  • 0:47 - 0:52
    או לאנשים שלמדו אמנות באופן מקצועי ומקיף.
  • 0:52 - 0:57
    ייתכן וכמה מכם חושבים שבחרתם במסלול חיים רחוק מדי מעולם האמנות.
  • 0:57 - 1:01
    ובכן, ייתכן וזה כך, אבל אני לא מאמין בזה.
  • 1:01 - 1:04
    זהו נושא שיחתי היום.
  • 1:04 - 1:05
    כולנו נולדים אמנים.
  • 1:05 - 1:09
    אם יש לכם ילדים, אתם יודעים למה אני מתכוון.
  • 1:09 - 1:13
    כמעט כל דבר שילדים עושים הינו אמנות.
  • 1:13 - 1:16
    הם צובעים עם עפרונות צבע על הקיר,
  • 1:16 - 1:19
    הם רוקדים את הריקוד של "סון-דאם-בי" מהטלוויזיה,
  • 1:19 - 1:23
    אבל כבר אינך יכול לקרוא לו הריקוד של "סון-דאם-בי" - הוא הופך להיות ריקוד חדש של הילד.
  • 1:23 - 1:28
    אז הם רוקדים ריקוד מוזר וחולקים עם כולם את השירה שלהם.
  • 1:28 - 1:32
    אולי האמנות שלהם היא דבר שרק הוריהם יכולים לעמוד בו,
  • 1:32 - 1:37
    ובגלל שהילדים עוסקים באמנות זו לאורך כל היום,
  • 1:37 - 1:41
    האמת היא שאנשים מתעייפים מעט משהייה במחציתם.
  • 1:41 - 1:44
    לפעמים ילדים יציגו מונודרמות -
  • 1:44 - 1:47
    משחק "בית-משפחה" הוא בהחלט מונודרמה או מחזה.
  • 1:47 - 1:50
    ישנם ילדים, שכאשר הם מתבגרים,
  • 1:50 - 1:52
    מתחילים לשקר.
  • 1:52 - 1:57
    לרב הורים זוכרים את הפעם הראשונה שהילד שלהם משקר להם.
  • 1:57 - 1:59
    הם בהלם.
  • 1:59 - 2:02
    "עכשיו אתה מראה את פניך האמיתיות" האם אומרת.
    היא חושבת: "למה הוא יצא כמו אבא שלו?"
  • 2:02 - 2:05
    היא מפקפקת בו: "איזה מן אדם תגדל להיות?"
  • 2:05 - 2:07
    אבל אין סיבה לדאגה,
  • 2:07 - 2:13
    הרגע בו ילדים מתחילים לשקר הוא הרגע בו סיפורת נולדת.
  • 2:13 - 2:15
    הם מדברים על דברים שהם מעולם לא ראו.
  • 2:15 - 2:17
    זה מדהים. זה רגע נפלא.
  • 2:17 - 2:19
    ההורים צריכים לחגוג.
  • 2:19 - 2:23
    "הידד! הילד שלי סוף סוף התחיל לשקר!"
  • 2:23 - 2:26
    הכל בסדר, זו סיבה למסיבה.
  • 2:26 - 2:29
    לדוגמא, ילד אומר: "אמא, נחשי מה? פגשתי חייזר בדרכי הביתה."
  • 2:29 - 2:33
    אמא טיפוסית מגיבה אז: "תפסיק לדבר שטויות."
  • 2:33 - 2:37
    עכשיו, הורה מופתי הוא הורה שמגיב כך:
  • 2:37 - 2:40
    "באמת? חייזר, הא? איך הוא נראה? הוא אמר משהו?"
  • 2:40 - 2:42
    "איפה פגשת אותו?"
    "אמ, ליד המכולת."
  • 2:42 - 2:44
    כשאתה מקיים שיחה כזו,
  • 2:44 - 2:51
    הילד חייב לחשוב על הדבר הבא שהוא הולך להגיד על מנת לשאת באחריות על מה שהתחיל.
  • 2:51 - 2:53
    במהרה מתפתח סיפור.
