Chapter 01 - The Metamorphosis by Franz Kafka

Chapter 1. Classic Literature VideoBook with synchronized text, interactive transcript, and closed captions in multiple languages. Audio courtesy of Librivox. Read by David Barnes.

Playlist for The Metamorphosis by Franz Kafka: http://www.youtube.com/playlist?list=PL7A6D6EEC645742AC

The Metamorphosis free audiobook at Librivox: http://librivox.org/the-metamorphosis-by-franz-kafka/

The Metamorphosis free eBook at Project Gutenberg: http://www.gutenberg.org/ebooks/5200

The Metamorphosis at Wikipedia: http://en.wikipedia.org/wiki/The_Metamorphosis

View a list of all our videobooks: http://www.ccprose.com/booklist

פרק א '

בוקר אחד, כמו גרגור סמסא היה מתעורר מחלומות חרדה, הוא גילה כי בשנת

במיטה הוא היה שונה לתוך באג השורץ מפלצתי.

הוא שכב על גבו שריון קשה וראה, כפי שהוא הרים את ראשו מעט, החום שלו,

הבטן קמור מחולק קשת כמו סעיפים נוקשים.

מגובה זה את השמיכה, כמעט מוכנים להחליק לגמרי, בקושי

להישאר במקום.

רגליים רבים שלו, רזה בצורה מעוררת רחמים בהשוואה לשאר שלו

היקף, ריצדו בחוסר אונים מול עיניו.

"מה קרה לי," הוא חשב.

זה לא היה חלום. החדר שלו, חדר הולם אדם,

רק קצת קטן מדי, שכב בשקט בין ארבע קירות ידועה.

מעל השולחן, שבו אוסף של פרקה סחורה בד מדגם התפשט

החוצה - סמסא היה סוכן נוסע - תלוי את התמונה שבה הוא לגזור של

מגזין מאויר להגדיר קצת לפני במסגרת מוזהבת יפה.

זו היתה תמונה של אשה עם כובע פרווה צעיף פרווה.

היא ישבה שם זקופה, מרימה לכיוון הצופה ידונית פרווה מוצק

שלתוכו האמה כולה שלה נעלמו.

במבט של גרגור מכן פנה אל החלון.

מזג האוויר קודר - טיפות גשם נפלו בקול רם על החלון מתכת

אדן - גרם לו מלנכולית.

"למה לא אני ממשיך לישון קצת יותר זמן לשכוח את כל זה

טיפשות, "הוא חשב.

אבל זה היה לחלוטין לא מעשי, כי הוא היה רגיל לישון על צד ימין שלו,

במצבו הנוכחי הוא לא יכול לקבל את עצמו למצב הזה.

לא משנה כמה קשה הוא השליך את עצמו על הצד הימני שלו, הוא תמיד התגלגל שוב על

גבו.

הוא בטח ניסה את זה מאה פעמים, עוצם את עיניו, כך הוא לא היה

כדי לראות את הרגליים מתפתלת, וויתר רק כאשר הוא התחיל להרגיש כאב קל, עמום

הצד שלו, אשר מעולם לא הרגיש קודם.

"הו אלוהים," הוא חשב, "מה עבודה תובענית בחרתי!

יום אחר יום, על הכביש.

מדגיש מכירת גדולים בהרבה עבודת קורה במשרד ראש,,

בנוסף לזה, אני צריך להתמודד עם הבעיות של נסיעה, הדאגות

על רכבות, לא סדיר רעות

אוכל, יחסי אנוש זמני ללא הרף, אשר מעולם לא בא

את הלב. לעזאזל עם הכול! "

הוא חש עקצוץ קלה בחלק העליון של בטנו.

לאט לאט הוא דחף את עצמו על גבו קרוב להודעה על המיטה כדי שהוא יוכל להרים את שלו

ראש בקלות רבה יותר, מצא את החלק מגרד, אשר היה מכוסה לגמרי עם לבן קטן

כתמים - הוא לא ידע מה לעשות בהם רצה להרגיש את המקום עם רגל.

אבל הוא חזר בו מיד, איש הקשר הרגשתי כמו מקלחת קרה על פני כל

אותו.

הוא החליק בחזרה למצב הקודם שלו.

"זה לקום מוקדם", הוא חשב, "גורם לגבר אידיוטי למדי.

אדם חייב להיות בשנתו.

סוכני נסיעות אחרים לחיות כמו הרמון נשים.

למשל, כאשר אני חוזר לפונדק במהלך הבוקר לכתוב

את ההוראות הדרושות, רבותי אלה רק לשבת לארוחת בוקר.

אם הייתי צריך לנסות את זה עם הבוס שלי, הייתי נזרק על המקום.

ובכל זאת, מי יודע אם זה לא יהיה ממש טוב בשבילי?

אם לא הייתי להתאפק למען ההורים שלי, הייתי צריך להתפטר כבר מזמן.

הייתי הולך לבוס ואמרתי לו בדיוק מה אני חושב מתחתית שלי

בלב.

הוא כבר נפל מיד שולחנו! מוזר איך זה לשבת ליד השולחן הזה,

לדבר אל העובד מהדרך לשם.

לבוס יש בעיות שמיעה, כך שהעובד להגביר את די קרוב אליו.

בכל מקרה, אני עדיין לא ויתר לגמרי כי עדיין לקוות.

ברגע שיש לי יחד את הכסף כדי לשלם את החוב של ההורים שלי אליו - כי צריך לקחת

עוד חמש או שש שנים - אני אעשה את זה בוודאות.

ואז אני אכין את הפריצה הגדולה.

בכל מקרה, עכשיו אני צריך לקום. הרכבת שלי יוצאת בשעה 05:00. "

הוא הסתכל על השעון מתקתק על ידי השידה.

"אלוהים אדירים!" הוא חשב.

זה היה שש וחצי, והידיים היו הולכים בשקט.

השעה היתה אחרי חצי שעה, כבר ברבעון כמעט.

האזעקה יכלו שלא טבעת?

אחת מן המיטה וראיתי שזה מוגדר כראוי בשעה ארבע.

אין ספק שזה צילצל. כן, אבל אי אפשר היה לישון

הרעש שגרם לנער רהיטים?

