Return to Video

הבן שלי היה אחד מהיורים בקולומביין. זה הסיפור שלי.

  • 0:01 - 0:04
    הפעם האחרונה ששמעתי את הקול של בני
  • 0:04 - 0:06
    הייתה כשהוא יצא מהדלת
  • 0:06 - 0:07
    בדרך לביה״ס.
  • 0:08 - 0:11
    הוא אמר מילה אחת בחושך:
  • 0:11 - 0:12
    ״ביי.״
  • 0:13 - 0:16
    זה היה ה-20 באפריל 1999.
  • 0:17 - 0:20
    מאוחר יותר באותו הבוקר,
    בביה״ס קולומביין,
  • 0:20 - 0:23
    בני דילן וחברו אריק
  • 0:23 - 0:25
    הרגו 12 תלמידים ומורה
  • 0:26 - 0:30
    ופצעו יותר מ-20 אחרים
    לפני ששמו קץ לחייהם.
  • 0:31 - 0:34
    נהרגו שלושה עשר אנשים חפים מפשע,
  • 0:34 - 0:37
    ויקיריהם נותרו במצב של צער וטראומה.
  • 0:38 - 0:40
    אחרים סבלו מפציעות,
  • 0:40 - 0:44
    אצל חלקם זה הפך להשחתה
    ונכות תמידית.
  • 0:46 - 0:48
    אבל את גודל הטרגדיה
  • 0:48 - 0:52
    אי אפשר למדוד רק במספר
    ההרוגים והפציעות שהתרחשו.
  • 0:53 - 0:56
    אין דרך לכמת את הנזק הפסיכולוגי
  • 0:56 - 0:58
    של אלה שהיו בביה״ס,
  • 0:58 - 1:01
    או שעזרו במשימות ההצלה והניקיון.
  • 1:02 - 1:06
    אי אפשר לאמוד
    את הגודל של טרגדיה כמו קולומביין,
  • 1:07 - 1:09
    במיוחד כשזה יכול לשמש כתוכנית
  • 1:09 - 1:12
    ליורים אחרים שימשיכו
    לבצע זועות משל עצמם.
  • 1:14 - 1:15
    קולומביין היה נחשול,
  • 1:16 - 1:19
    וכשהתנפצות נגמרה לקח שנים
  • 1:19 - 1:21
    כדי שהקהילה והחברה
  • 1:21 - 1:23
    יבינו את גודל פגיעתה.
  • 1:25 - 1:29
    לקח לי שנים
    לנסות לקבל את מורשת בני.
  • 1:30 - 1:33
    ההתנהגות האכזרית שהגדירה את סוף חייו
  • 1:33 - 1:36
    הראתה לי שהיה בן אדם
    שונה לגמרי ממי שאני הכרתי.
  • 1:38 - 1:40
    אחרי זה אנשים שאלו,
  • 1:40 - 1:42
    ״איך לא ידעת?
  • 1:43 - 1:44
    איזה מין אמא היית?״
  • 1:45 - 1:48
    אני עדיין שואלת את אותן השאלות.
  • 1:49 - 1:52
    לפני היריות,
    חשבתי שאני אמא טובה.
  • 1:53 - 1:55
    ללמד את ילדיי להיות מבוגרים
  • 1:55 - 1:58
    אוהבים, בריאים ואחראיים
  • 1:58 - 2:01
    היה התפקיד הכי חשוב בחיי.
  • 2:02 - 2:05
    אבל הטרגדיה שכנעה אותי
    שנכשלתי כהורה,
  • 2:06 - 2:10
    ותחושת הכישלון הזו
    היא מה שמביאה אותי לכאן היום.
  • 2:11 - 2:12
    חוץ מאבא שלו,
  • 2:12 - 2:16
    אני הבן אדם שאהב
    והכיר את דילן הכי טוב.
  • 2:17 - 2:19
    אם מישהו היה יכול לדעת מה עובר עליו,
  • 2:19 - 2:21
    זה היה צריך להיות אני, נכון?
  • 2:22 - 2:23
    אבל לא ידעתי.
  • 2:25 - 2:28
    היום, אני כאן כדי לחלוק את החוויה
  • 2:28 - 2:31
    של מה זה אומר להיות אמו
    של מישהו שהורג ומכאיב.
