< Return to Video

הדכאון - הסוד שאנו חולקים

  • 0:04 - 0:08
    הִרְגַּשְׁתִּי הַלְוָיָה בְּמֹחִי
  • 0:08 - 0:10
    וּמִתְאַבְּלִים אָנֶה וְאָנָה
  • 0:10 - 0:13
    דרכו דרוך-דרוך,
    עד נדמה
  • 0:13 - 0:16
    כי תבונתי נפרכת-נשברת.
  • 0:16 - 0:18
    ואחרי שנתיישבו כולם,
  • 0:18 - 0:20
    טקס-אשכבה כמו תוף,
  • 0:20 - 0:22
    הלם הלום-הלום
    עד חשבתי
  • 0:22 - 0:26
    שרעפי קופאים הלוך וקפוא.
  • 0:26 - 0:28
    אזי שמעתי, מרימים ארון
  • 0:28 - 0:30
    ושוב חורקים על פני נשמתי
  • 0:30 - 0:33
    בההם מגפי-עופרת,
  • 0:33 - 0:36
    ואז התחיל מלוא-החלל לצלצל,
  • 0:36 - 0:38
    כאילו כל הרקיע - פעמון
  • 0:38 - 0:40
    וההווייה כולה אוזן אחת,
  • 0:40 - 0:43
    ואני ודממה - מין גזע נכרי
  • 0:43 - 0:46
    טרוף, בדד, פה.
  • 0:46 - 0:50
    ואז נשבר קרש ברצפת-שכלי
  • 0:50 - 0:53
    ואני נפלתי מטה-מטה
  • 0:53 - 0:56
    ועם כל צלילה וצלילה
    פגעתי בעולם-עולם,
  • 0:56 - 1:00
    ולא יספתי דעת, אז.
    [עברית: אברהם רגלסון]
  • 1:00 - 1:04
    אנו מכירים את הדכאון
    דרך דימויים.
  • 1:04 - 1:07
    אמילי דיקינסון הצליחה להביעו
    בלשון בני-אדם,
  • 1:07 - 1:10
    וגויה - בתמונה.
  • 1:10 - 1:12
    מחצית ממטרתה של האמנות
  • 1:12 - 1:16
    היא לתאר מצבים סמליים כאלה.
  • 1:16 - 1:20
    באשר לי,
    תמיד חשבתי עצמי קשוח,
  • 1:20 - 1:21
    אדם שיכול היה לשרוד,
  • 1:21 - 1:25
    אילו נשלחתי למחנה-ריכוז.
  • 1:25 - 1:27
    ב-1991 חוויתי סדרה של אובדנים.
  • 1:27 - 1:29
    אמי נפטרה,
  • 1:29 - 1:31
    מערכת-יחסים שלי הסתיימה,
  • 1:31 - 1:33
    עקרתי בחזרה לארצות הברית
  • 1:33 - 1:35
    אחרי מספר שנים בחו"ל,
  • 1:35 - 1:38
    ויצאתי מכל המסות האלה
    ללא פגע.
  • 1:38 - 1:42
    אך ב-1994,
    שלוש שנים אחר-כך,
  • 1:42 - 1:46
    מצאתי שאני מאבד עניין
    כמעט בכל דבר ודבר.
  • 1:46 - 1:48
    לא רציתי לעשות דבר מהדברים
  • 1:48 - 1:50
    שקודם לכן רציתי לעשות,
  • 1:50 - 1:52
    ולא ידעתי מדוע.
  • 1:52 - 1:54
    ההיפך מדכאון
  • 1:54 - 1:57
    איננו אושר, אלא חיוניות,
  • 1:57 - 1:58
    והחיוניות היא
  • 1:58 - 2:02
    שכנראה דלפה ממני באותו רגע.
  • 2:02 - 2:04
    כל מה שהיה צריך להיעשות
  • 2:04 - 2:06
    נראה כטירחה רבה מדי.