עכשיו, זה נכון שהוא לא היה ישן בשקט, אבל נראה שהוא ישנה את כל עמוק יותר.

ובכל זאת, מה עליו לעשות עכשיו? הרכבת הבאה שמאלה 07:00.

כדי לתפוס אחד, הוא היה צריך ללכת בחיפזון מטורף.

האוסף מדגם לא ארזו עדיין, והוא ממש לא הרגיש במיוחד

טרי פעיל.

וגם אם הוא תפס את הרכבת, לא היה נמנע מכה-up עם הבוס,

כי נער השליחויות של החברה היה כבר חיכו לרכבת של חמש ו

דיווח החדשות של בהיעדרו מזמן.

הוא היה מתחנף של הבוס, בלי עמוד שדרה או מודיעין.

טוב, אז מה אם הוא דיווח חולה?

אבל זה יהיה מביך מאוד חשוד, כי במהלך חמש

שירות שנים גרגור לא היה חולה אפילו פעם אחת.

הבוס בוודאי מגיעים עם הרופא מחברת הביטוח בריאות

והיה תוכחה הוריו בנו עצלן שלהם נקטע עם כל ההתנגדויות

הרופא הביטוח של תגובות: לו

כולם היו בריאים לחלוטין, אך עצלן באמת על העבודה.

וחוץ מזה, את הרופא במקרה זה יהיה בסדר לגמרי?

מלבד ישנוניות מוגזמת מאוד לאחר שינה ארוכה, גרגור למעשה הרגשתי

די טוב ואפילו היה תיאבון חזק מאוד.

כפי שהוא חושב על כל זה בחופזה רבה, מבלי להיות מסוגל לעשות

את ההחלטה לצאת מהמיטה - השעון המעורר היה המציין ברבעון בדיוק

שבע - נשמעה דפיקה זהירה על הדלת של ראש המיטה.

"גרגור", קרא קול - זה היה אמו -! "זה 06:45.

אתה לא רוצה להיות על הדרך שלך? "

קולו רך! גרגור נבהל כששמע את קולו

לענות.

זה היה ברור ללא ספק הקול שלו מוקדם יותר, אבל זה היה התערבבו, כאילו

מלמטה, חורקת כואבת irrepressibly, שהותיר את המילים חיובי

נבדל רק ברגע הראשון

מעוות אותם הדהוד, כך שאף אחד לא יודע אם שמע

כראוי.

גרגור רצה לענות בפירוט להסביר הכל, אבל אלה

נסיבות הוא הגביל את עצמו ואמר: "כן, כן, תודה אמא.

אני קמה מיד. "

בגלל דלת העץ השינוי בקולו של גרגור לא היה מורגש באמת

בחוץ, אז אמא שלו נרגע עם הסבר זה, הסתלקנו.

עם זאת, כתוצאה מהשיחה בקיצור, בני משפחה אחרים

נודע כי גרגור היה בלתי צפוי עדיין בבית, וכבר היה אביו

דפיקות על דלת צד אחד, אלא בחולשה באגרופו.

"גרגור, גרגור," הוא קרא, "מה קורה?"

ואחרי זמן קצר, דחק אותו שוב בקול עמוק: "גרגור!"

גרגור! "ליד הדלת בצד השני, לעומת זאת, אחותו

דפק קלות.

"גרגור? אתה בסדר?

אתה צריך משהו? "גרגור ביים תשובות בשני הכיוונים,

"אני אהיה מוכן מיד."

הוא עשה מאמץ עם ניסוח זהיר ביותר על ידי החדרת הפסקות ארוכות

בין מילים בודדות כדי להסיר כל דבר מדהים בקולו.

אביו פנה חזרה אל ארוחת הבוקר שלו.

עם זאת, אחותו לחש, "גרגור, לפתוח את הדלת - אני מתחנן בפניך."

גרגור אין כל כוונה לפתוח את הדלת, אך שיבח את עצמו על שלו

זהירות, רכשה לנסוע, נעילה של כל הדלתות במהלך הלילה, אפילו

הביתה.

תחילה רצה לעמוד בשקט באין מפריע, להתלבש, ומעל לכל יש

ארוחת בוקר, ורק אז לשקול כל פעולה נוספת, על - הבחין זאת בבירור על - ידי

חשיבה על דברים במיטה הוא לא היה להגיע למסקנה סבירה.

הוא נזכר שהוא כבר לעתים קרובות חש כאב קל או אחרת במיטה, אולי

תוצאה של העמדה שוכב מביך, אשר מאוחר יותר התברר בלבד

דמיוני כאשר הוא קם, והוא היה

להוט לראות איך הפנטזיות הנוכחי שלו בהדרגה להתפוגג.

זה השינוי בקולו היה שום דבר אחר מאשר תחילתה של צמרמורת אמיתית,

מחלה תעסוקתית של נוסעים מסחריות, זה היה לא

ספק קל שבקלים.

זה היה קל מאוד לזרוק הצידה את השמיכה.

הוא היה צריך רק לדחוף את עצמו קצת, היא נפלה על ידי עצמו.

אבל היה קשה להמשיך, בעיקר משום שהוא היה כה רחב במיוחד.

הוא היה צריך הזרועות והידיים לדחוף את עצמו זקוף.

במקום אלה, לעומת זאת, לו רק איברים קטנים רבים אשר היו ללא הרף נעים

בתנועות שונים מאוד אשר, בנוסף, הוא היה מסוגל לשלוט.

אם הוא רוצה לכופף אחד מהם, אז זה היה הראשון להרחיב את עצמו, ואם הוא

הצליח סוף סוף לעשות את מה שהוא רוצה עם האיבר הזה, ובינתיים כל האחרים,

כאילו חופשי משמאל, נע סביב ובסערת רגשות כואבים מדי.

"אבל אני לא חייבת להישאר במיטה ללא הועיל", אמר גרגור לעצמו.

בהתחלה הוא רצה לקום מהמיטה עם החלק התחתון של גופו, אבל זה נמוך

חלק - אשר, אגב, הוא לא נראה עדיין בבית ושהוא גם לא יכול

התמונה ברורה - הוכיחה את עצמה יותר מדי קשה לזוז.

