נושא שיחתי היום הוא:

"היה אמן, בזה הרגע."

מרבית האנשים, כשנושא זה עולה בשיחה,

מגיבים באי-נוחות ופוסלים את העניין בטענה:

"האמנות לא מזינה אותי, וכעת אני עסוק.

"אני חייב ללכת לבית הספר, לרכוש מקצוע,

"לשלוח את ילדיי לשיעורים..."

אתה חושב: "אני עסוק מדי. אין לי פנאי לאמנות."

ישנן מאה סיבות מדוע איננו יכולים להיות אמנים בזה הרגע.

הן פשוט קופצות לנו מיד לראש, לא?

ישנן כל כך הרבה סיבות מדוע אנחנו לא יכולים להיות,

למעשה, אנחנו לא בטוחים מדוע כדאי לנו להיות.

אנחנו לא יודעים מדוע כדאי לנו להיות אמנים,

אבל יש לנו מגוון סיבות לכך שאנחנו לא יכולים להיות.

מדוע אנשים נמהרים כל כך לדחות את הרעיון של שיוכם לעולם האמנות?

ייתכן ואתם חושב שאמנות מיועדת רק לאנשים מוכשרים במיוחד

או לאנשים שלמדו אמנות באופן מקצועי ומקיף.

ייתכן וכמה מכם חושבים שבחרתם במסלול חיים רחוק מדי מעולם האמנות.

ובכן, ייתכן וזה כך, אבל אני לא מאמין בזה.

זהו נושא שיחתי היום.

כולנו נולדים אמנים.

אם יש לכם ילדים, אתם יודעים למה אני מתכוון.

כמעט כל דבר שילדים עושים הינו אמנות.

הם צובעים עם עפרונות צבע על הקיר,

הם רוקדים את הריקוד של "סון-דאם-בי" מהטלוויזיה,

אבל כבר אינך יכול לקרוא לו הריקוד של "סון-דאם-בי" - הוא הופך להיות ריקוד חדש של הילד.

אז הם רוקדים ריקוד מוזר וחולקים עם כולם את השירה שלהם.

אולי האמנות שלהם היא דבר שרק הוריהם יכולים לעמוד בו,

ובגלל שהילדים עוסקים באמנות זו לאורך כל היום,

האמת היא שאנשים מתעייפים מעט משהייה במחציתם.

לפעמים ילדים יציגו מונודרמות -

משחק "בית-משפחה" הוא בהחלט מונודרמה או מחזה.

ישנם ילדים, שכאשר הם מתבגרים,

מתחילים לשקר.

לרב הורים זוכרים את הפעם הראשונה שהילד שלהם משקר להם.

הם בהלם.

"עכשיו אתה מראה את פניך האמיתיות" האם אומרת.
היא חושבת: "למה הוא יצא כמו אבא שלו?"

היא מפקפקת בו: "איזה מן אדם תגדל להיות?"

אבל אין סיבה לדאגה,

הרגע בו ילדים מתחילים לשקר הוא הרגע בו סיפורת נולדת.

הם מדברים על דברים שהם מעולם לא ראו.

זה מדהים. זה רגע נפלא.

ההורים צריכים לחגוג.

"הידד! הילד שלי סוף סוף התחיל לשקר!"

הכל בסדר, זו סיבה למסיבה.

לדוגמא, ילד אומר: "אמא, נחשי מה? פגשתי חייזר בדרכי הביתה."

אמא טיפוסית מגיבה אז: "תפסיק לדבר שטויות."

עכשיו, הורה מופתי הוא הורה שמגיב כך:

"באמת? חייזר, הא? איך הוא נראה? הוא אמר משהו?"

"איפה פגשת אותו?"
"אמ, ליד המכולת."

כשאתה מקיים שיחה כזו,

הילד חייב לחשוב על הדבר הבא שהוא הולך להגיד על מנת לשאת באחריות על מה שהתחיל.

במהרה מתפתח סיפור.

כמובן שזהו סיפור ילדותי,

אבל ההתמודדות עם להמציא משפט אחרי משפט

היא אותה התמודדות של סופר מקצועי כמותי.

במהותם, הם אינם שונים.

רולנד ברת'ס אמר פעם על הרומנים של פלאוברט:

"פלאוברט לא כתב רומן.

"הוא פשוט חיבר משפט למשנהו.

"הקשרים בין המשפטים, זוהי מהות הרומן של פלאוברט."