  • 2:53 - 2:57
    כמובן שזהו סיפור ילדותי,
  • 2:57 - 3:01
    אבל ההתמודדות עם להמציא משפט אחרי משפט
  • 3:01 - 3:05
    היא אותה התמודדות של סופר מקצועי כמותי.
  • 3:05 - 3:07
    במהותם, הם אינם שונים.
  • 3:07 - 3:10
    רולנד ברת'ס אמר פעם על הרומנים של פלאוברט:
  • 3:10 - 3:13
    "פלאוברט לא כתב רומן.
  • 3:13 - 3:16
    "הוא פשוט חיבר משפט למשנהו.
  • 3:16 - 3:20
    "הקשרים בין המשפטים, זוהי מהות הרומן של פלאוברט."
  • 3:20 - 3:23
    זה נכון - רומן, בבסיסו, הינו כתיבת משפט אחד,
  • 3:23 - 3:27
    ואז, ללא הפרת ה"מרחב" של המשפט שנכתב,
  • 3:27 - 3:28
    לכתוב משפט נוסף.
  • 3:28 - 3:30
    וכך אתה ממשיך ליצור קשרים.
  • 3:30 - 3:32
    שימו לב למשפט הבא:
  • 3:32 - 3:34
    "בוקר אחד, בעת שגרגור סמסה התעורר מחלומות חרדתיים, הוא גילה שהוא השתנה במיטתו ונהפך לחרק מפלצתי ודוחה."
  • 3:34 - 3:37
    כן, זהו המשפט הראשון מ"המטאמורופוזה" של פרנץ קפקא.
  • 3:37 - 3:40
    על ידי כתיבת משפט כל כך בלתי ניתן להצדקה
  • 3:40 - 3:42
    והמשך הכתיבה על מנת להצדיק אותו,
  • 3:42 - 3:47
    עבודתו של קפקא הפכה ליצירת מופת של הספרות המודרנית.
  • 3:47 - 3:50
    קפקא לא הראה את עבודתו לאביו.
  • 3:50 - 3:52
    יחסיו עם אביו לא היו טובים.
  • 3:52 - 3:56
    לבדו הוא כתב את המשפטים הללו.
  • 3:56 - 3:59
    אם היה מראה לאביו, ודאי היה חושב "הבן שלי איבד את זה סופית".
  • 3:59 - 4:01
    וזה נכון. אמנות היא קצת טירוף,
  • 4:01 - 4:03
    ועל הצדקת המשפט הבא,
  • 4:03 - 4:06
    דבר לא שונה במיוחד ממה שילד עושה.
  • 4:06 - 4:08
    ילד שרק התחיל לשקר
  • 4:08 - 4:11
    עושה צעד ראשון כמספר סיפורים.
  • 4:11 - 4:14
    ילדים עושים אמנות.
  • 4:14 - 4:15
    הם לא מתעייפים, והם נהנים לעשות את זה.
  • 4:15 - 4:17
    הייתי באי ג'ג'ו לפני כמה ימים.
  • 4:17 - 4:22
    כשילדים נמצאים בחוף, רובם אוהבים לשחק במים,
  • 4:22 - 4:25
    אבל חלק מהם מבלים הרבה זמן בחול,
  • 4:25 - 4:27
    ביצירת הרים וימים - ובכן, לא ימים,
  • 4:27 - 4:31
    אבל דברים שונים - אנשים וכלבים וכו'.
  • 4:31 - 4:32
    אבל ההורים אומרים להם,
  • 4:32 - 4:34
    "הכל יישטף על ידי הגלים."
  • 4:34 - 4:36
    במילים אחרות, זה חסר טעם.
  • 4:36 - 4:37
    אין צורך.
  • 4:37 - 4:39
    אבל לילדים זה לא משנה.
  • 4:39 - 4:40
    הם נהנים מהרגע
  • 4:40 - 4:42
    והם ממשיכים לשחק בחול.
  • 4:42 - 4:45
    ילדים לא עושים את זה בגלל שמישהו אמר להם.