ניסיון עבר כל כך לאט.

כאשר, לאחר שהפכו כמעט מטורפת, הוא בסופו של דבר הטיל את עצמו קדימה עם כל שלו

הכוח בלי לחשוב, הוא בחר בכיוון שלו בצורה לא נכונה, והוא פגע התחתון

המיטה בחוזקה.

כאבים חזקים שחש גילתה לו את החלק התחתון של גופו היה בבית

רגע כנראה הרגיש ביותר.

לכן, הוא ניסה לצאת את פלג גופו העליון של המיטה הראשונה הפנה את ראשו בזהירות

לעבר קצה המיטה.

הוא הצליח לעשות את זה בקלות, למרות רוחבו ומשקל מסת הגוף שלו

האחרון הלך לאט הפניית ראשו.

אבל לבסוף הרים את ראשו מחוץ למיטה באוויר הפתוח, הוא הפך חרד

על להתקדם הלאה בדרך זו, כי אם הוא הרשה לעצמו

בסופו של דבר ליפול על ידי תהליך זה,

יידרש נס כדי למנוע את ראשו מלקבל נפצעו.

וזה בכל מחיר הוא לא צריך לאבד את ההכרה עכשיו.

הוא העדיף להישאר במיטה.

עם זאת, לאחר מאמץ דומה, בזמן שהוא שכב שם שוב, נאנחת כמו קודם,

שוב ראיתי גפיים הקטן שלו נלחמים זה בזה, אם משהו גרוע יותר מאשר קודם לכן,

ולא ראיתי שום סיכוי להטלת שקט

והסדר על תנועה זו שרירותית, הוא אמר לעצמו שוב שהוא לא יכול

ואולי להישאר במיטה, כי זה יכול להיות הדבר ההגיוני ביותר להקריב

אם הכל היה אפילו קל שבקלים

מקווה לקבל את עצמו מהמיטה בתהליך.

באותו רגע, לעומת זאת, הוא לא שכח להזכיר את עצמו מעת לעת

העובדה רגוע - אכן הרגוע - השתקפות יכול להיות טוב יותר מאשר רוב

מבולבל החלטות.

ברגעים כאלה, הוא מכוון את מבטו באופן מדויק ככל שיוכל לעבר החלון,

אך למרבה הצער היה מעט לעודד בטוח להיות לו מן מבט חטוף

ערפילי הבוקר, אשר הסתיר גם את הצד השני של הרחוב הצר.

"זה כבר 07:00," הוא אמר לעצמו ב בולט האחרונה של האזעקה

שעון, "כבר 7:00 ועדיין כזה ערפל".

ובשביל עוד זמן מה הוא שכב בשקט עם נשימה חלשה, כאילו אולי

מחכה התנאים נורמלי וטבעי מחדש לצאת מתוך דממה מוחלטת.

אבל אז הוא אמר לעצמו, "לפני זה פוגע ורבע שבע, מה

קורה אני חייב להיות לגמרי מהמיטה.

חוץ מזה, עד אז מישהו מהמשרד יגיע כדי לברר לי, כי

המשרד יפתח לפני 7:00. "

והוא עשה מאמץ אז אל הסלע אורך כל גופו מחוץ למיטה עם

בתנועה אחידה.

אם הוא נתן לעצמו ליפול מהמיטה בדרך זו, את ראשו, אשר במהלך

הסתיו הוא מתכוון להרים את חדה, סביר להניח להישאר ללא פגע.

הגב שלו נראה קשה, שום דבר לא באמת יקרה כי כתוצאה

ליפול.

ההזמנה הגדולה ביותר שלו היתה לדאוג לרעש חזק אשר בסתיו יש ליצור

ואשר ככל הנראה יעורר, אם לא פחד, אז לפחות דאגה מצד שני

בצד של כל הדלתות.

עם זאת, צריך היה לנסות.

כמו גרגור היה בתהליך של הסרת עצמו לצאת מהמיטה - השיטה החדשה

יותר של משחק מאשר במאמץ: הוא היה זקוק רק רוק עם קצב קבוע - זה

פגע בו כמה קל כל זה יהיה אם מישהו היה בא לעזרתו.

שני אנשים חזקים - הוא חשב על אביו המשרתת - היה די

מספיק.

הם היו רק כדי לדחוף את הידיים מתחת לגב קמור שלו כדי להוציא אותו

המיטה, להתכופף עם העומס שלהם, ולאחר מכן רק לממש סבלנות אכפת

הוא השלים את להעיף על הרצפה, שם

הרגליים הזעיר שלו היה אז, כך קיווה, לרכוש מטרה.

עכשיו, בלי קשר לעובדה הדלתות נעולות, הוא באמת צריך להתקשר

בשביל לעזור?

למרות כל המצוקה שלו, הוא לא הצליח להחניק חיוך על הרעיון הזה.

הוא קיבל כבר עד לנקודה שבה, על ידי נדנדה חזק יותר, הוא שמר על שלו

שיווי משקל עם הקושי, ומהר מאוד הוא היה בסופו של דבר צריך להחליט, כי

חמש דקות זה יהיה 07:15.

ואז היה צלצול בדלת הדירה.

"זה מישהו מהמשרד," הוא אמר לעצמו, והוא כמעט קפא בזמן שלו

גפיים קטנות בלבד רקדו סביב כל מהר.

לרגע אחד הכל נשאר עדיין.

"הם לא נפתחים", אמר גרגור לעצמו, נסחף מקווה כמה אבסורד.

אבל כמובן אז, כרגיל, את המשרתת שלה עם חברת לדרוך ניגש אל הדלת

ופתח אותה.

גרגור צריך לשמוע רק את המילה הראשונה של ברכה של המבקר להכיר

מיד מי זה היה, מנהל את עצמו.

מדוע גרגור היחיד גינו לעבוד במשרד שבו, על שמץ

לשגות, מישהו מיד משכה את החשד הגדול ביותר?

האם כל העובדים אז ביחד, כל אחד, נבלים?

ביניהם היה שם אז אין אדם מסור באמת מי, אם לא הצליח להשתמש רק

כמה שעות בבוקר לעבודה במשרד, יהיה נורמלי מן נקיפות

המצפון באמת להיות במצב לא לצאת מהמיטה?

