< Return to Video

רמונה פירסון: מקור מפתיע של ריפוי

  • 0:00 - 0:02
    אני עומדת בעצם לספר לכם משהו
  • 0:02 - 0:05
    שלא דיברתי עליו כבר יותר מ-10 שנים.
  • 0:05 - 0:07
    אז תהיו בבקשה סבלניים
  • 0:07 - 0:09
    כשאוביל אתכם לאורך המסע הזה.
  • 0:09 - 0:11
    כשהייתי בת 22,
  • 0:11 - 0:14
    חזרתי הביתה מהעבודה, קשרתי לכלבה שלי את הרצועה,
  • 0:14 - 0:17
    ויצאתי לריצה היומית שלי.
  • 0:17 - 0:19
    לא היה לי מושג שבאותו הרגע
  • 0:19 - 0:21
    חיי עומדים להשתנות לגמרי.
  • 0:21 - 0:24
    בזמן שהכנתי את כלבתי לריצה,
  • 0:24 - 0:28
    גבר אחד סיים לשתות באיזה בר,
  • 0:28 - 0:30
    לקח את המפתחות שלו, נכנס למכונית
  • 0:30 - 0:32
    ויצא דרומה,
  • 0:32 - 0:34
    או לאן שזה לא היה.
  • 0:34 - 0:36
    אני חציתי בריצה את הרחוב,
  • 0:36 - 0:38
    והדבר היחיד שאני זוכרת הוא,
  • 0:38 - 0:41
    שהרגשתי כאילו שמתפוצץ לי רימון בראש.
  • 0:41 - 0:45
    וגם את ידי המונחות על הקרקע,
  • 0:45 - 0:47
    ושהרגשתי איך דם חיי
  • 0:47 - 0:49
    מתרוקן מתוך צווארי
  • 0:49 - 0:52
    ומתוך פי.
  • 0:52 - 0:54
    מה שקרה הוא,
  • 0:54 - 0:57
    שהאיש עבר באור אדום ופגע בי ובכלבה שלי.
  • 0:57 - 1:00
    היא נדרסה ע"י הרכב.
  • 1:00 - 1:02
    אני הועפתי קדימה,
  • 1:02 - 1:04
    ואז הוא דרס את הרגליים שלי.
  • 1:04 - 1:06
    רגלי השמאלית נתפסה בכנף הגלגל
  • 1:06 - 1:08
    והסתחררה סביבו.
  • 1:10 - 1:13
    פגוש המכונית פגע בגרוני,
  • 1:13 - 1:15
    ופתח אותו.
  • 1:15 - 1:18
    חטפתי חבלה קהה בחזה.
  • 1:18 - 1:20
    אב העורקים עולה מאחורי הלב.
  • 1:20 - 1:23
    זהו העורק הגדול ביותר, והוא נחתך,
  • 1:23 - 1:26
    כך שדמי יצא בגרגורים מתוך פי,
  • 1:26 - 1:28
    והיה מלא קצף,
  • 1:28 - 1:30
    קרו לי דברים איומים.
  • 1:32 - 1:34
    לא היה לי מושג מה קורה,
  • 1:34 - 1:37
    אבל אנשים זרים נחלצו לעזרה,
  • 1:37 - 1:40
    דאגו שהלב שלי ימשיך לזוז ולדפוק.
  • 1:40 - 1:42
    אני אומרת "לזוז" מפני שהוא פירפר
  • 1:42 - 1:45
    והם ניסו להכניס אותו לקצב.
  • 1:45 - 1:48
    מישהו נהג בחוכמה ותקע עט "ביק" בצוואר שלי
  • 1:48 - 1:51
    כדי לפתוח נתיב אוויר, כדי שאוכל לנשום.
  • 1:51 - 1:53
    הריאה שלי קרסה,
  • 1:53 - 1:56
    אז מישהו חתך ופתח אותי, ותקע גם שם סיכה
  • 1:56 - 2:03
    כדי למנוע מהאסון הזה להתרחש.
  • 2:03 - 2:05
    איכשהו הגעתי לבית-חולים.
  • 2:05 - 2:07
    עטפו אותי בקרח
  • 2:07 - 2:11
    ולבסוף הכניסו אותי לתרדמת בהשפעת תרופות.