  • 2:06 - 2:08
    הייתי בא הביתה,
  • 2:08 - 2:11
    רואה את האור האדום המהבהב
    במשיבון שלי,
  • 2:11 - 2:14
    ובמקום לשמוח על ידיעות מחברי,
  • 2:14 - 2:15
    הייתי חושב:
  • 2:15 - 2:18
    "כמה הרבה אנשים
    שצריך להחזיר להם צלצול!"
  • 2:18 - 2:21
    או שהייתי מחליט לאכול,
  • 2:21 - 2:23
    ואז הייתי חושב:
    "אבל צריך להוציא את האוכל,
  • 2:23 - 2:25
    "להניחו על צלחת,
  • 2:25 - 2:29
    "לחתוך אותו, ללעוס אותו
    ולבלוע אותו,"
  • 2:29 - 2:33
    וחשתי כאילו אלה
    התחנות בהן עבר הצלב.
  • 2:33 - 2:36
    ואחד הדברים
    שמרבים ליפול בין הכסאות
  • 2:36 - 2:37
    בדיונים אודות הדכאון
  • 2:37 - 2:40
    הוא שאתה יודע שזה מגוחך.
  • 2:40 - 2:43
    אתה יודע שזה מגוחך
    בעודך חווה את זה.
  • 2:43 - 2:45
    אתה יודע שרוב האנשים מצליחים
  • 2:45 - 2:47
    להקשיב להודעות שלהם
    ולאכול ארוחת-צהריים
  • 2:47 - 2:49
    ולהתארגן כדי ללכת להתקלח
  • 2:49 - 2:50
    ולצאת מהדלת הקדמית
  • 2:50 - 2:52
    ושזה לא עניין גדול,
  • 2:52 - 2:55
    ואתה בכל זאת נתון באחיזתו
  • 2:55 - 2:59
    ואינך יכול למצוא שום דרך
    לחמוק ממנו.
  • 2:59 - 3:03
    אז התחלתי להרגיש כיצד
    אני עושה פחות
  • 3:03 - 3:05
    וחושב פחות
  • 3:05 - 3:08
    ומרגיש פחות.
  • 3:08 - 3:10
    זה היה סוג של התאיינות.
  • 3:10 - 3:12
    ואז הגיעה החרדה.
  • 3:12 - 3:15
    אילו אמרתם לי שעלי להיות
  • 3:15 - 3:16
    בדכאון במשך החודש הקרוב,
  • 3:16 - 3:20
    הייתי עונה: "כל עוד ברור לי שבנובמבר
    זה יעבור, אני מסוגל לכך."
  • 3:20 - 3:21
    אך אילו אמרתם לי:
  • 3:21 - 3:24
    "עליך להיות בחרדה עמוקה
    במשך החודש הקרוב,"
  • 3:24 - 3:26
    הייתי מעדיף לחתוך לעצמי
    את הוורידים במקום לעבור את זה.
  • 3:26 - 3:28
    היתה כל הזמן ההרגשה הזאת,
  • 3:28 - 3:30
    כמו ההרגשה שיש לכם
    כשאתם הולכים,
  • 3:30 - 3:32
    ואז מחליקים או מועדים
  • 3:32 - 3:34
    והקרקע עולה במהירות לקראתכם,
  • 3:34 - 3:36
    אבל במקום שזה יימשך חצי שניה,
  • 3:36 - 3:38
    זה נמשך שישה חודשים.
  • 3:38 - 3:41
    זו תחושה של היות מפוחד כל הזמן
  • 3:41 - 3:45
    מבלי לדעת אפילו ממה.
  • 3:45 - 3:47
    והיה זה אז כשהתחלתי לחשוב
  • 3:47 - 3:51
    שמכאיב מדי להישאר בחיים,
  • 3:51 - 3:54
    שהסיבה היחידה לא להתאבד
  • 3:54 - 3:57
    היא לא לפגוע באנשים אחרים.