האם זה באמת לא מספיק כדי לתת כשוליה לערוך בירורים, אם כך

החקירה היה צורך אפילו?

המנהל עצמו חייב לבוא, בתהליך זה חייב להיות הראה

משפחה חפים מפשע כולו כי חקירת חשוד זה

נסיבות יכול להיות מופקד רק על האינטליגנציה של מנהל?

ועוד כתוצאה של המדינה נרגש בו הרעיון הזה לשים גרגור מאשר

תוצאה של החלטה של ממש, הוא הניף עצמו בכל כוחו מחוץ למיטה.

נשמעה חבטה חזקה, אבל לא התרסקות של ממש.

הנפילה היתה שקועה במקצת על ידי השטיח, בנוסף, גבו יותר

אלסטי יותר גרגור חשב.

מסיבה זו את הרעש משעמם לא היה בולט כל כך.

אבל הוא לא החזיק את ראשו בזהירות מספקת פגע בו.

הוא הפנה את ראשו, מגורה בכאב, ושפשף אותו על השטיח.

"משהו נפל שם," אמר המנהל בחדר הסמוך בצד שמאל.

גרגור ניסה לדמיין לעצמו אם דבר דומה למה שקורה

אותו היום היה יכול לקרות גם בשלב כלשהו למנהל.

לפחות אחד היה צריך לוותר על אפשרות של דבר כזה.

עם זאת, כאילו כדי לתת תשובה לשאלה זו מחוספס, מנהל עכשיו, עם

חריקה של מגפיו המצוחצחים, לקח כמה צעדים נחושים בחדר הסמוך.

מהחדר הסמוך מצד ימין אחותו היתה לוחשת להודיע גרגור:

"גרגור, מנהל כאן." "אני יודע", אמר גרגור לעצמו.

אבל הוא לא מעז לעשות את הקול שלו חזק מספיק כדי אחותו יכול לשמוע.

"גרגור", אמר אביו עכשיו מהחדר הסמוך בצד שמאל, "מר מנהל

הגיע, והוא שואל למה אתה לא השאירו ברכבת מוקדם.

אנחנו לא יודעים מה אנחנו צריכים להגיד לו.

חוץ מזה, הוא גם רוצה לדבר איתך באופן אישי.

אז בבקשה לפתוח את הדלת. הוא יהיה מספיק טוב לסלוח את הבלגן

בחדר שלך. "

באמצע כל זה, המנהל קרא בצורה ידידותית, "טוב

בבוקר, מר סמסא ".

"הוא לא טוב", אמרה אמו למנהל, בעוד אביו המשיך לדבר

ליד הדלת, "הוא לא טוב, תאמין לי, מר מנהל.

אחרת איך גרגור יחמיץ את הרכבת?

הצעיר אין שום בראשו למעט עסקים.

אני כועס כי הוא כמעט אף פעם לא יוצאת בלילה.

כרגע הוא נמצא בעיר שמונה ימים, אבל הוא היה בבית כל ערב.

הוא יושב כאן איתנו ליד השולחן וקורא עיתון בשקט או מחקרים הנסיעות שלו

לוחות זמנים.

It'sa די הסחה לו עסוק בעצמו עם הקישוטים.

למשל, הוא לגזור מסגרת קטנה במשך שניים או שלושה ערבים.

תתפלא עד כמה יפה הוא.

זה תלוי ממש בתוך החדר. אתה תראה אותה מיד, ברגע

גרגור פותחת את הדלת. בכל מקרה, אני שמח שאתה כאן, מר

מנהל.

מאת עצמנו, אנחנו אף פעם לא היה עושה גרגור לפתוח את הדלת.

הוא עקשן כל כך, והוא בהחלט לא טוב, למרות שהוא הכחיש זאת

הבוקר. "

"אני בא מיד", אמר גרגור לאט ובזהירות ולא זזתי, כדי לא

לאבד מילה אחת של השיחה.

"גברתי היקרה, אני לא יכול להסביר את זה לעצמי בכל דרך אחרת", אמר המנהל;

"אני מקווה שזה לא רציני.

מצד שני, אני חייב גם לומר כי אנו אנשי עסקים, למרבה המזל או לרוע מזלו,

לעומת זאת מסתכלים על זה, לעתים קרובות פשוט צריך להתגבר על מחושים קלים עבור

מסיבות עסקיות ".

"אז מר מנהל יכול לבוא לראות אותך עכשיו?" שאל את אביו בקוצר רוח

דפק שוב על הדלת. "לא", אמר גרגור.

בחדר השכן משמאל דממה כואבת וירד.

בחדר הסמוך מצד ימין אחותה והחלה להתייפח.

למה לא אחותו ללכת לאחרים?

היא בטח קמה זה עתה מהמיטה עכשיו לא התחיל אפילו להתלבש

עדיין. אז למה היא בוכה?

כי הוא לא היה קם ולא היה נותן את המנהל, כי הוא היה

הסכנה לאבד את המיקום שלו, כי אז הבוס שלו היה גירית הוריו פעם

שוב עם הדרישות הישן?

אלה היו כנראה דאגות מיותרות עכשיו.

גרגור עדיין כאן, לא חשבתי בכלל על נטישת משפחתו.

כרגע הוא שכב שם על השטיח, ואף אחד לא ידע על מי שלו

מצבו היה כבר דרשה ברצינות שהוא הרשה מנהל פנימה

אבל גרגור לא תהיה דחה כלאחר יד בדרך הנכונה בגלל זה קטן

הנימוס, אשר ימצא תירוץ קל ומתאים בהמשך.

נראה גרגור שזה יכול להיות הרבה יותר הגיוני להשאיר אותו בשלום בבית

את הרגע, במקום להפריע לו לבכות בשיחה.

אבל זה היה חוסר הוודאות מאוד אשר במצוקה האחרים פטור שלהם

התנהגות. "מר סמסא, "מנהל עכשיו לצעוק,

הרים את קולו, "מה קרה?

אתה שחסם את עצמך בחדר שלך, לענות רק עם כן לא, עושים

הצרות קשה ומיותר להורים שלך, מזניחה (אני מזכיר את זה

רק אגב) החובות המסחריים שלך נשמעת באמת בדרך.