זה נכון - רומן, בבסיסו, הינו כתיבת משפט אחד,

ואז, ללא הפרת ה"מרחב" של המשפט שנכתב,

לכתוב משפט נוסף.

וכך אתה ממשיך ליצור קשרים.

שימו לב למשפט הבא:

"בוקר אחד, בעת שגרגור סמסה התעורר מחלומות חרדתיים, הוא גילה שהוא השתנה במיטתו ונהפך לחרק מפלצתי ודוחה."

כן, זהו המשפט הראשון מ"המטאמורופוזה" של פרנץ קפקא.

על ידי כתיבת משפט כל כך בלתי ניתן להצדקה

והמשך הכתיבה על מנת להצדיק אותו,

עבודתו של קפקא הפכה ליצירת מופת של הספרות המודרנית.

קפקא לא הראה את עבודתו לאביו.

יחסיו עם אביו לא היו טובים.

לבדו הוא כתב את המשפטים הללו.

אם היה מראה לאביו, ודאי היה חושב "הבן שלי איבד את זה סופית".

וזה נכון. אמנות היא קצת טירוף,

ועל הצדקת המשפט הבא,

דבר לא שונה במיוחד ממה שילד עושה.

ילד שרק התחיל לשקר

עושה צעד ראשון כמספר סיפורים.

ילדים עושים אמנות.

הם לא מתעייפים, והם נהנים לעשות את זה.

הייתי באי ג'ג'ו לפני כמה ימים.

כשילדים נמצאים בחוף, רובם אוהבים לשחק במים,

אבל חלק מהם מבלים הרבה זמן בחול,

ביצירת הרים וימים - ובכן, לא ימים,

אבל דברים שונים - אנשים וכלבים וכו'.

אבל ההורים אומרים להם,

"הכל יישטף על ידי הגלים."

במילים אחרות, זה חסר טעם.

אין צורך.

אבל לילדים זה לא משנה.

הם נהנים מהרגע

והם ממשיכים לשחק בחול.

ילדים לא עושים את זה בגלל שמישהו אמר להם.

אין להם בוס שיגיד להם,

אין אף אחד אחר שיגיד. הם פשוט עושים את זה.

כשהייתם קטנים, אני מתערב שביליתם זמן בהנאה מהעונג של אמנות פרימיטיבית.

כשאני מבקש מהתלמידים שלי לכתוב על הרגע השמח בחייהם

הרבה כותבים על חווייה אמנותית שהייתה להם כילדים.

פעם ראשונה שהם למדו לנגן על פסנתר ונגינה בארבע ידיים עם חבר,

או הצגת קטע מגוחך עם חברים ועשיית צחוק מעצמם, דברים כאלה.

או הרגע בו פיתחתם את הפילם הראשון שצילמתם עם מצלמה ישנה.

הם מדברים על חוויות מהסוג הזה.

בטוח היה לכם רגע שכזה.

באותו הרגע, אמנות עושה אותך שמח

בגלל שזו לא עבודה.

עבודה לא עושה אותך שמח, נכון? לרב היא קשה.

לסופר הצרפתי מישל טורניר יש אמירה מפורסמת,

מעט קונדסית, למעשה -

"עבודה היא כנגד הטבע האנושי. ההוכחה לכך מצויה בזה שהיא מעייפת אותנו."

לא ככה? למה שעבודה תעייף אותנו אם היא חלק מהטבע שלנו?

משחק לא מעייף אותנו.

אנחנו יכולים לשחק לאורך כל הלילה.

אם נעבוד לאורך הלילה, ישלמו לנו על שעות נוספות.

למה? בגלל שזה מעייף ואנחנו חשים לאות.

אבל ילדים, לרב הם עושים אמנות לכיף. זה משחק.

הם לא מציירים כדי למכור את היצירה ללקוח

או מנגנים בפסנתר על מנת להרוויח כסף בשביל המשפחה.

כמובן, קיימים ילדים שכן היו צריכים.

אתם מכירים את האדון בתמונה, נכון?

הוא היה צריך להופיע בכל רחבי אירופה כדי לתמוך במשפחתו -

וולפגנג אמדאוס מוצארט -

אבל זה היה לפני מאות שנים, אז אנחנו יכולים לראות בו יוצא מן הכלל.

לצערנו, בנקודת זמן כלשהי האמנות שלנו - בילוי כל כך עליז - נגמרת.

ילדים צריכים ללכת לשיעורים, לבית הספר, לעשות שיעורי בית

וכמובן שהם לוקחים שיעורי פסנתר או בלט,

אבל הם כבר לא מהנים.