  • 2:11 - 2:15
    אחרי 18 חודשים התעוררתי.
  • 2:15 - 2:17
    הייתי עיוורת, לא יכולתי לדבר,
  • 2:17 - 2:19
    ולא יכולתי ללכת.
  • 2:19 - 2:22
    שקלתי 29 קילו.
  • 2:25 - 2:27
    לבית החולים אין באמת מושג
  • 2:27 - 2:29
    מה עושים עם אנשים במצב כזה.
  • 2:29 - 2:32
    ולמעשה הם התחילו לכנות אותי "גוויה".
  • 2:32 - 2:36
    אבל זה סיפור אחר ולא ניכנס אליו.
  • 2:36 - 2:39
    עברתי ניתוחים כה רבים כדי לאחות את הצוואר שלי,
  • 2:39 - 2:41
    ובכמה פעמים גם כדי לתקן את הלב שלי.
  • 2:41 - 2:43
    היו דברים שפעלו, היו שלא.
  • 2:43 - 2:45
    הכניסו לי המון טיטניום,
  • 2:45 - 2:47
    עצמות שנלקחו מגופות,
  • 2:47 - 2:50
    כדי לנסות לגרום לרגלי לזוז נכון.
  • 2:50 - 2:52
    וגם קיבלתי אף מפלסטיק, שיניים מחרסינה
  • 2:52 - 2:54
    ועוד כל מיני דברים כאלה.
  • 2:54 - 2:57
    אך לבסוף התחלתי שוב להיראות אנושית.
  • 3:03 - 3:05
    קשה לפעמים לדבר על הדברים האלה,
  • 3:05 - 3:08
    אז תהיו בבקשה סבלניים.
  • 3:08 - 3:10
    עברתי יותר מ-50 ניתוחים,
  • 3:10 - 3:13
    אבל מי סופר?
  • 3:13 - 3:15
    ובסופו של דבר בית החולים החליט
  • 3:15 - 3:17
    שהגיע הזמן שאסתלק משם.
  • 3:17 - 3:19
    הם היו זקוקים למקום שלי
  • 3:19 - 3:23
    עבור מישהו שלדעתם יש לו סיכוי להבריא
  • 3:23 - 3:26
    מהבעיה שלו, תהיה אשר תהיה.
  • 3:26 - 3:29
    כולם איבדו תקווה שאי-פעם אחלים,
  • 3:29 - 3:32
    ובעצם הם ציירו חץ על איזו מפה,
  • 3:32 - 3:37
    והחץ הצביע על בית-אבות אחד, כאן בקולורדו.
  • 3:37 - 3:39
    כולכם ודאי מגרדים את הראש:
  • 3:39 - 3:42
    "בית-אבות? מה יש לך לחפש שם?"
  • 3:42 - 3:44
    אך אם תחשבו
  • 3:44 - 3:47
    על כל הכישורים והכשרונות כאן באולם הזה,
  • 3:47 - 3:49
    זה גם מה שיש בבית-אבות.
  • 3:49 - 3:51
    היו כל מיני כישורים וכשרונות
  • 3:51 - 3:54
    לזקנים האלה.
  • 3:54 - 3:56
    והיתרון היחיד שהיה להם על מרביתכם,
  • 3:56 - 3:58
    הוא חוכמה,
  • 3:58 - 4:01
    כי היו להם חיים ארוכים.
  • 4:01 - 4:03
    והחוכמה הזו היתה בדיוק מה שהיה נחוץ לי אז.
  • 4:03 - 4:05
    אבל תארו לעצמכם מה זה היה עבורם,
  • 4:05 - 4:08
    כשהופעתי אצלם.
  • 4:08 - 4:10
    באותה עת כבר הוספתי 2 קילו,
  • 4:10 - 4:12
    ושקלתי 31 קילו.
  • 4:12 - 4:14
    הייתי קירחת.
  • 4:14 - 4:16
    לבשתי סמרטוטים של בית-חולים,
  • 4:16 - 4:19
    מישהו תרם לי נעלי טניס,
  • 4:19 - 4:22
    ביד אחת החזקתי מקל הליכה לבן
  • 4:22 - 4:25
    וביד השניה - מזוודה מלאה מסמכים רפואיים.