  • 4:45 - 4:46
    אין להם בוס שיגיד להם,
  • 4:46 - 4:49
    אין אף אחד אחר שיגיד. הם פשוט עושים את זה.
  • 4:49 - 4:55
    כשהייתם קטנים, אני מתערב שביליתם זמן בהנאה מהעונג של אמנות פרימיטיבית.
  • 4:55 - 4:59
    כשאני מבקש מהתלמידים שלי לכתוב על הרגע השמח בחייהם
  • 4:59 - 5:05
    הרבה כותבים על חווייה אמנותית שהייתה להם כילדים.
  • 5:05 - 5:08
    פעם ראשונה שהם למדו לנגן על פסנתר ונגינה בארבע ידיים עם חבר,
  • 5:08 - 5:13
    או הצגת קטע מגוחך עם חברים ועשיית צחוק מעצמם, דברים כאלה.
  • 5:13 - 5:16
    או הרגע בו פיתחתם את הפילם הראשון שצילמתם עם מצלמה ישנה.
  • 5:16 - 5:18
    הם מדברים על חוויות מהסוג הזה.
  • 5:18 - 5:21
    בטוח היה לכם רגע שכזה.
  • 5:21 - 5:23
    באותו הרגע, אמנות עושה אותך שמח
  • 5:23 - 5:24
    בגלל שזו לא עבודה.
  • 5:24 - 5:27
    עבודה לא עושה אותך שמח, נכון? לרב היא קשה.
  • 5:27 - 5:30
    לסופר הצרפתי מישל טורניר יש אמירה מפורסמת,
  • 5:30 - 5:32
    מעט קונדסית, למעשה -
  • 5:32 - 5:37
    "עבודה היא כנגד הטבע האנושי. ההוכחה לכך מצויה בזה שהיא מעייפת אותנו."
  • 5:37 - 5:38
    לא ככה? למה שעבודה תעייף אותנו אם היא חלק מהטבע שלנו?
  • 5:38 - 5:40
    משחק לא מעייף אותנו.
  • 5:40 - 5:41
    אנחנו יכולים לשחק לאורך כל הלילה.
  • 5:41 - 5:44
    אם נעבוד לאורך הלילה, ישלמו לנו על שעות נוספות.
  • 5:44 - 5:47
    למה? בגלל שזה מעייף ואנחנו חשים לאות.
  • 5:47 - 5:51
    אבל ילדים, לרב הם עושים אמנות לכיף. זה משחק.
  • 5:51 - 5:54
    הם לא מציירים כדי למכור את היצירה ללקוח
  • 5:54 - 5:57
    או מנגנים בפסנתר על מנת להרוויח כסף בשביל המשפחה.
  • 5:57 - 6:00
    כמובן, קיימים ילדים שכן היו צריכים.
  • 6:00 - 6:01
    אתם מכירים את האדון בתמונה, נכון?
  • 6:01 - 6:05
    הוא היה צריך להופיע בכל רחבי אירופה כדי לתמוך במשפחתו -
  • 6:05 - 6:07
    וולפגנג אמדאוס מוצארט -
  • 6:07 - 6:10
    אבל זה היה לפני מאות שנים, אז אנחנו יכולים לראות בו יוצא מן הכלל.
  • 6:10 - 6:14
    לצערנו, בנקודת זמן כלשהי האמנות שלנו - בילוי כל כך עליז - נגמרת.
  • 6:14 - 6:18
    ילדים צריכים ללכת לשיעורים, לבית הספר, לעשות שיעורי בית
  • 6:18 - 6:21
    וכמובן שהם לוקחים שיעורי פסנתר או בלט,
  • 6:21 - 6:23
    אבל הם כבר לא מהנים.
  • 6:23 - 6:26
    אומרים להם מה לעשות וגם יש תחרות. איך זה יכול להיות כיף?
  • 6:26 - 6:32
    אם אתה בבית הספר היסודי ואתה עדיין מצייר על הקיר,
  • 6:32 - 6:36
    אין ספק שתסתבך עם אמא שלך.