  • 3:57 - 4:00
    ויום אחד לבסוף התעוררתי
  • 4:00 - 4:02
    וחשבתי שאולי חטפתי שבץ,
  • 4:02 - 4:05
    כי שכבתי במיטה קפוא כולי,
  • 4:05 - 4:07
    מביט בטלפון וחושב:
  • 4:07 - 4:10
    "משהו לא בסדר
    ועלי לקרוא לעזרה",
  • 4:10 - 4:12
    ולא יכולתי להושיט את זרועי,
  • 4:12 - 4:15
    להרים את הטלפון ולחייג.
  • 4:15 - 4:19
    ולבסוף, אחרי 4 שעות תמימות
    של שכיבה ובהייה בו,
  • 4:19 - 4:20
    הטלפון צלצל,
  • 4:20 - 4:22
    ואיכשהו הצלחתי להרים אותו,
  • 4:22 - 4:24
    וזה היה אבי,
  • 4:24 - 4:27
    ואני אמרתי: "אני בצרה חמורה.
  • 4:27 - 4:30
    "אנו חייבים לעשות משהו."
  • 4:30 - 4:33
    ביום למחרת התחלתי עם התרופות
  • 4:33 - 4:35
    ועם הטיפול.
  • 4:35 - 4:38
    והתחלתי גם להתמודד
  • 4:38 - 4:39
    עם השאלה הנוראה הזו:
  • 4:39 - 4:41
    אם אני לא הטיפוס הקשוח
  • 4:41 - 4:44
    שהיה שורד מחנה-ריכוז,
  • 4:44 - 4:46
    אז מי אני?
  • 4:46 - 4:48
    ואם עלי לקחת תרופות,
  • 4:48 - 4:51
    האם התרופות הופכות אותי לעצמי
    בצורה מלאה יותר,
  • 4:51 - 4:54
    או שמא הן הופכות אותי
    למישהו אחר?
  • 4:54 - 4:55
    וגם, מה ההרגשה שלי
  • 4:55 - 4:58
    אם הן הופכות אותי
    למישהו אחר?
  • 4:58 - 5:01
    שני דברים עמדו לצידי
    כשהתחלתי במאבק הזה.
  • 5:01 - 5:04
    הראשון הוא שאובייקטיבית, ידעתי
  • 5:04 - 5:06
    שהיו לי חיים יפים,
  • 5:06 - 5:08
    ושאם רק אוכל להבריא,
  • 5:08 - 5:09
    יש משהו בקצה הדרך
  • 5:09 - 5:11
    שראוי לחיות בשבילו.
  • 5:11 - 5:14
    והשני הוא שהיתה לי גישה
    לטיפול טוב.
  • 5:14 - 5:18
    אבל בכל זאת היו לי
    התקדמויות ונסיגות,
  • 5:18 - 5:20
    והתקדמויות ונסיגות,
  • 5:20 - 5:23
    ועוד התקדמויות ונסיגות,
  • 5:23 - 5:25
    ולבסוף הבנתי
  • 5:25 - 5:27
    שיהיה עלי לקחת תרופות
  • 5:27 - 5:30
    ולהיות בטיפול לנצח.
  • 5:30 - 5:32
    וחשבתי לעצמי:
    "אבל האם זאת בעיה כימית
  • 5:32 - 5:34
    "או בעיה פסיכולוגית?
  • 5:34 - 5:37
    "והאם דרושה תרופה כימית
    או תרופה פילוסופית?"
  • 5:37 - 5:40
    ולא יכולתי להחליט מה נכון.
  • 5:40 - 5:42
    ואז הבנתי שלמעשה,
  • 5:42 - 5:44
    איננו מתקדמים מספיק
    בשום תחום משניהם
  • 5:44 - 5:46
    כדי שנוכל להסביר את הדברים
    באופן מוחלט.