  • 2:32 - 2:36
    במשך שנים אחרי הטרגדיה,
    חיטטתי בין זכרונות,
  • 2:36 - 2:40
    בניסיון להבין
    איפה בדיוק נכשלתי כהורה.
  • 2:40 - 2:43
    אבל אין תשובות פשוטות.
  • 2:43 - 2:45
    אין לי פתרונות בשבילכם.
  • 2:46 - 2:47
    כל מה שאוכל לעשות
  • 2:48 - 2:50
    זה לחלוק את מה שלמדתי.
  • 2:51 - 2:55
    כשאני מדברת עם אנשים
    שלא הכירו אותי לפני הירי,
  • 2:55 - 2:57
    אני מתמודדת עם שלושה אתגרים.
  • 2:58 - 3:01
    ראשון, כשאני מגיעה לחדר כזה,
  • 3:01 - 3:05
    אני אף פעם לא יודעת אם מישהו בו
    חווה אובדן
  • 3:05 - 3:07
    בגלל מעשיו של בני.
  • 3:08 - 3:12
    אני מרגישה צורך להכיר בסבל
    שנגרם על ידי מישהו ממשפחתי
  • 3:12 - 3:14
    שלא נמצא כאן כדי לעשות זאת בעצמו.
  • 3:15 - 3:18
    אז קודם כל, מכל ליבי,
  • 3:18 - 3:22
    אני מצטערת אם בני גרם לכם כאב.
  • 3:24 - 3:25
    האתגר השני
  • 3:26 - 3:30
    הוא שעליי לבקש הבנה
    ואפילו חמלה
  • 3:31 - 3:34
    כשאני מדברת על מות בני כהתאבדות.
  • 3:34 - 3:37
    שנתיים לפני שהוא מת,
  • 3:37 - 3:39
    הוא רשם בפיסת נייר במחברת
  • 3:39 - 3:40
    שהוא חותך את עצמו.
  • 3:41 - 3:43
    הוא אמר שהיה בייסורים
  • 3:43 - 3:45
    ושרצה להשיג אקדח
    כדי לשים קץ לחייו.
  • 3:46 - 3:50
    אני לא ידעתי מזה
    עד חודשים אחרי שהוא מת.
  • 3:51 - 3:54
    כשאני מדברת על מותו כעל התאבדות,
  • 3:54 - 3:58
    אני לא מנסה לזלזל ברשעות
    שהוא הראה בסוף חייו.
  • 3:59 - 4:01
    אני מנסה להבין
  • 4:01 - 4:03
    איך המחשבה האבדנית שלו
  • 4:03 - 4:04
    הובילה לרצח.
  • 4:05 - 4:08
    אחרי הרבה קריאה
    ושיחות עם מומחים,
  • 4:08 - 4:12
    הגעתי למסקנה שמעורבותו בירי
  • 4:12 - 4:15
    לא היתה מושרשת ברצונו להרוג
  • 4:15 - 4:17
    אלא ברצונו למות.
  • 4:18 - 4:24
    האתגר השלישי
    כשאני מדברת על הרצח-התאבדות של בני
  • 4:24 - 4:26
    הוא שאני מדברת על בריאות נפשית -
  • 4:26 - 4:28
    סלחו לי -
  • 4:29 - 4:32
    זה שאני מדברת על בריאות נפשית,
  • 4:32 - 4:36
    או בריאות שכלית, אני מעדיפה לקרוא לזה כך,
    כי זה יותר מוחשי.
  • 4:36 - 4:39
    ובאותה נשימה,
    אני מדברת על אלימות.
  • 4:40 - 4:43
    הדבר האחרון שברצוני לעשות
    הוא לתרום לאי הבנה
  • 4:43 - 4:46
    שכבר קיימת סביב מחלות נפש.
  • 4:46 - 4:51
    רק אחוז מאוד קטן
    מאלה שסובלים מהפרעות נפש
  • 4:51 - 4:53
    הם אלימים כלפי אחרים,
  • 4:55 - 4:58
    אבל מאלה שמתים בהתאבדות,
  • 4:58 - 5:02
    מוערך שבין 75
    לבין אולי מעל 90 אחוז
  • 5:02 - 5:06
    סובלים מהפרעת נפש כלשהי
    שניתנת לאבחנה.