אומרים להם מה לעשות וגם יש תחרות. איך זה יכול להיות כיף?

אם אתה בבית הספר היסודי ואתה עדיין מצייר על הקיר,

אין ספק שתסתבך עם אמא שלך.

מעבר לזה,

אם אתה ממשיך להתנהג כאמן כשאתה מתבגר,

אתה תרגיש יותר ויותר לחץ -

אנשים יתהו לגבי המעשים שלך ויבקשו ממך להתנהג כראוי.

הנה הסיפור שלי: בכיתה ח' השתתפתי בתחרות ציור בית ספרית בגיאונבוקגונג.

עשיתי כמיטב יכולתי, והמורה שלי הגיע

ושאל אותי: "מה אתה עושה?"

"אני מצייר בשקדנות", עניתי.

"למה אתה משתמש רק בשחור?"

באמת, צבעתי בלהיטות את חוברת הרישום בשחור,

והסברתי:

"זהו לילה חשוך ועורב יושב על ענף."

אז המורה שלי אמר:

"באמת? ובכן, יונג-הא, אולי אתה לא מצייר היטב אבל יש לך כישרון לסיפור סיפורים."

או לפחות זה מה שהייתי רוצה.

"עכשיו אתה תחטוף, נבל!" הייתה התגובה.
(<i>צחוק</i>)

"אתה תחטוף!" הוא אמר.

היית אמור לצייר את הארמון, הגיינגרו, וכו'.

אבל אני צבעתי הכל בשחור,

אז הוא הוציא אותי מהקבוצה.

היו שם גם הרבה בנות,

אז אני הייתי לגמרי מושפל.

אף לא אחד מההסברים או התירוצים שלי זכה לתשומת לב כלשהי,

ובאמת חטפתי על זה ברצינות.

אם הוא היה מורה מושלם, הוא היה מגיב כפי שאמרתי קודם:

"ליונג-הא אמנם אין כישרון לציור,

"אבל יש לו כישרון להמצאת סיפורים." והוא היה מעודד אותי הלאה.

אבל מורים כאלה הם נדירים.

מאוחר יותר, גדלתי והלכתי לגלריות של אירופה -

הייתי תלמיד באוניברסיטה, וחשבתי שזה בכלל לא פייר.

תראו מה מצאתי!
(צחוק)

עבודות שכאלו נתלו לראווה בבאזל בזמן שאני נענשתי

וניצבתי לפני הארמון עם הציור שלי בתוך הפה.

תסתכלו על זה. זה לא נראה כמו טפט?

אמנות מודרנית, גיליתי לאחר מכן, אינה מוסברת באמצעות איזה סיפור צולע כמו הסיפור שלי.

אף אחד לא מזכיר עורבים.

לרב העבודות כלל אין כותרת.

בכל מקרה, אמנות מודרנית במאה ה-20

היא סביב עשיית משהו מוזר ומילוי החלל הריק עם הסברים ופרשנויות.

למעשה אותו הדבר שאני עשיתי.

כמובן שהעבודה שלי הייתה חובבנית ביותר,

אבל בואו נפנה לדוגמאות מוכרות יותר.

זה של פיקאסו.

הוא תקע כידונים במושב של אופניים וקרא לזה "ראש פר".
נשמע משכנע, נכון?

הבא - משתנה הוצבה על צידה ונקראה "מזרקה".

זה היה דושאמפ.

אז מילוי החללים בין הסברים ומעשה מוזר עם סיפורים -

זוהי למעשה המהות של אמנות מודרנית.

פיקאסו אפילו הצהיר:

"אני מצייר לא את שאני רואה אלא את שאני חושב."

כן, זה אומר שלא הייתי צריך לצייר את הגינגורו.

הלוואי והייתי מכיר את המשפט הזה של פיקאסו אז. הייתי יכול להציב טיעון משכנע בהרבה עבור המורה שלי.

למרבה הצער, האמנים הקטנים בתוכנו

נחנקים למוות לפני שאנחנו מקבלים הזדמנות לקום כנגד המדכאים הגדולים של האמנות.

הם נכלאים בפנים.

זוהי הטרגדיה שלנו.

אז מה קורה כאשר אמנים קטנים נכלאים בפנים, מגורשים או אפילו נהרגים?

החשק האמנותי שלנו לא נעלם.

אנחנו רוצים להביע, לחשוף את עצמנו,

אבל עם האמן מת, החשק האמנותי מתגלה בצורה אפלה.