אני מדבר כאן בשם של ההורים שלך המעסיק שלך, ואני

אתה מבקש בכל הרצינות הסבר מיידי וברור.

אני נדהם.

אני נדהם. חשבתי שהכרתי אותך רגוע, סביר

אדם, ועכשיו אתם מופיעים פתאום רוצה להתחיל מטייל סביב במצב רוח מוזר.

ראשי הצביעו לי שמוקדם יותר היום הסבר אפשרי שלך

הזנחה - הוא מודאג איסוף המזומנים שהופקדו אותך לפני זמן קצר -

אבל האמת אני כמעט נתן לו מילה שלי

כבוד כי הסבר זה לא יכול להיות נכון.

עם זאת, עכשיו אני רואה כאן חזיר בל ישוער שלך מוחין, ואני לגמרי לאבד

הרצון לדבר לך כהוא זה.

ואת העמדה שלך בכלל לא המאובטחת ביותר.

במקור התכוונתי להזכיר לך את כל זה באופן פרטי, אבל מאחר שאתה נותן

לי לבזבז את הזמן שלי כאן לשווא, אני לא יודע מדוע העניין לא צריך לבוא

תשומת הלב של ההורים שלך.

התפוקה שלך כבר גם מספקת מאוד לאחרונה.

כמובן, זה לא זמן של שנה כדי לנהל עסקים יוצא דופן, אנו מכירים

כי, אלא זמן של שנה לביצוע לא עסק, אין דבר כזה בכלל,

מר סמסא, ועל דבר כזה לא צריך להיות ".

"אבל מנהל מר", קרא גרגור, לצד עצמו, בהתרגשותו, שוכחת

כל דבר אחר, "אני פותח את הדלת מיד, ברגע זה ממש.

החולשה קלה, סחרחורת, מנעה ממני לקום.

אני עדיין שוכב במיטה עכשיו. אבל אני די רעננים שוב.

אני בעיצומו של לקום מהמיטה.

רק סבלנות לרגע קצר! דברים לא הולכים כמו שחשבתי.

אבל הדברים בסדר. איך פתאום זה יכול להתגבר על מישהו!

רק אתמול בערב הכל היה בסדר איתי.

ההורים שלי בהחלט יודעים את זה. למעשה, רק אתמול בערב היה לי

תחושה מוקדמת קטן.

אנשים כנראה ראה את זה לי. למה אני לא דיווחו למשרד?

אבל אנשים תמיד חושבים שהם תתגבר על המחלה ללא צורך להישאר בבית

הביתה.

מר מנהל! קח את זה בקלות על ההורים שלי!

אין שום בסיס הביקורת אשר אתה עושה עכשיו נגדי,

באמת שאף אחד לא אמר לי מילה על זה.

אולי לא קראת את ההוראות האחרונה שבה אני shipped.

חוץ מזה, עכשיו אני שתצאו לטיול שלי ברכבת שמונה בבוקר, כמה שעות "

השאר עשו אותי חזק יותר.

מר מנהל, לא להישאר. אני אהיה במשרד בזכות אדם

משם. בבקשה יש את הטוב לומר כי כדי

להעביר כבוד למנהיג ".

בעוד גרגור במהירות פולט כל זה, כמעט לא מודעת את מה שהוא אומר, הוא

עברו קרוב השידה ללא מאמץ, ככל הנראה כתוצאה של

בפועל הוא כבר במיטה, ועכשיו

הוא מנסה להעלות את עצמו על זה. למעשה, הוא רצה לפתוח את הדלת.

הוא באמת רצה להרשות לעצמו להיראות כדי לדבר עם המנהל.

הוא היה להוט לחזות מה שאחרים עכשיו שואל עליו היה אומר כשראו

אותו. אם הם נבהלו, אז אין גרגור

אחריות יותר יכול להיות רגוע.

אבל אם הם קיבלו הכל בשקט, אז הוא יצטרך שום סיבה להתרגש

ואם הוא קיבל הלאה, באמת יכול להיות בתחנה בסביבות 08:00.

בהתחלה הוא החליק כמה פעמים על החזה החלק של מגירות.

אבל סוף סוף הוא נתן לעצמו הנדנדה הסופי עמד זקוף שם.

הוא כבר לא היה כלל מודע כאבים גופו התחתון, לא משנה כמה הם עשויים

עדיין עוקץ.

עכשיו הוא מרשה לעצמו ליפול על גב כיסא סמוך, על קצה שהוא

הכין את עצמו עם גפיים הדק.

בכך הוא השתלט על עצמו ושתק, כי הוא יכול עכשיו

לשמוע את המנהל.

"האם אתה מבין מילה?" המנהל שאל את ההורים, "האם הוא משחק

השוטה איתנו? "

"בשם אלוהים," קראה האם כבר בדמעות, "אולי הוא חולה מאוד ואנחנו

מרגיז אותו. גרטה!

גרטה! "היא צעקה בשלב זה.

"אמא?" כינה את אחותו מן הצד השני.

הם עשו את עצמם הבינו את החדר של גרגור.

"אתה חייב ללכת לרופא מיד.

גרגור חולה. מהר לרופא.

שמעת גרגור לדבר כבר? "

"זה היה קול של חיה", אמר המנהל, בשקט להפליא בהשוואה

כדי קריאות של האם. "אנה!

אנה! "צעק האב דרך הפרוזדור אל המטבח, מוחא כפיים,

"להביא מסגר מיד!"

שתי נשים צעירות היו כבר רץ לאורך המסדרון עם חצאיות מרשרש - איך

היתה אחותו לבוש עצמה כל כך מהר - ו פתחה את דלתות

דירה.

אי אפשר לשמוע את דלתות סגירה בכלל. הם כנראה השאיר אותם פתוחים, כפי

נהוג לדירה שבה אסון ענק התרחש.

עם זאת, היה גרגור להיות הרבה יותר רגוע.

בסדר, אנשים לא הבינו את דבריו יותר, למרות שהם נראה ברור

מספיק לו, ברורה יותר מאשר בעבר, אולי בגלל אוזניו התרגל

אותם.