  • 5:07 - 5:08
    כפי שאתם יודעים טוב מאוד,
  • 5:08 - 5:11
    מערכת בריאות הנפש שלנו
    לא מצויידת לעזור לכולם,
  • 5:12 - 5:14
    ולא כל אחד בעל מחשבות הרסניות
  • 5:14 - 5:16
    תואם את הקריטריון
  • 5:16 - 5:18
    לאבחנה ספציפית.
  • 5:19 - 5:22
    הרבה אנשים שיש להם באופן קבוע רגשות
  • 5:22 - 5:25
    של פחד או כעס או חוסר תקווה
  • 5:25 - 5:27
    לא מקבלים טיפול או יעוץ לעולם.
  • 5:28 - 5:32
    לעיתים קרובות, אנחנו מתייחסים אליהם
    רק אם יש להם משבר התנהגותי.
  • 5:33 - 5:35
    אם ההערכות נכונות
  • 5:35 - 5:38
    שרק אחוז אחד או שניים
    מכלל התאבדויות
  • 5:38 - 5:41
    מערבים רצח של אדם אחר,
  • 5:42 - 5:46
    כשאחוזי ההתאבדות עולים,
    כפי שהם עולים בחלק מהאוכלוסיות,
  • 5:47 - 5:49
    אחוזי הרצח-התאבדות
    יעלו גם כן.
  • 5:51 - 5:56
    רציתי להבין מה עבר בראש של דילן
    לפני מותו,
  • 5:56 - 6:00
    לכן חיפשתי תשובות בקרב
    שורדים אחרים של אובן עקב התאבדות.
  • 6:02 - 6:06
    ערכתי מחקר והתנדבתי
    באירועים לאיסוף תרומות,
  • 6:06 - 6:08
    ובכל פעם שיכולתי,
  • 6:08 - 6:12
    דיברתי עם אלה ששרדו
    את המשבר האבדני שלהם
  • 6:13 - 6:14
    או את הניסיון להתאבד.
  • 6:15 - 6:17
    אחת השיחות שהכי עזרו לי
  • 6:17 - 6:19
    היתה עם עמיתה לעבודה
  • 6:19 - 6:20
    ששמעה אותי מדברת עם מישהו אחר
  • 6:20 - 6:22
    בתא שלי בעבודה.
  • 6:23 - 6:26
    שמעה אותי אומרת
    שבטח דילן לא אהב אותי
  • 6:26 - 6:29
    אם הוא היה מסוגל לעשות
    משהו נוראי כפי שעשה.
  • 6:30 - 6:32
    מאוחר יותר, כשתפסה אותי לבד,
  • 6:33 - 6:35
    התנצלה על זה שהיא הקשיבה
    לשיחה הזו,
  • 6:35 - 6:37
    ואמרה לי שאני טועה.
  • 6:38 - 6:41
    היא סיפרה לי שכשהיתה צעירה,
    אמא חד הורית,
  • 6:41 - 6:42
    עם שלושה ילדים,
  • 6:43 - 6:47
    נכנסה לדיכאון עמוק
    ואושפזה על מנת לשמור על עצמה.
  • 6:48 - 6:50
    באותו הזמן, היא היתה בטוחה
  • 6:50 - 6:54
    שלילדים שלה יהיה הרבה יותר טוב
    אם היא תמות,
  • 6:54 - 6:56
    לכן היא תכננה איך לשים קץ לחייה.
  • 6:57 - 7:01
    היא הבטיחה לי שאהבה של אמא
    היא הקשר הכי חזק בעולם,
  • 7:01 - 7:04
    ושהיא אהבה את ילדיה
    יותר מכל דבר אחר בעולם,
  • 7:05 - 7:07
    אבל בגלל מחלתה,
  • 7:07 - 7:10
    היא היתה בטוחה
    שיהיה להם טוב יותר בלעדיה.
  • 7:12 - 7:14
    מה שהיא אמרה ומה שלמדתי מאחרים
  • 7:14 - 7:18
    הוא שאנחנו לא עושים את
    "הלכאורה" החלטה
  • 7:18 - 7:20
    או בחירה להתאבד
  • 7:20 - 7:23
    באותו אופן שבו
    אנחנו מחליטים באיזה רכב לנהוג
  • 7:23 - 7:25
    או לאן לצאת בשבת בערב.
  • 7:26 - 7:29
    כשמישהו נמצא במצב אבדני קיצוני,
  • 7:29 - 7:34
    הוא ברמה ארבע
    של מצב חירום של בריאות נפש.