בברי קריאוקי תמיד יש אנשים ששרים

"She's Gone" או "Hotel California",

מחקים את קטעי הגיטרה.

לרב זה נשמע נורא. באמת.

יש אנשים שנהפכים לכוכבי רוק כאלו.

יש אנשים שרוקדים במועדונים.

אנשים שהיו נהנים לספר סיפורים

מוצאים עצמם עושים "טרולינג" באינטרנט כל הלילה.

כך כשרון כתיבה מגלה עצמו בצד האפל.

לפעמים אנחנו רואים אבות מתרגשים יותר מהילדים שלהם

כשהם משחקים בלגו או מרכיבים רובוטים מפלסטיק.

הם אומרים לילד: "אל תגע. אבא יעשה לך."

הילד כבר איבד עניין והוא מתעסק במשהו אחר,

אבל האבא לבד בונה את הטירות.

זה מראה שהדחפים האמנותיים שבנו מודחקים, לא נעלמים.

לעתים קרובות הם יכולים להתגלות בצורה שלילית, דרך קנאה.

אתם מכירים את השיר "I would love to be on TV"? למה שנרצה בזה?

הטלוויזיה מלאה באנשים שעושים מה שאנחנו היינו רוצים לעשות

אבל אף פעם לא יצא לנו.

הם רוקדים, הם משחקים - וככל שהם עושים את זה יותר, הם מקבלים יותר שבחים.

אז אנחנו מתחילים לקנא בהם.

אנחנו נהפכים לרודנים קטנים עם שלט ומתחילים לבקר את האנשים על המסך.

"הוא פשוט לא יודע לשחק.", "אתם קוראים לזה שירה?", "היא לא מצליחה לפגוע בתווים."

אנחנו אומרים את הדברים הללו בקלות יתרה.

אנחנו נהיים קנאים, לא בגלל שאנחנו רשעים,

אלא בגלל שיש לנו אמנים קטנים כלואים בתוכנו.

זה מה שאני חושב.

מה עלינו לעשות אז?

כן, זה נכון.

עכשיו, אנחנו צריכים להתחיל את האמנות שלנו.

בזה הרגע, אנחנו יכולים לכבות את הטלוויזיה,

להתנתק מהאינטרנט,

לקום ולהתחיל לעשות משהו.

במקום בו אני מלמד תלמידים לדרמה,

יש קורס בשם "דרמטיות".

בקורס הזה, כל התלמידים חייבים להציג מחזה.

עם זאת, תלמידים המתמחים במשחק לא אמורים לשחק.

הם יכולים לכתוב את המחזה, לדוגמא,

והכותבים יכולים לעבוד על התפאורה.

בדומה לזה, אמני התפאורה עשויים לההפך לשחקנים, וכך מרכיבים מופע.

בהתחלה תלמידים מפקפקים ביכולת שלהם לעמוד במשימה,

אבל אחרי זה הם כל כך נהנים. נדיר לראות מישהו אומלל עושה מחזה.

בבית הספר, בצבא, או אפילו בבית משוגעים, ברגע שאתה גורם לאנשים לעשות את זה, הם נהנים מזה.

ראיתי את זה קורה בצבא - אנשים רבים נהנים לעשות מחזה.

יש לי חווייה נוספת:

בכיתת הכתיבה שלי, אני נותן לתלמיד מטלה מיוחדת -

יש לי תלמידים רבים לא שונים מכם, שאינם מתמחים בכתיבה,

יש כאלו שמתמחים באמנות או מוזיקה וחושבים שאינם יודעים לכתוב.

אז אני נותן להם ניירות ריקים ונושא.

זה יכול להיות נושא פשוט:

כתוב על החווייה המצערת ביותר בילדותך.

יש תנאי אחד: אתה חייב לכתוב כמו מטורף. כמו מטורף!

אני מסתובב בכיתה ומעודד אותם:

"קדימה, קדימה!". הם חייבים לכתוב כמו מטורפים במשך שעה או שעתיים.

הם יכולים לחשוב רק בחמש הדקות הראשונות.

הסיבה שאני גורם להם לכתוב כמו מטורפים היא בגלל

שכשאתם כותבים לאט והרבה מחשבות עוברות לכם בראש,

השד האמנותי מתגנב פנימה.

השד ימנה בפניכם מאות סיבות

למה אתם לא יכולים לכתוב.

"אנשים יצחקו עליך. זו לא כתיבה טובה!

"איזה מין משפט זה? תראה את כתב היד שלך!"

הוא יגיד הרבה דברים.