  • 6:36 - 6:40
    מעבר לזה,
  • 6:40 - 6:42
    אם אתה ממשיך להתנהג כאמן כשאתה מתבגר,
  • 6:42 - 6:46
    אתה תרגיש יותר ויותר לחץ -
  • 6:46 - 6:52
    אנשים יתהו לגבי המעשים שלך ויבקשו ממך להתנהג כראוי.
  • 6:52 - 6:58
    הנה הסיפור שלי: בכיתה ח' השתתפתי בתחרות ציור בית ספרית בגיאונבוקגונג.
  • 6:58 - 7:01
    עשיתי כמיטב יכולתי, והמורה שלי הגיע
  • 7:01 - 7:05
    ושאל אותי: "מה אתה עושה?"
  • 7:05 - 7:06
    "אני מצייר בשקדנות", עניתי.
  • 7:06 - 7:08
    "למה אתה משתמש רק בשחור?"
  • 7:08 - 7:11
    באמת, צבעתי בלהיטות את חוברת הרישום בשחור,
  • 7:11 - 7:14
    והסברתי:
  • 7:14 - 7:17
    "זהו לילה חשוך ועורב יושב על ענף."
  • 7:17 - 7:18
    אז המורה שלי אמר:
  • 7:18 - 7:23
    "באמת? ובכן, יונג-הא, אולי אתה לא מצייר היטב אבל יש לך כישרון לסיפור סיפורים."
  • 7:23 - 7:26
    או לפחות זה מה שהייתי רוצה.
  • 7:26 - 7:29
    "עכשיו אתה תחטוף, נבל!" הייתה התגובה.
    (צחוק)
  • 7:29 - 7:30
    "אתה תחטוף!" הוא אמר.
  • 7:30 - 7:33
    היית אמור לצייר את הארמון, הגיינגרו, וכו'.
  • 7:33 - 7:35
    אבל אני צבעתי הכל בשחור,
  • 7:35 - 7:37
    אז הוא הוציא אותי מהקבוצה.
  • 7:37 - 7:39
    היו שם גם הרבה בנות,
  • 7:39 - 7:41
    אז אני הייתי לגמרי מושפל.
  • 7:41 - 7:45
    אף לא אחד מההסברים או התירוצים שלי זכה לתשומת לב כלשהי,
  • 7:45 - 7:48
    ובאמת חטפתי על זה ברצינות.
  • 7:48 - 7:53
    אם הוא היה מורה מושלם, הוא היה מגיב כפי שאמרתי קודם:
  • 7:53 - 7:55
    "ליונג-הא אמנם אין כישרון לציור,
  • 7:55 - 7:59
    "אבל יש לו כישרון להמצאת סיפורים." והוא היה מעודד אותי הלאה.
  • 7:59 - 8:02
    אבל מורים כאלה הם נדירים.
  • 8:02 - 8:05
    מאוחר יותר, גדלתי והלכתי לגלריות של אירופה -
  • 8:05 - 8:07
    הייתי תלמיד באוניברסיטה, וחשבתי שזה בכלל לא פייר.
  • 8:07 - 8:12
    תראו מה מצאתי!
    (צחוק)
  • 8:12 - 8:17
    עבודות שכאלו נתלו לראווה בבאזל בזמן שאני נענשתי
  • 8:17 - 8:22
    וניצבתי לפני הארמון עם הציור שלי בתוך הפה.
  • 8:22 - 8:25
    תסתכלו על זה. זה לא נראה כמו טפט?
  • 8:25 - 8:27
    אמנות מודרנית, גיליתי לאחר מכן, אינה מוסברת באמצעות איזה סיפור צולע כמו הסיפור שלי.
  • 8:27 - 8:31
    אף אחד לא מזכיר עורבים.
  • 8:31 - 8:34
    לרב העבודות כלל אין כותרת.
  • 8:34 - 8:37
    בכל מקרה, אמנות מודרנית במאה ה-20
  • 8:37 - 8:43
    היא סביב עשיית משהו מוזר ומילוי החלל הריק עם הסברים ופרשנויות.
  • 8:43 - 8:44
    למעשה אותו הדבר שאני עשיתי.