  • 7:35 - 7:39
    המחשבה שלו לקויה
    ואין לו גישה לכלים לשליטה עצמית.
  • 7:40 - 7:43
    למרות שהוא יכול לתכנן
    ולהתנהג בצורה הגיונית,
  • 7:44 - 7:47
    תפיסתו של האמת
    מעוותת דרך מסך של כאב
  • 7:47 - 7:50
    שדרכו הוא מפרש את המציאות.
  • 7:51 - 7:55
    יש אנשים שמסתירים את המצב הזה טוב מאוד,
  • 7:55 - 7:57
    ולעיתים קרובות יש להם סיבות טובות לכך.
  • 7:59 - 8:02
    להרבה מאיתנו
    יש מחשבות אבדניות מתישהו,
  • 8:02 - 8:06
    אבל מחשבות אבדניות
    מתמשכות, מתמידות
  • 8:06 - 8:08
    ותכנון דרך למות
  • 8:08 - 8:10
    הם תסמינים של פתולוגיה,
  • 8:10 - 8:12
    וכמו הרבה מחלות,
  • 8:12 - 8:15
    צריך לזהות ולטפל במצב
  • 8:16 - 8:17
    לפני שחיים הולכים לאיבוד.
  • 8:19 - 8:21
    אבל מותו של בני
    לא היה רק התאבדות.
  • 8:22 - 8:24
    זה עירב רצח המוני.
  • 8:25 - 8:29
    רציתי להבין איך המחשבה האבדנית שלו
  • 8:29 - 8:32
    הפכה לרצחנית.
  • 8:32 - 8:35
    אבל המחקר בנושא דליל
    ואין תשובות פשוטות.
  • 8:36 - 8:39
    כן, הוא בטח סבל מדיכאון כרוני.
  • 8:41 - 8:45
    היה לו אופי פרפקציוניסטי
  • 8:45 - 8:47
    עם ביחטון עצמי גדול,
  • 8:47 - 8:51
    וזה גרם לו להיות פחות נוטה
    לבקש עזרה מאחרים.
  • 8:52 - 8:55
    הוא חווה ארועים מכוננים בביה״ס
  • 8:55 - 8:58
    שגרמו לו להרגיש פגום
  • 8:58 - 8:59
    ומושפל
  • 9:00 - 9:01
    וכועס.
  • 9:03 - 9:05
    והיתה לו חברות מסובכת
  • 9:05 - 9:10
    עם ילד שחלק איתו את רגשותיו
    של זעם וניכור,
  • 9:10 - 9:11
    ושהיה באופן חמור
  • 9:11 - 9:13
    מעורער
  • 9:13 - 9:15
    שטלתן ואובדני.
  • 9:16 - 9:19
    ובנוסף לכך, בתקופה הזו בחייו
  • 9:19 - 9:22
    של פגיעות ושבירות קיצוניות,
  • 9:23 - 9:26
    דילן מצא גישה לאקדחים
  • 9:26 - 9:28
    למרות שאף פעם לא היו לנו בבית.
  • 9:29 - 9:34
    זה מחריד באיזה קלות
    ילד בן 17 הצליח לקנות אקדחים,
  • 9:34 - 9:39
    באופן חוקי ולא חוקי,
    ללא אישורי או ידיעתי.
  • 9:40 - 9:42
    ואיכשהו,
  • 9:42 - 9:45
    17 שנה והרבה יריות בבי״ס אחר כך,
  • 9:45 - 9:47
    זה עדיין קל באופן מחריד.
  • 9:49 - 9:52
    מה שדילן עשה באותו יום שבר את ליבי,
  • 9:53 - 9:55
    וכפי שלעיתים קורה עם טראומה,
  • 9:55 - 9:58
    זה גבה את מחירו בגוף וגם בראש שלי.
  • 9:59 - 10:02
    שנתיים אחרי הירי חליתי בסרטן השד,
  • 10:03 - 10:07
    ושנתיים אחרי זה,
    התחלתי לסבול מהפרעות נפשיות.
  • 10:08 - 10:12
    בנוסף לצער הקבוע, התמידי
  • 10:12 - 10:15
    הייתי מבועתת שאתקל בקרוב משפחה
  • 10:16 - 10:18
    של מישהו שדילן הרג,
  • 10:18 - 10:20
    או שייגשו אליי עיתונאים
  • 10:20 - 10:21
    או איזה אזרח כועס.