  • 5:46 - 5:49
    התרופה הכימית והתרופה הפסיכולוגית
  • 5:49 - 5:51
    לשתיהן יש תפקיד שעליהן למלא,
  • 5:51 - 5:55
    והבנתי גם שהדכאון הוא משהו
  • 5:55 - 5:57
    ששזור בנו עמוק כל-כך
  • 5:57 - 5:59
    עד שאין להפרידו
  • 5:59 - 6:01
    מהאופי והאישיות שלנו.
  • 6:01 - 6:03
    ברצוני לטעון שהטיפולים שיש לנו
  • 6:03 - 6:06
    עבור הדכאון, הם מזעזעים.
  • 6:06 - 6:08
    הם אינם יעילים ביותר.
  • 6:08 - 6:10
    הם יקרים עד מאד.
  • 6:10 - 6:12
    הם מלווים באינספור השפעות-לוואי.
  • 6:12 - 6:14
    הם בגדר אסון.
  • 6:14 - 6:17
    אבל אני גם אסיר-תודה
    על כך שאני חי היום,
  • 6:17 - 6:19
    ולא לפני 50 שנה,
  • 6:19 - 6:20
    כי אז לא היה אפשר לעשות
  • 6:20 - 6:21
    כמעט כלום.
  • 6:21 - 6:24
    אני מקווה ש-50 שנה מהיום,
  • 6:24 - 6:26
    אנשים ישמעו על הטיפולים שלי
  • 6:26 - 6:28
    ויזדעזעו למחשבה שמישהו נחשף
  • 6:28 - 6:31
    למדע פרימיטיבי כזה.
  • 6:31 - 6:35
    הדכאון הוא הפגם באהבה.
  • 6:35 - 6:39
    אם הייתם נשואים למישהי וחשבתם,
  • 6:39 - 6:42
    "אם אשתי תמות,
    אמצא מישהי אחרת",
  • 6:42 - 6:45
    זו אינה אהבה
    כפי שאנו מגדירים אותה.
  • 6:45 - 6:47
    לא קיימת אהבה
  • 6:47 - 6:50
    ללא הציפייה לאובדן,
  • 6:50 - 6:52
    וצילו של הייאוש
  • 6:52 - 6:56
    יכול להיות המניע לאינטימיות.
  • 6:56 - 6:59
    יש 3 דברים שאנשים
    נוטים לבלבל ביניהם:
  • 6:59 - 7:03
    דכאון, יגון ועצבות.
  • 7:03 - 7:06
    היגון הוא במפורש תגובה:
  • 7:06 - 7:09
    אם חוויתם אובדן
    ואתם חשים אומללות שלא תיאמן,
  • 7:09 - 7:11
    ואחרי שישה חודשים,
  • 7:11 - 7:14
    אתם עדיין עצובים עמוקות,
    אך מתפקדים קצת טוב יותר,
  • 7:14 - 7:16
    זה כנראה יגון,
  • 7:16 - 7:18
    ובסופו של דבר
    הוא יסתיים מעצמו
  • 7:18 - 7:19
    במידה כזו או אחרת.
  • 7:19 - 7:22
    אם אתם חווים אובדן עקב אסון,
  • 7:22 - 7:23
    ומרגישים נורא,
  • 7:23 - 7:26
    ושישה חודשים אח"כ
    אתם בקושי מתפקדים,
  • 7:26 - 7:29
    מדובר כנראה בדכאון, שהתעורר
  • 7:29 - 7:31
    עקב נסיבות האסון.
  • 7:31 - 7:35
    מסלול הזמן מספר לנו המון.
  • 7:35 - 7:38
    אנשים רואים בדכאון סתם עצבות.
  • 7:38 - 7:41
    מדובר בהרבה, הרבה מדי עצבות,
  • 7:41 - 7:42
    הרבה מדי יגון
  • 7:42 - 7:45
    בגלל סיבה קלושה מדי.