אבל לפחות עכשיו אנשים חשבו שדברים לא היו בסדר איתו היו

מוכן לעזור לו.

ביטחון ואבטחת שבה ההסדרים הראשונים בוצעו

גרם לו להרגיש טוב.

הוא הרגיש את עצמו כלל שוב במעגל האנושות ציפיתי מ

הן את הרופא ואת המסגר, ללא אבחנה ביניהם עם כל אמת

דיוק, תוצאות נהדרת ומפתיעה.

על מנת לקבל קול ברור ככל האפשר עבור השיחה קריטי

אשר ממשמשת ובאה, הוא השתעל קצת, ובוודאי טרח לעשות את זה

בצורה מאופקת מאוד, שכן הוא היה

ייתכן כי גם רעש זה נשמע כמו משהו שונה שיעול אדם.

הוא כבר לא מהימן עצמו להחליט יותר.

בינתיים בחדר הסמוך היא הפכה ממש שקט.

אולי ההורים שלו ישבו עם מנהל ב לוחשת על השולחן, אולי

כולם היו נשען על הקשבה את הדלת.

גרגור דחף את עצמו לאט לאט לכיוון הדלת, עם עזרה של הכיסא קל, בוא

ללכת על זה שם, השליך את עצמו על הדלת, החזיק את עצמו זקוף נגדה -

כדורים זעירים של הגפיים שלו היה מעט דביק

דברים עליהם - ונח שם לרגע מהמאמץ שלו.

ואז הוא עשה מאמץ כדי להפוך את המפתח במנעול עם פיו.

למרבה הצער נראה כי אין לו שיניים של ממש.

אז איך היה לאחוז את המפתח?

אבל כדי לפצות על כי הלסתות שלו היו באופן טבעי חזק מאוד, בעזרתם הוא

הצליח להשיג את המפתח זז ממש.

הוא לא שם לב שהוא ברור גרימת נזק על עצמו,

נוזל חום בא מפיו, זרמו את המפתח, וטפטפו על הרצפה.

"תקשיב רגע", אמר מנהל בחדר הסמוך, "הוא הופך את

מפתח. "במשך גרגור זה היה עידוד גדול.

אבל כולם צריכים קראה לו, כולל את אביו ואת אמו, "קדימה,

גרגור, "הם צריכים צעק:" להמשיך, להמשיך לעבוד על המנעול ".

לדמיין כי כל מאמציו היו עוקבים אחריו עם מתח, הוא קצת למטה

בטירוף על מקש בכל הכוח שהצליח לגייס.

שמעתי את המפתח מסתובב יותר, הוא רקד סביב המנעול.

עכשיו הוא מחזיק את עצמו זקוף רק עם הפה שלו, והוא היה צריך להיאחז

מפתח או והקש אותו שוב עם כל המשקל של הגוף שלו, לפי הצורך.

לחץ ברורים למדי של מנעול כפי שהוא סוף סוף נשבר באמת התעורר גרגור.

נושם בכבדות הוא אמר לעצמו, "אז אני לא צריך את המסגר", והוא מוגדר שלו

ראש על הדלת ידית כדי לפתוח את הדלת לגמרי.

כי הוא היה צריך לפתוח את הדלת בדרך זו, זה כבר היה פתוח מאוד ללא

לו עדיין להיות גלוי ממש.

תחילה הוא היה צריך להפוך את עצמו אט אט סביב קצה הדלת, בזהירות רבה, של

כמובן, אם הוא לא רוצה ליפול במבוכה מצד ימין גבו בכניסה לתוך

החדר.

הוא היה עסוק עדיין עם התנועה הזאת קשה ולא היה לי זמן לשלם

תשומת לב לשום דבר אחר, כאשר שמע את קוראת מנהל רם "הו!" - זה

נשמע כמו הרוח השורקת - ועכשיו הוא

ראיתי אותו, הקרוב ביותר לדלת, לוחץ את ידו אל פיו הפעור ומרגש

לאט לאחור, כאילו כוח בלתי נראה דוחף קבוע אותו משם.

אמו - למרות נוכחות של מנהל היא עומדת כאן עם שערה

מזדקר בקצה, עדיין בלגן מהלילה - הסתכל אביו איתה

ידיים שלובות.

אז היא הלכה שני צעדים לכיוון גרגור והתמוטט ממש באמצע של אותה

חצאיות, שהיו מפוזרים סביבה, פניה שקועות על חזה,

הסתירו לחלוטין.

אביו קפץ את אגרופו בהבעה עוינת, כאילו רצה לדחוף גרגור

לחדר שלו, ואז הביט בהיסוס סביב הסלון, כיסו את עיניו

עם ידיו, ובכיתי כל כך השד האדיר שלו רעד.

בשלב זה גרגור לא לקחת צעד אחד לתוך החדר, אך נשען בגופו מן

בתוך נגד האגף מוברג בחוזקה על הדלת, כך רק חצי גופו

לעין, כמו גם את ראשו, מוטה

לצדדים, שבה הוא הציץ לעבר האחרים.

בינתיים זה הפך להיות הרבה יותר בהיר.

עומד בבירור מהצד השני של הרחוב היה חלק האינסופי אפור

הבית ממוקם מול שחור - זה היה בית חולים - עם חלונות רגיל חמורה שלה

לשבור את החזית.

הגשם עדיין יורד, אך רק אדם גדול טיפות לעין ובתקיפות

נזרק למטה אחד אחד על האדמה.

מנות ארוחת הבוקר עמדו שנערמו סביב על השולחן, כי לאביו

ארוחת הבוקר היתה הפעם הארוחה החשובה ביותר ביום, שהוא ממושך במשך שעות על ידי

קריאה בעיתונים שונים.

ישירות על פני על הקיר ממול תלוי תצלום של גרגור מתקופת שלו

שירות צבאי: זה היה תמונה שלו בדרגת סגן, כשהוא מחייך לדאוג

בחינם, עם ידו על חרבו, דרש כבוד נושאות שלו במדים.

דלת האולם פתוחה, ומאז דלת הדירה היה גם פתוח,

אפשר לראות את הנחיתה לתוך הדירה ואת ההתחלה של המדרגות

יורדים.