  • 8:44 - 8:47
    כמובן שהעבודה שלי הייתה חובבנית ביותר,
  • 8:47 - 8:50
    אבל בואו נפנה לדוגמאות מוכרות יותר.
  • 8:50 - 8:53
    זה של פיקאסו.
  • 8:53 - 8:59
    הוא תקע כידונים במושב של אופניים וקרא לזה "ראש פר".
    נשמע משכנע, נכון?
  • 8:59 - 9:03
    הבא - משתנה הוצבה על צידה ונקראה "מזרקה".
  • 9:03 - 9:05
    זה היה דושאמפ.
  • 9:05 - 9:09
    אז מילוי החללים בין הסברים ומעשה מוזר עם סיפורים -
  • 9:09 - 9:13
    זוהי למעשה המהות של אמנות מודרנית.
  • 9:13 - 9:15
    פיקאסו אפילו הצהיר:
  • 9:15 - 9:19
    "אני מצייר לא את שאני רואה אלא את שאני חושב."
  • 9:19 - 9:22
    כן, זה אומר שלא הייתי צריך לצייר את הגינגורו.
  • 9:22 - 9:26
    הלוואי והייתי מכיר את המשפט הזה של פיקאסו אז. הייתי יכול להציב טיעון משכנע בהרבה עבור המורה שלי.
  • 9:26 - 9:29
    למרבה הצער, האמנים הקטנים בתוכנו
  • 9:29 - 9:35
    נחנקים למוות לפני שאנחנו מקבלים הזדמנות לקום כנגד המדכאים הגדולים של האמנות.
  • 9:35 - 9:36
    הם נכלאים בפנים.
  • 9:36 - 9:38
    זוהי הטרגדיה שלנו.
  • 9:38 - 9:43
    אז מה קורה כאשר אמנים קטנים נכלאים בפנים, מגורשים או אפילו נהרגים?
  • 9:43 - 9:44
    החשק האמנותי שלנו לא נעלם.
  • 9:44 - 9:47
    אנחנו רוצים להביע, לחשוף את עצמנו,
  • 9:47 - 9:53
    אבל עם האמן מת, החשק האמנותי מתגלה בצורה אפלה.
  • 9:53 - 9:55
    בברי קריאוקי תמיד יש אנשים ששרים
  • 9:55 - 9:58
    "She's Gone" או "Hotel California",
  • 9:58 - 10:00
    מחקים את קטעי הגיטרה.
  • 10:00 - 10:03
    לרב זה נשמע נורא. באמת.
  • 10:03 - 10:05
    יש אנשים שנהפכים לכוכבי רוק כאלו.
  • 10:05 - 10:07
    יש אנשים שרוקדים במועדונים.
  • 10:07 - 10:11
    אנשים שהיו נהנים לספר סיפורים
  • 10:11 - 10:14
    מוצאים עצמם עושים "טרולינג" באינטרנט כל הלילה.
  • 10:14 - 10:17
    כך כשרון כתיבה מגלה עצמו בצד האפל.
  • 10:17 - 10:21
    לפעמים אנחנו רואים אבות מתרגשים יותר מהילדים שלהם
  • 10:21 - 10:24
    כשהם משחקים בלגו או מרכיבים רובוטים מפלסטיק.
  • 10:24 - 10:26
    הם אומרים לילד: "אל תגע. אבא יעשה לך."
  • 10:26 - 10:27
    הילד כבר איבד עניין והוא מתעסק במשהו אחר,
  • 10:27 - 10:31
    אבל האבא לבד בונה את הטירות.
  • 10:31 - 10:36
    זה מראה שהדחפים האמנותיים שבנו מודחקים, לא נעלמים.
  • 10:36 - 10:40
    לעתים קרובות הם יכולים להתגלות בצורה שלילית, דרך קנאה.
  • 10:40 - 10:45
    אתם מכירים את השיר "I would love to be on TV"? למה שנרצה בזה?
  • 10:45 - 10:49
    הטלוויזיה מלאה באנשים שעושים מה שאנחנו היינו רוצים לעשות
  • 10:49 - 10:51
    אבל אף פעם לא יצא לנו.