  • 4:25 - 4:28
    אז הקשישים הבינו
  • 4:28 - 4:30
    שהם צריכים לכנס פגישת חירום.
  • 4:30 - 4:32
    [צחוק]
  • 4:32 - 4:35
    הם התאספו והביטו זה בזה,
  • 4:35 - 4:39
    ואמרו, "אילו כישורים יש לנו כאן בחדר?
  • 4:39 - 4:42
    יש הרבה עבודה לעשות על הילדה הזאת."
  • 4:42 - 4:44
    ובסופו של דבר התחילו
  • 4:44 - 4:46
    להתאים את כשרונותיהם וכישוריהם
  • 4:46 - 4:48
    לכל הצרכים שלי.
  • 4:48 - 4:50
    ואחד הדברים הראשונים שהיה עליהם לעשות
  • 4:50 - 4:52
    היה להעריך מה נחוץ לי מיד.
  • 4:52 - 4:54
    וזה היה למצוא דרך שבה אוכל
  • 4:54 - 4:56
    לאכול כמו בן אדם נורמלי,
  • 4:56 - 4:59
    כי עד אז אכלתי דרך צינורית בחזה שלי
  • 4:59 - 5:01
    ודרך הורידים.
  • 5:01 - 5:04
    אז הייתי צריכה לנסות שוב לאכול,
  • 5:04 - 5:06
    והם עזרו לי בתהליך הזה.
  • 5:06 - 5:08
    הבעיה הבאה שהם ניסו לפתור:
  • 5:08 - 5:10
    "היא זקוקה לריהוט.
  • 5:10 - 5:13
    היא ישנה בפינה של הדירה הזאת."
  • 5:13 - 5:15
    אז הם הלכו למחסנים שלהם
  • 5:15 - 5:17
    ואספו את הרהיטים המיותרים שלהם --
  • 5:17 - 5:20
    נתנו לי סירים, מחבתות, שמיכות,
  • 5:20 - 5:23
    הכל.
  • 5:23 - 5:25
    והדבר הבא שהיה נחוץ לי
  • 5:25 - 5:28
    היה "מהפך".
  • 5:28 - 5:30
    אז הסמרטוטים הירוקים עפו לפח
  • 5:30 - 5:33
    ובמקומם באו בדים סינטטיים והדפסים פרחוניים.
  • 5:33 - 5:36
    [צחוק]
  • 5:38 - 5:41
    לא נדבר על עיצוב השיער שהם ניסו לכפות עלי
  • 5:41 - 5:43
    כשהשיער שלי צמח שוב,
  • 5:43 - 5:45
    אבל לא הסכמתי לצבוע את השיער בכחול.
  • 5:45 - 5:48
    [צחוק]
  • 5:49 - 5:52
    בסופו של דבר מה שקרה הוא,
  • 5:52 - 5:55
    שהם החליטו שאני צריכה ללמוד לדבר.
  • 5:55 - 5:57
    אי-אפשר להיות אדם עצמאי
  • 5:57 - 6:00
    אם אי-אפשר לדבר ולראות.
  • 6:00 - 6:03
    והם החליטו שאולי אני לא מסוגלת לראות,
  • 6:03 - 6:05
    אבל אני צריכה להתחיל לדבר.
  • 6:05 - 6:08
    וכשסאלי, המנהלת,
  • 6:08 - 6:10
    לימדה אותי במשך היום לדבר--
  • 6:10 - 6:12
    זה קשה, כי בתור ילדים
  • 6:12 - 6:14
    הכל מובן מאליו:
  • 6:14 - 6:16
    לומדים דברים בצורה לא-מודעת.
  • 6:16 - 6:19
    אבל כבוגרת, זה היה לי מביך,
  • 6:19 - 6:21
    הייתי צריכה ליצור קואורדינציה
  • 6:21 - 6:23
    בין הגרון החדש שלי ובין לשוני
  • 6:23 - 6:26
    ובין שיני ובין שפתי,
  • 6:26 - 6:29
    וללכוד את האוויר ולהניח למילה לצאת.
  • 6:29 - 6:31
    התנהגתי כמו ילדה בת שנתיים
  • 6:31 - 6:33
    וסירבתי לעבוד.