"עכשיו", אמר גרגור, מודע היטב לכך שהוא היה היחיד ששמר את שלוות רוחו.

"אני אתלבש מיד, לארוז איסוף דגימות, ויצאו לדרך.

תוכל לאפשר לי לצאת לדרך שלי, אתה לא?

אתה מבין, מר מנהל, אני לא חזיר ראשים, ואני שמח לעבוד.

נסיעה מתישה, אבל אני לא יכול לחיות בלי זה.

לאן אתה הולך, מר מנהל? למשרד?

באמת?

האם דו"ח הכל בכנות?

אדם יכול להיות מסוגל לעבוד לרגע, אבל זה בדיוק הטוב ביותר

זמן לזכור את ההישגים מוקדם לחשוב על זה מאוחר יותר, לאחר

המכשולים היו דחף הצידה,

אדם יעבוד כל עוד בשקיקה ובעוצמה.

אני באמת אסיר תודה כל כך מר ראש - אתה יודע זאת היטב.

מצד שני, אני מודאג ההורים שלי ואחותי.

אני לתקן, אבל אני אעבוד את עצמי מחוץ לזה שוב.

אל תעשה דברים קשים יותר עבורי מאשר הם כבר נמצאים.

דברי בשמי במשרד! אנשים לא אוהבים וסוכנים נוסעים.

אני יודע את זה.

אנשים חושבים שהם מרוויחים הון תועפות, ובכך לחיות חיים בסדר גמור.

אנשים אפילו לא צריך סיבה מיוחדת לחשוב על דרך פסק דין זה יותר

בבירור.

אבל אתה, מר מנהל, יש לך פרספקטיבה טובה יותר על מה מעורב מאשר אחרים

אנשים, אפילו, אני אומר לכם בביטחון מוחלט, פרספקטיבה טובה יותר מאשר מר

יו"ר עצמו, בתוקף תפקידו

המעביד רשאי לתת פסק דין שלו לעשות טעויות מזדמנים על חשבון

העובד.

אתה גם יודע היטב כי סוכן נוסע, אשר נמצא מחוץ

המשרד כמעט שנה שלמה יכול להיות כל כך בקלות קורבן, צירופי מקרים רכילות,

תלונות מופרכות, שכנגדה

זה בלתי אפשרי לו להגן על עצמו, שכן לרוב הוא לא שומע

עליהם בכלל ורק אז כשהוא תשוש לאחר שסיימו נסיעה ועל

הבית מקבל להרגיש בגופו מגעיל

התוצאות, אשר לא ניתן לחקור ביסודיות בחזרה מוצאם.

מר מנהל, לא לעזוב בלי לומר אפילו מילה אומר לי שאתה לפחות

להודות כי אני קצת בפינה הימנית! "

אבל מילותיו הראשונות של גרגור מנהל כבר פנו משם, ועכשיו הוא הביט לאחור

ב גרגור על הכתפיים שלו רעד בשפתיים קפוצות.

במהלך נאומו של גרגור הוא לא היה עדיין לרגע, אבל המשיכו לנוע הלאה, לעבר

דלת, מבלי להסיר את עיניו גרגור, אבל ממש לאט, כאילו היה

האיסור על סוד עוזב את החדר.

הוא כבר היה באולם, ולאור תנועה פתאומית שבה הוא סוף סוף

משכה את רגלו של הסלון, אפשר להאמין שהוא פשוט נשרף

בכף הרגל שלו.

באולם, לעומת זאת, הוא מתח את ידו הימנית החוצה מהגוף שלו כלפי

המדרגות, כאילו איזו הקלה טבעית באמת מחכה לו

שם.

גרגור הבין שהוא אסור בשום פנים ואופן לאפשר למנהל ללכת

בתוך מסגרת זו של הנפש, במיוחד אם תפקידו בחברה לא היה להיות מוצב

בסכנה הגדולה ביותר.

הוריו לא הבינו את כל זה היטב.

במשך שנים ארוכות, הם פיתחו את האמונה כי גרגור הוקם על החיים

במשרד שלו, בנוסף, הם היו כל כך הרבה לעשות כיום עם ההווה שלהם

כל הצרות הנולד היה זר להם.

אבל זה היה גרגור הנולד. מנהל חייב להיות התאפק, נרגע,

משוכנע, וזכה סוף סוף נגמר.

העתיד של גרגור ומשפחתו באמת תלויים בזה!

אם רק אחותו היה שם! היא היתה חכמה.

היא בכתה כבר בעוד גרגור עדיין שוכב בשקט על גבו.

וגם מנהל, זה חבר של הנשים, בוודאי להרשות לעצמו להיות מונחה על ידי

שלה.

היא היתה סגר את הדלת לדירה ודיברתי איתו מתוך פחד שלו

באולם. אבל האחות אפילו לא היה שם.

גרגור חייב להתמודד עם זה בעצמו.

בלי לחשוב כי עדיין הוא לא יודע שום דבר על היכולת הנוכחית שלו כדי להעביר

וכי בנאומו ואולי - אכן כנראה - היה שוב לא היה

הבינו, הוא עזב את האגף של הדלת,

דחף את עצמו דרך הפתח, ורצו ללכת אל המנהל, שהיה

כבר נצמדת במעקה בשתי ידיו על הנחיתה ב

באופן מגוחך.

אבל הוא חיפש משהו להיאחז בו, עם צעקה קטנה גרגור

מיד נפל על רגליה הקטנות הרבות שלו.

בקושי זה קרה, כאשר חש בפעם הראשונה באותו בוקר כללית

פיזית ורווחה.

גפיים קטנות רצפת המשרד תחת אותם, הם מצייתים בצורה מושלמת, כמו הבחין שלו

שמחה, שאפו לשאת אותו קדימה בכיוון שהוא רוצה.

מיד הוא האמין כי שיפור הסופי של כל הסבל שלו היה

מיד בהישג יד.