  • 10:51 - 10:57
    הם רוקדים, הם משחקים - וככל שהם עושים את זה יותר, הם מקבלים יותר שבחים.
  • 10:57 - 11:00
    אז אנחנו מתחילים לקנא בהם.
  • 11:00 - 11:04
    אנחנו נהפכים לרודנים קטנים עם שלט ומתחילים לבקר את האנשים על המסך.
  • 11:04 - 11:10
    "הוא פשוט לא יודע לשחק.", "אתם קוראים לזה שירה?", "היא לא מצליחה לפגוע בתווים."
  • 11:10 - 11:12
    אנחנו אומרים את הדברים הללו בקלות יתרה.
  • 11:12 - 11:15
    אנחנו נהיים קנאים, לא בגלל שאנחנו רשעים,
  • 11:15 - 11:20
    אלא בגלל שיש לנו אמנים קטנים כלואים בתוכנו.
  • 11:20 - 11:23
    זה מה שאני חושב.
  • 11:23 - 11:25
    מה עלינו לעשות אז?
  • 11:25 - 11:26
    כן, זה נכון.
  • 11:26 - 11:29
    עכשיו, אנחנו צריכים להתחיל את האמנות שלנו.
  • 11:29 - 11:30
    בזה הרגע, אנחנו יכולים לכבות את הטלוויזיה,
  • 11:30 - 11:32
    להתנתק מהאינטרנט,
  • 11:32 - 11:35
    לקום ולהתחיל לעשות משהו.
  • 11:35 - 11:37
    במקום בו אני מלמד תלמידים לדרמה,
  • 11:37 - 11:40
    יש קורס בשם "דרמטיות".
  • 11:40 - 11:44
    בקורס הזה, כל התלמידים חייבים להציג מחזה.
  • 11:44 - 11:48
    עם זאת, תלמידים המתמחים במשחק לא אמורים לשחק.
  • 11:48 - 11:50
    הם יכולים לכתוב את המחזה, לדוגמא,
  • 11:50 - 11:53
    והכותבים יכולים לעבוד על התפאורה.
  • 11:53 - 11:55
    בדומה לזה, אמני התפאורה עשויים לההפך לשחקנים, וכך מרכיבים מופע.
  • 11:55 - 11:59
    בהתחלה תלמידים מפקפקים ביכולת שלהם לעמוד במשימה,
  • 11:59 - 12:03
    אבל אחרי זה הם כל כך נהנים. נדיר לראות מישהו אומלל עושה מחזה.
  • 12:03 - 12:07
    בבית הספר, בצבא, או אפילו בבית משוגעים, ברגע שאתה גורם לאנשים לעשות את זה, הם נהנים מזה.
  • 12:07 - 12:12
    ראיתי את זה קורה בצבא - אנשים רבים נהנים לעשות מחזה.
  • 12:12 - 12:15
    יש לי חווייה נוספת:
  • 12:15 - 12:19
    בכיתת הכתיבה שלי, אני נותן לתלמיד מטלה מיוחדת -
  • 12:19 - 12:25
    יש לי תלמידים רבים לא שונים מכם, שאינם מתמחים בכתיבה,
  • 12:25 - 12:29
    יש כאלו שמתמחים באמנות או מוזיקה וחושבים שאינם יודעים לכתוב.
  • 12:29 - 12:33
    אז אני נותן להם ניירות ריקים ונושא.
  • 12:33 - 12:35
    זה יכול להיות נושא פשוט:
  • 12:35 - 12:37
    כתוב על החווייה המצערת ביותר בילדותך.
  • 12:37 - 12:41
    יש תנאי אחד: אתה חייב לכתוב כמו מטורף. כמו מטורף!
  • 12:41 - 12:44
    אני מסתובב בכיתה ומעודד אותם:
  • 12:44 - 12:48
    "קדימה, קדימה!". הם חייבים לכתוב כמו מטורפים במשך שעה או שעתיים.
  • 12:48 - 12:51
    הם יכולים לחשוב רק בחמש הדקות הראשונות.