אתה חייב לרוץ מהר כדי שהשד לא ידביק אותך.

הכתיבה הטובה באמת שראיתי בכיתה שלי

לא הייתה מהמטלות עם תאריכי ההגשה הרחוקים,

אלא מה-40 עד 60 דקות של כתיבה מטורפת שתלמידים עשו

מול הפנים שלי עם עפרון.

התלמידים נכנסים למעין טראנס.

אחרי 30 או 40 דקות הם כותבים כבר בלי לדעת מה הם כותבים.

ובאותו הרגע, השד המציק נעלם.

אז אני יכול להגיד את זה:

אלו לא מאות הסיבות מדוע אדם לא יכול להיות אמן,

אלא הסיבה הבודדה שאדם חייב להיות שעושה אותנו אמנים.

למה אנחנו לא יכולים להיות משהו זה לא חשוב.

רב האמנים נהיים אמנים בגלל הסיבה הבודדה.

כשאנחנו שמים את השד לישון בלבנו ומתחילים לעשות את האמנות שלנו,

אויבים מופיעים מבחוץ.

על-פי רב, הם לובשים את פרצופי ההורים שלנו.
(צחוק)

לפעמים הם נראים כמו בני-הזוג שלנו,

אבל הם אינם ההורים או בני-הזוג שלכם.

הם שדים. שדים.

הם מופיעים בקצרה על כדור הארץ בשינוי צורה,

על מנת לעצור אתכם מלהיות אמנים, מלהפוך לאמנים.

ויש להם שאלת קסמים,

כשאנחנו אומרים: "אני חושב שאתנסה במשחק. יש בית ספר לדרמה במרכז הקהילתי." או:

"הייתי רוצה ללמוד שירה איטלקית." הם שואלים:
"אה, כן? מחזה? בשביל מה?"

שאלת הקסמים היא: "בשביל מה?"

אבל אמנות אינה לשם דבר.

אמנות היא השאיפה האולטימטיבית.

היא גואלת את נשמותינו ועושה את חיינו שמחים.

היא עוזרת לנו להביע את עצמנו ולהיות שמחים ללא אלכוהול או סמים.

אז בתשובה לשאלה כל כך פרגמטית,

אנחנו צריכים להיות אמיצים.

"ובכן, סתם בשביל הכיף. מצטער שאני נהנה בלעדייך."

זה מה שצריך להגיד. "אני אלך לעשות את זה בכל מקרה."

העתיד האידאלי שאני רואה בעיני רוחי הוא כזה בו לכולנו יש מספר זהויות,

ולפחות אחת מאותן זהויות היא זו של אמן.

פעם הייתי בניו-יורק ולקחתי מונית. התיישבתי במושב האחורי,

ולפניי ראיתי משהו שקשור למחזה,

אז שאלתי את הנהג: "מה זה?"

הוא אמר שזה הפרופיל שלו. "אז מה אתה?" שאלתי. 
"שחקן" הוא ענה.

הוא היה נהג מונית ושחקן. שאלתי: "אילו תפקידים אתה משחק לרב?"

הוא ענה בגאווה שהוא שיחק את המלך ליר.

המלך ליר.

"מיהו אותו אדם אשר יכול להגיד לי מי אני?" - שורה נהדרת מתוך המחזה "המלך ליר".

זהו העולם עליו אני חולם.

מישהו הוא שחקן גולף ביום וסופר בלילה.

או נהג ושחקן, בנקאי וצייר,

בסתר או בפומבי מוציא לפועל את האמנות שלו.

ב-1990, מרת'ה גראהם, אגדת ריקוד מודרנית, באה לקוריאה.

האמנית הגדולה, אז בשנות ה-90 לחייה, הגיעה לשדה התעופה "גימפו"

וכתב שאל אותה שאלה טיפוסית:

"מה עליך לעשות על מנת לההפך לרקדן דגול?"

"האם יש לך עצות לרקדנים קוריאנים בשאיפה?"

זאת אומרת, היא הייתה המומחית. התמונה הזו נלקחה ב-1948 והיא כבר הייתה אמנית ידועה.

ב-1990, היא נשאלה את השאלה הזו,

וזו הייתה תשובתה:

"פשוט עשה זאת."

וואו. אני התרגשתי.

שלוש המילים הללו בלבד, והיא עזבה את שדה התעופה. 
זה הכל.

אז מה עלינו לעשות?

בואו נהיה אמנים, בזה הרגע. בזה הרגע.
איך?

פשוט עשו זאת!

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)