  • 10:23 - 10:25
    פחדתי לפתוח חדשות,
  • 10:26 - 10:28
    פחדתי לשמוע בעצמי שאומרים עליי
  • 10:28 - 10:31
    שאני הורה נוראי או בן אדם מגעיל.
  • 10:33 - 10:35
    התחלתי לסבול מהתקפי חרדה.
  • 10:37 - 10:41
    ההתקף הראשון
    התחיל 4 שנים אחרי הירי,
  • 10:41 - 10:44
    כשהתכוננתי להצהרות וידעתי
  • 10:44 - 10:47
    שאפגוש את משפחות
    הקורבנות פנים מול פנים.
  • 10:48 - 10:51
    ההתקף השני
    התחיל 6 שנים אחרי הירי,
  • 10:51 - 10:54
    כשהתכוננתי לדבר מול קהל
    על רצח-התאבדות
  • 10:54 - 10:56
    בפעם הראשונה, בכנס.
  • 10:58 - 11:00
    שני האירועים נמשכו כמה שבועות.
  • 11:02 - 11:04
    ההתקפים קרו בכל מקום:
  • 11:04 - 11:06
    בחנות כלי בית,
  • 11:06 - 11:08
    במשרד שלי,
  • 11:08 - 11:10
    אפילו בזמן שקראתי ספר במיטה.
  • 11:11 - 11:16
    המוח שלי פתאום היה נתקע
    במחזור מסחרר של אימה
  • 11:16 - 11:18
    ולא משנה כמה ניסיתי
  • 11:19 - 11:20
    להרגיע את עצמי
  • 11:20 - 11:22
    או לצאת מזה בעזרת ההגיון,
  • 11:22 - 11:23
    לא הצלחתי.
  • 11:24 - 11:27
    זה הרגיש כאילו המוח שלי
    ניסה להרוג אותי,
  • 11:28 - 11:30
    ואז, הפחד מלפחד
  • 11:31 - 11:32
    צרך את כל מחשבותיי.
  • 11:33 - 11:35
    ואז למדתי מיד ראשונה
  • 11:35 - 11:38
    איך זה מרגיש כשהראש לא מתפקד.
  • 11:39 - 11:42
    ואז הפכתי באמת
    לסנגור של בריאות הנפש.
  • 11:44 - 11:47
    עם תרפיה ותרופות וטיפול עצמי,
  • 11:47 - 11:48
    החיים, עם הזמן,
  • 11:48 - 11:52
    חזרו למה שאפשר להגדיר
    כנורמלי תחת הנסיבות.
  • 11:53 - 11:55
    כשהסתכלתי אחורה
    על כל מה שקרה,
  • 11:55 - 11:59
    הבנתי שהנפילה של בני
    אל תוך התפקוד הלקוי
  • 12:00 - 12:03
    התרחשה כנראה במשך תקופה של כשנתיים,
  • 12:03 - 12:05
    הרבה זמן כדי להשיג לו עזרה,
  • 12:06 - 12:09
    אם מישהו רק היה יודע שהוא זקוק לעזרה
  • 12:09 - 12:11
    והיה יודע מה לעשות.
  • 12:16 - 12:18
    כל פעם שמישהו שואל אותי,
  • 12:18 - 12:20
    ״איך יכול להיות שלא ידעת?״,
  • 12:21 - 12:23
    זה מרגיש כמו מכה בבטן.
  • 12:24 - 12:25
    זה נושא עמו האשמה
  • 12:25 - 12:28
    ומתחבר לתוך רגשות האשמה שלי
  • 12:28 - 12:31
    שלא משנה כמה טיפולים עברתי,
  • 12:31 - 12:33
    אף פעם לא אצליח להשמיד.
  • 12:34 - 12:36
    אבל למדתי משהו:
  • 12:37 - 12:38
    אם אהבה הייתה מספיקה
  • 12:39 - 12:42
    כדי לעצור מישהו אובדני מלפגוע בעצמו
  • 12:43 - 12:45
    בקושי היו התאבדויות.
  • 12:46 - 12:48
    אבל אהבה לא מספיקה,
  • 12:49 - 12:51
    והתאבדות זה משהו שכיח.