  • 12:51 - 12:54
    הסיבה שאני גורם להם לכתוב כמו מטורפים היא בגלל
  • 12:54 - 12:57
    שכשאתם כותבים לאט והרבה מחשבות עוברות לכם בראש,
  • 12:57 - 12:59
    השד האמנותי מתגנב פנימה.
  • 12:59 - 13:03
    השד ימנה בפניכם מאות סיבות
  • 13:03 - 13:06
    למה אתם לא יכולים לכתוב.
  • 13:06 - 13:09
    "אנשים יצחקו עליך. זו לא כתיבה טובה!
  • 13:09 - 13:11
    "איזה מין משפט זה? תראה את כתב היד שלך!"
  • 13:11 - 13:12
    הוא יגיד הרבה דברים.
  • 13:12 - 13:15
    אתה חייב לרוץ מהר כדי שהשד לא ידביק אותך.
  • 13:15 - 13:19
    הכתיבה הטובה באמת שראיתי בכיתה שלי
  • 13:19 - 13:21
    לא הייתה מהמטלות עם תאריכי ההגשה הרחוקים,
  • 13:21 - 13:25
    אלא מה-40 עד 60 דקות של כתיבה מטורפת שתלמידים עשו
  • 13:25 - 13:28
    מול הפנים שלי עם עפרון.
  • 13:28 - 13:30
    התלמידים נכנסים למעין טראנס.
  • 13:30 - 13:35
    אחרי 30 או 40 דקות הם כותבים כבר בלי לדעת מה הם כותבים.
  • 13:35 - 13:38
    ובאותו הרגע, השד המציק נעלם.
  • 13:38 - 13:39
    אז אני יכול להגיד את זה:
  • 13:39 - 13:43
    אלו לא מאות הסיבות מדוע אדם לא יכול להיות אמן,
  • 13:43 - 13:48
    אלא הסיבה הבודדה שאדם חייב להיות שעושה אותנו אמנים.
  • 13:48 - 13:49
    למה אנחנו לא יכולים להיות משהו זה לא חשוב.
  • 13:49 - 13:52
    רב האמנים נהיים אמנים בגלל הסיבה הבודדה.
  • 13:52 - 13:56
    כשאנחנו שמים את השד לישון בלבנו ומתחילים לעשות את האמנות שלנו,
  • 13:56 - 13:58
    אויבים מופיעים מבחוץ.
  • 13:58 - 14:01
    על-פי רב, הם לובשים את פרצופי ההורים שלנו.
    (צחוק)
  • 14:01 - 14:04
    לפעמים הם נראים כמו בני-הזוג שלנו,
  • 14:04 - 14:06
    אבל הם אינם ההורים או בני-הזוג שלכם.
  • 14:06 - 14:09
    הם שדים. שדים.
  • 14:09 - 14:11
    הם מופיעים בקצרה על כדור הארץ בשינוי צורה,
  • 14:11 - 14:15
    על מנת לעצור אתכם מלהיות אמנים, מלהפוך לאמנים.
  • 14:15 - 14:17
    ויש להם שאלת קסמים,
  • 14:17 - 14:23
    כשאנחנו אומרים: "אני חושב שאתנסה במשחק. יש בית ספר לדרמה במרכז הקהילתי." או:
  • 14:23 - 14:28
    "הייתי רוצה ללמוד שירה איטלקית." הם שואלים:
    "אה, כן? מחזה? בשביל מה?"
  • 14:28 - 14:31
    שאלת הקסמים היא: "בשביל מה?"
  • 14:31 - 14:35
    אבל אמנות אינה לשם דבר.
  • 14:35 - 14:37
    אמנות היא השאיפה האולטימטיבית.
  • 14:37 - 14:41
    היא גואלת את נשמותינו ועושה את חיינו שמחים.
  • 14:41 - 14:47
    היא עוזרת לנו להביע את עצמנו ולהיות שמחים ללא אלכוהול או סמים.
  • 14:47 - 14:51
    אז בתשובה לשאלה כל כך פרגמטית,
  • 14:51 - 14:54
    אנחנו צריכים להיות אמיצים.