אבל כרגע מאוד כאשר הוא שכב על הרצפה מתנדנדת באופן מאופק למדי

קרוב ישירות מול אמו, שקעו כנראה לגמרי לתוך

עצמה, היא פתאום זינקה ישר עם

ידיה פרושות רחוקים ואצבעותיה המורחבת צעקה "הצילו, עבור אלוהים

, למען לעזור! "

היא החזיקה את ראשה מורכן, כאילו היא רוצה להציג גרגור טוב יותר, אבל רץ

ללא טעם בחזרה, סותר את המחווה, שוכח כי מאחוריה עמד

את הטבלה עם כל הכלים על זה.

כשהגיעה לשולחן, היא התיישבה בכבדות על זה, כאילו בהיסח הדעת, ו

לא נראה להבחין כלל כי ליד הקפה שלה נשפך החוצה אל

השטיח בזרם מלא המיכל התהפך גדול.

"אמא, אמא", אמר גרגור בשקט, והביט לעברה.

מנהל לרגע נעלם לחלוטין ממוחו.

למראה הקפה זורם גרגור לא הצליח לעצור בעצמו מצלם הלסתות שלו

את האוויר כמה פעמים.

בשעה שאמו צרח שוב, מיהר מהשולחן, והתמוטט לתוך

בזרועותיו של אביו, שהיה ממהר אליה.

אבל גרגור לא היה זמן עכשיו להורים שלו - מנהל כבר היה על

גרם מדרגות. סנטר ברמה שלו עם המעקה,

מנהל הביט לאחור בפעם האחרונה.

גרגור לקח התנועה הראשונית להדביק לו במידת האפשר.

אבל מנהל חייב להיות משהו חשוד, כי הוא עשה קפיצה מעל

כמה מדרגות ונעלם, עדיין צועקים "הא!"

הצליל הידהד ברחבי חדר המדרגות כולו.

עכשיו, לרוע המזל זה טיסה של מנהל גם נראה להביך את אביו

לגמרי.

מוקדם יותר הוא היה רגוע יחסית, עבור במקום לרוץ אחרי מנהל

עצמו או לפחות לא להפריע גרגור מן המרדף שלו, בידו הימנית הוא

תפס מקל של המנהל, אשר

הוא השאיר מאחוריו עם כובעו ואת מעילו על כיסא.

בידו השמאלית, אביו הרים עיתון גדול מהשולחן,

רוקע ברגליו על הרצפה, הוא יצא לנהוג גרגור לחדר שלו על ידי

מנופף את המקל ואת העיתון.

אין בקשה של גרגור היה כל שימוש, לא בקשה אפילו להיות מובן.

לא משנה כמה הוא היה מוכן להפנות את ראשו מתוך כבוד, אביו רק דרכו

כל קשה עם רגליו.

בצדו השני של החדר ממנו שאמו פתחה חלון, למרות מגניב

מזג אוויר, נשען עם ידיה על לחייה, היא קירבה את פניה הרחק מחוץ

את החלון.

בין הסמטה המדרגות טיוטת חזק עלה, וילונות על

חלון טס מסביב, העיתונים על השולחן הניף וגליונות בודדים

ונופלת על הרצפה.

האב ללא הרף לחצה קדימה, לדחוף החוצה עיצורים, כמו פרא אדם.

עכשיו, היה גרגור לא להתאמן בכלל הולך אחורה - זה היה באמת מאוד אטית.

גרגור אם רק היה מותר להסגיר את עצמו בסביבה, הוא היה בבית שלו

החדר מיד, אבל הוא חושש לעשות סבלנות אביו על ידי זמן רב

תהליך להסתובב, וכל רגע

הוא בפני האיום של מכה אנושה על גבו או ראשו מצד המקל שלו

אביו של יד.

לבסוף גרגור לא היתה אפשרות אחרת, כי הוא הבחין באימה כי הוא לא

מבינים עדיין איך לשמור על הכיוון הולך אחורה.

וכך החל, בין מבטים לצדדים חרד כל הזמן בכיוון של אביו,

להפוך את עצמו סביב מהר ככל האפשר, למרות שבאמת זה היה רק

נעשה לאט מאוד.

אולי אביו הבחין הכוונות הטובות שלו, הוא לא לשבש גרגור

בתנועה זו, אך עם קצה המקל ממרחק הוא גם ביים

תנועת סיבוב גרגור פה ושם.

אם רק אבא שלו לא היה כל כך בלתי נסבל לחש!

בגלל זה גרגור לגמרי איבד את הראש.

הוא כבר הפך כמעט לחלוטין סביב, כאשר, תמיד עם שריקות זה

האוזן שלו, הוא פשוט עשה טעות הסגיר את עצמו קצת אחורה.

אבל כשהוא סוף סוף הצליחה להשיג את ראשו מול הדלת

הפתיחה, התברר כי גופו היה רחב מדי לעבור הלאה.

כמובן אביו, במצב נפשי הנוכחי שלו, לא היה מושג של פתיחת אחרים

כנף הדלת קצת כדי ליצור מעבר מתאים גרגור לעבור.

חשבתי קבוע אחד שלו היה כי גרגור חייב להיכנס לחדר שלו מהר ככל

אפשרי.

הוא מעולם לא היה מאפשר את ההכנות לפרט כי גרגור נדרש להתמצא

עצמו ובכך אולי לקבל דרך הדלת.

להיפך, כאילו אין שום מכשול לא עם רעש מוזר, הוא עכשיו

גרגור נסע קדימה.

מאחורי קול גרגור בשלב זה כבר לא היה כמו קול של רק אחת

אביו.

עכשיו זה באמת כבר לא בדיחה, גרגור אילץ את עצמו, ויהי מה,

לתוך הדלת. צד אחד של גופו היה הרים.

הוא שכב בזווית לפתוח את הדלת.

מאגף אחד שלו היה כואב עם גירוד. על דלת לבנה כתמים מכוערים נשארו.

עד מהרה היה תקוע והיה לא הצליחו להזיז יותר בכוחות עצמו.

רגליים זעירות בצד אחד תלוי רעד באוויר מעל, ואלה בצד השני

בצד נדחפו לתוך הרצפה בכאב.

ואז אבא שלו נתן לו דחיפה אחת משחרר חזק ממש מאחור, והוא

רץ, דימום קשה, רחוק לתוך הפנים של חדרו.

הדלת נטרקה עם המקל, ולבסוף היה שקט.