  • 12:52 - 12:54
    זו הסיבה השניה למוות
  • 12:54 - 12:57
    לאנשים בין גילאים 10 ל-34,
  • 12:58 - 13:00
    ו-15 אחוז מהנוער בארה״ב
  • 13:00 - 13:03
    מדווחים שבנו תכנית התאבדות
  • 13:03 - 13:04
    בשנה האחרונה.
  • 13:06 - 13:10
    למדתי שלא משנה
    כמה נרצה להאמין שאנחנו יכולים,
  • 13:11 - 13:14
    אנחנו לא יכולים לדעת או לשלוט
  • 13:14 - 13:16
    כל מה שהיקרים לנו חושבים ומרגישים,
  • 13:17 - 13:20
    והאמונה העקשנית שאנחנו איכשהו שונים,
  • 13:21 - 13:24
    שמי שאנחנו אוהבים
    לעולם לא יחשוב על לפגוע בעצמו
  • 13:24 - 13:25
    או במישהו אחר,
  • 13:26 - 13:28
    יכולה לגרום לנו לפספס
  • 13:28 - 13:30
    מה שמסתתר מול העיניים שלנו.
  • 13:32 - 13:35
    ואם הגרוע מכל אכן מתרחש,
  • 13:37 - 13:40
    נצטרך ללמוד לסלוח לעצמנו שלא ידענו
  • 13:40 - 13:43
    או שלא שאלנו את השאלות הנכונות
  • 13:43 - 13:46
    או שלא מצאנו את הטיפול המתאים.
  • 13:47 - 13:50
    עלינו תמיד להניח שמישהו יקר לנו
  • 13:50 - 13:52
    אולי סובל,
  • 13:52 - 13:54
    למרות מה שהם אומרים
  • 13:54 - 13:56
    או איך הם מתנהגים.
  • 13:57 - 13:59
    אנחנו צריכים להקשיב עם כל ישותנו,
  • 14:00 - 14:01
    בלי לשפוט,
  • 14:02 - 14:03
    ובלי להציע פתרונות.
  • 14:07 - 14:10
    אני יודעת שאחייה עם הטרגדיה הזו,
  • 14:11 - 14:13
    עם הטרגדיות המרובת האלו,
  • 14:13 - 14:14
    כל שארית חיי.
  • 14:15 - 14:17
    אני יודעת שהרבה חושבים
  • 14:21 - 14:25
    שמה שאני איבדתי לא ניתן להשוות
    למה שהמשפחות האחרות איבדו.
  • 14:26 - 14:29
    אני יודעת שהמאבק שלי
    לא הופך את שלהם ליותר פשוט.
  • 14:31 - 14:33
    אני יודעת שיש כאלה שחושבים
  • 14:33 - 14:36
    שאין לי שום זכות לשום צער,
  • 14:36 - 14:40
    אלא רק לחיים של עונש תמידי.
  • 14:42 - 14:44
    בסופו של דבר, זה מגיע לזה:
  • 14:45 - 14:47
    העובדה הטרגית
  • 14:47 - 14:51
    היא שאפילו הכי דרוכים והכי אחראיים שביננו
  • 14:52 - 14:53
    אולי לא נצליח לעזור,
  • 14:55 - 14:57
    אבל למען האהבה,
  • 14:57 - 14:59
    אסור לנו להפסיק לנסות
  • 14:59 - 15:01
    לדעת את מה שלא ניתן לדעת.
  • 15:02 - 15:03
    תודה.
  • 15:03 - 15:05
    (מחיאות כפיים)
Title:
הבן שלי היה אחד מהיורים בקולומביין. זה הסיפור שלי.
Speaker:
סו קלבולד
Description:

סו קלבולד היא אמא של דילן קלבולד, אחד משני היורים שביצעו את הטבח בבי״ס קולומביין, בו נרצחו 12 תלמידים ומורה. במשך שנים היא חיפשה וחיטתה בין כל הפרטים בחיי משפחתה, בנסיון להבין מה יכלה לעשות כדי למנוע את האלימות של בנה. בשיחה הקשה, המצמררת הזו, קלבולד חוקרת את הקשר בין בריאות הנפש לבין אלימות, מעודדת הורים ואנשי מקצוע להמשיך לחקור את הקשר בין מחשבה אובדנית לבין מחשבה רצחנית.
more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
15:18

Hebrew subtitles

Revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.