  • 6:33 - 6:36
    אבל הגברים חשבו על רעיון טוב יותר:
  • 6:36 - 6:38
    הם יהפכו את זה לכיף עבורי.
  • 6:38 - 6:42
    אז בלילות הם לימדו אותי "שבץ-נא קללות".
  • 6:42 - 6:46
    [צחוק]
  • 6:46 - 6:48
    ובחשאי,
  • 6:48 - 6:51
    הם לימדו אותי לקלל כמו מלח.
  • 6:51 - 6:55
    אשאיר לכם לדמיין
  • 6:55 - 6:59
    מה היו המלים הראשונות שלי
  • 6:59 - 7:02
    כשסאלי הצליחה סוף-סוף לבנות אצלי בטחון עצמי.
  • 7:02 - 7:04
    [צחוק]
  • 7:04 - 7:06
    המשכתי הלאה,
  • 7:06 - 7:09
    ומורה-לשעבר אחד, שהיה לו במקרה אלצהיימר,
  • 7:09 - 7:13
    לקח על עצמו ללמד אותי לכתוב.
  • 7:13 - 7:15
    הוא חזר על עצמו הרבה, וזה בעצם עזר לי.
  • 7:15 - 7:17
    אבל נמשיך הלאה.
  • 7:17 - 7:22
    [צחוק]
  • 7:23 - 7:26
    אחת מנקודות המפנה מבחינתי
  • 7:26 - 7:29
    היתה ללמוד שוב איך לחצות רחוב
  • 7:29 - 7:31
    כאדם עיוור.
  • 7:31 - 7:34
    עיצמו את עיניכם,
  • 7:34 - 7:36
    וכעת תארו לעצמכם שעליכם לחצות רחוב.
  • 7:36 - 7:40
    אינכם יודעים באיזה מרחק הרחוב,
  • 7:40 - 7:43
    אינכם יודעים אם אתם הולכים ישר,
  • 7:43 - 7:46
    אתם שומעים מכוניות טסות מסביב,
  • 7:46 - 7:48
    ואתם עברתם תאונה איומה
  • 7:48 - 7:51
    שהביאה אתכם למצב הזה.
  • 7:51 - 7:54
    היה עלי להתגבר על שני מכשולים.
  • 7:54 - 7:57
    האחד היה הפרעת דחק פוסט-טראומטית,
  • 7:57 - 8:01
    ובכל פעם שהתקרבתי לשפת המדרכה
  • 8:01 - 8:03
    הייתי נכנסת לפניקה.
  • 8:03 - 8:05
    והשני היה
  • 8:05 - 8:08
    לנסות למצוא דרך לחצות את הרחוב.
  • 8:08 - 8:11
    אז אחת הזקנות פשוט ניגשה אלי,
  • 8:11 - 8:14
    דחפה אותי אל שפת המדרכה ואמרה,
  • 8:14 - 8:17
    "כשתחליטי שהגיע הזמן לחצות, פשוט תושיטי את המקל.
  • 8:17 - 8:19
    אם הוא חוטף מכה, אל תחצי את הרחוב."
  • 8:19 - 8:24
    [צחוק]
  • 8:24 - 8:27
    הגיוני לגמרי.
  • 8:27 - 8:29
    אבל אחרי שהמקל השלישי
  • 8:29 - 8:32
    עף לי מהיד,
  • 8:32 - 8:35
    הם הגיעו למסקנה שעליהם לשתף משאבים,
  • 8:35 - 8:37
    והם אספו כסף
  • 8:37 - 8:39
    כדי שאוכל ללכת למכון "ברייל"
  • 8:39 - 8:41
    ולרכוש את הכישורים
  • 8:41 - 8:43
    ללמוד איך לחיות כאדם עיוור,
  • 8:43 - 8:45
    וגם לקנות לי כלב נחייה
  • 8:45 - 8:47
    ששינה את חיי.
  • 8:47 - 8:49
    יכולתי לחזור למכללה
  • 8:49 - 8:53
    הודות לזקנים שהשקיעו בי,
  • 8:53 - 8:57
    והודות לכלב הנחייה ולכישורים שרכשתי.
  • 8:57 - 8:59
    אחרי 10 שנים שבתי לראות -
  • 8:59 - 9:01
    לא באורח-פלא.