  • 14:54 - 14:58
    "ובכן, סתם בשביל הכיף. מצטער שאני נהנה בלעדייך."
  • 14:58 - 15:02
    זה מה שצריך להגיד. "אני אלך לעשות את זה בכל מקרה."
  • 15:02 - 15:07
    העתיד האידאלי שאני רואה בעיני רוחי הוא כזה בו לכולנו יש מספר זהויות,
  • 15:07 - 15:11
    ולפחות אחת מאותן זהויות היא זו של אמן.
  • 15:11 - 15:14
    פעם הייתי בניו-יורק ולקחתי מונית. התיישבתי במושב האחורי,
  • 15:14 - 15:18
    ולפניי ראיתי משהו שקשור למחזה,
  • 15:18 - 15:19
    אז שאלתי את הנהג: "מה זה?"
  • 15:19 - 15:23
    הוא אמר שזה הפרופיל שלו. "אז מה אתה?" שאלתי.
    "שחקן" הוא ענה.
  • 15:23 - 15:27
    הוא היה נהג מונית ושחקן. שאלתי: "אילו תפקידים אתה משחק לרב?"
  • 15:27 - 15:29
    הוא ענה בגאווה שהוא שיחק את המלך ליר.
  • 15:29 - 15:30
    המלך ליר.
  • 15:30 - 15:32
    "מיהו אותו אדם אשר יכול להגיד לי מי אני?" - שורה נהדרת מתוך המחזה "המלך ליר".
  • 15:32 - 15:35
    זהו העולם עליו אני חולם.
  • 15:35 - 15:39
    מישהו הוא שחקן גולף ביום וסופר בלילה.
  • 15:39 - 15:42
    או נהג ושחקן, בנקאי וצייר,
  • 15:42 - 15:47
    בסתר או בפומבי מוציא לפועל את האמנות שלו.
  • 15:47 - 15:52
    ב-1990, מרת'ה גראהם, אגדת ריקוד מודרנית, באה לקוריאה.
  • 15:52 - 15:58
    האמנית הגדולה, אז בשנות ה-90 לחייה, הגיעה לשדה התעופה "גימפו"
  • 15:58 - 16:01
    וכתב שאל אותה שאלה טיפוסית:
  • 16:01 - 16:04
    "מה עליך לעשות על מנת לההפך לרקדן דגול?"
  • 16:04 - 16:06
    "האם יש לך עצות לרקדנים קוריאנים בשאיפה?"
  • 16:06 - 16:11
    זאת אומרת, היא הייתה המומחית. התמונה הזו נלקחה ב-1948 והיא כבר הייתה אמנית ידועה.
  • 16:11 - 16:13
    ב-1990, היא נשאלה את השאלה הזו,
  • 16:13 - 16:16
    וזו הייתה תשובתה:
  • 16:16 - 16:20
    "פשוט עשה זאת."
  • 16:20 - 16:22
    וואו. אני התרגשתי.
  • 16:22 - 16:26
    שלוש המילים הללו בלבד, והיא עזבה את שדה התעופה.
    זה הכל.
  • 16:26 - 16:29
    אז מה עלינו לעשות?
  • 16:29 - 16:33
    בואו נהיה אמנים, בזה הרגע. בזה הרגע.
    איך?
  • 16:33 - 16:34
    פשוט עשו זאת!
  • 16:34 - 16:35
    תודה לכם.
  • 16:35 - 16:37
    (מחיאות כפיים)
Title:
יונג-הא קים: היה אמן, בזה הרגע!
Speaker:
Young-ha Kim
Description:

מדוע אנחנו חודלים מלשחק וליצור? בקסם ובהומור מגייס הסופר הקוריאני הנודע יונג-הא קים את האמנים הגדולים בעולם על-מנת להפציר בכם לשחרר את הילד הפנימי שבכם לחופשי - האמן שרצה לשחק לעד.
(*צולם ב-TEDxSeoul*)
more » « less
Video Language:
Korean
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
16:57

Hebrew subtitles

Revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.