  • 9:01 - 9:04
    ניתנה לי בחירה בין שלושה ניתוחים,
  • 9:04 - 9:06
    אחד מהם ניסיוני,
  • 9:06 - 9:08
    שהיה בעצם ניתוח רובוטי.
  • 9:08 - 9:11
    הם סילקו שטף דם מאחורי העין שלי.
  • 9:12 - 9:14
    השינוי הכי גדול מבחינתי היה,
  • 9:14 - 9:17
    שהעולם התקדם בינתיים,
  • 9:17 - 9:19
    שהיו חידושים
  • 9:19 - 9:21
    וכל מיני דברים--
  • 9:21 - 9:23
    טלפונים ומחשבים ניידים,
  • 9:23 - 9:26
    וכל מיני דברים שלא ידעתי עליהם.
  • 9:26 - 9:28
    ואצל אדם עיוור,
  • 9:28 - 9:30
    הזכרון החזותי מתפוגג
  • 9:30 - 9:33
    ובמקומו מתפתחת התחושה של הדברים,
  • 9:33 - 9:36
    ואיך הם נשמעים
  • 9:36 - 9:39
    ומה הריח שלהם.
  • 9:39 - 9:41
    יום אחד הייתי בחדר שלי
  • 9:41 - 9:43
    וראיתי משהו בחדר שלי,
  • 9:43 - 9:45
    וחשבתי שזו מפלצת.
  • 9:45 - 9:47
    התהלכתי מסביבו,
  • 9:47 - 9:49
    והחלטתי, "אני רק אגע בזה."
  • 9:49 - 9:51
    ונגעתי בזה ואמרתי,
  • 9:51 - 9:53
    "אוי ואבוי, זה סל כביסה."
  • 9:53 - 9:57
    [צחוק]
  • 9:57 - 9:59
    כך שהכל שונה
  • 9:59 - 10:01
    כשיכולים לראות
  • 10:01 - 10:03
    כי היכולת הזאת מובנת מאליה.
  • 10:03 - 10:05
    אך אצל עיוורים,
  • 10:05 - 10:08
    זוכרים את הדברים לפי המגע.
  • 10:08 - 10:11
    השינוי הכי גדול עבורי היה להביט בכפות ידי
  • 10:11 - 10:15
    ולראות שאיבדתי 10 שנים מחיי.
  • 10:15 - 10:18
    משום-מה חשבתי שהזמן עמד מלכת
  • 10:18 - 10:20
    והמשיך להתקדם רק עבור בני-משפחה וחברים.
  • 10:20 - 10:22
    אבל כשהבטתי למטה
  • 10:22 - 10:24
    הבנתי שהזמן התקדם גם מבחינתי
  • 10:24 - 10:26
    ושאני צריכה להתעדכן,
  • 10:26 - 10:28
    אז התחלתי לעבוד על זה.
  • 10:28 - 10:32
    לא היו לנו מלים כמו "מיקור-המון" ו"שיתוף-פעולה קיצוני"
  • 10:32 - 10:34
    כשעברתי את התאונה.
  • 10:34 - 10:36
    אבל זה בעצם היה הרעיון--
  • 10:36 - 10:39
    אנשים עבדו עם אנשים כדי לבנות אותי מחדש;
  • 10:39 - 10:41
    אנשים עבדו עם אנשים כדי לחנך אותי מחדש.
  • 10:41 - 10:43
    לא הייתי עומדת כאן היום
  • 10:43 - 10:47
    אילולא אותו שיתוף-פעולה קיצוני.
  • 10:47 - 10:49
    תודה רבה לכם.
  • 10:49 - 10:51
    [מחיאות כפיים]
Title:
רמונה פירסון: מקור מפתיע של ריפוי
Speaker:
Ramona Pierson
Description:

כשרמונה פירסון היתה בת 22 פגע בה נהג שיכור, והיא שהתה 18 חודשים בתרדמת. היא מגוללת ב-TEDxDU את סיפור החלמתה המופלא, ובעזרתו חושפת את הכישורים והחוכמה הקולקטיביים של בית-אבות אחד.

more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
10:52
Shlomo Adam added a translation

Hebrew subtitles

Revisions