  • 7:45 - 7:48
    כשהתחלתי לנסות להבין את הדכאון,
  • 7:48 - 7:51
    ולראיין אנשים שחוו אותו,
  • 7:51 - 7:54
    גיליתי שיש אנשים שלכאורה,
  • 7:54 - 7:56
    על פני השטח,
    יש להם מה שנשמע
  • 7:56 - 7:58
    כמו דכאון מתון יחסית
  • 7:58 - 8:01
    ובכל זאת
    הוא הגביל אותם לחלוטין.
  • 8:01 - 8:03
    והיו אחרים שהיה להם
    מה שנשמע,
  • 8:03 - 8:04
    לפי תיאוריהם,
  • 8:04 - 8:07
    כמו דכאון חמור ונורא
  • 8:07 - 8:09
    ובכל זאת ניהלו חיים טובים
    בין הסדקים
  • 8:09 - 8:12
    של התקפי הדכאון שלהם.
  • 8:12 - 8:14
    ואני יצאתי לגלות מהו הדבר
  • 8:14 - 8:16
    שגורם לאנשים מסוימים
  • 8:16 - 8:18
    להיות יותר גמישים מאחרים.
  • 8:18 - 8:20
    מהם המנגנונים
  • 8:20 - 8:22
    שמאפשרים לאנשים לשרוד?
  • 8:22 - 8:25
    אז יצאתי וראיינתי
    אדם אחרי אדם
  • 8:25 - 8:27
    שסבלו מדכאון.
  • 8:27 - 8:29
    אחד הראשונים שראיינתי
  • 8:29 - 8:31
    תיאר את הדכאון
  • 8:31 - 8:34
    כצורה איטית של מוות,
  • 8:34 - 8:36
    וטוב ששמעתי את זה
    כבר בהתחלה,
  • 8:36 - 8:37
    כי זה הזכיר לי
  • 8:37 - 8:39
    שאותה צורה איטית של מוות
  • 8:39 - 8:41
    יכולה להוביל למיתה אמיתית,
  • 8:41 - 8:43
    וזה כבר עניין רציני.
  • 8:43 - 8:46
    זוהי המוגבלות הכי נפוצה בעולם,
  • 8:46 - 8:49
    ואנשים מתים ממנה
    מידי יום ביומו.
  • 8:49 - 8:51
    אחד האנשים איתם שוחחתי,
  • 8:51 - 8:53
    כשניסיתי להבין זאת,
  • 8:53 - 8:55
    היתה חברה אהובה
  • 8:55 - 8:57
    שהכרתי במשך שנים רבות,
  • 8:57 - 8:59
    ושסבלה מהתקף פסיכוטי
  • 8:59 - 9:01
    בשנתה הראשונה בקולג',
  • 9:01 - 9:04
    ואז שקעה בדכאון מחריד.
  • 9:04 - 9:06
    היא סבלה ממחלה דו-קוטבית,
  • 9:06 - 9:08
    או מניה-דיפרסיה,
    כפי שנודעה באותם ימים.
  • 9:08 - 9:10
    ואחר היא חיה טוב מאד
  • 9:10 - 9:12
    במשך שנים, על כדורי ליתיום,
  • 9:12 - 9:13
    ובסופו של דבר,
  • 9:13 - 9:15
    הופסק הטיפול שלה בליתיום,
  • 9:15 - 9:17
    כדי לראות איך תסתדר בלעדיו,
  • 9:17 - 9:19
    והיה לה עוד התקף פסיכוטי,
  • 9:19 - 9:21
    והיא שקעה בדכאון הנורא ביותר
  • 9:21 - 9:23
    שאי-פעם ראיתי,
  • 9:23 - 9:26
    ובמהלכו ישבה בדירת הוריה,
  • 9:26 - 9:29
    פחות או יותר קטטונית,
    למעשה מבלי לזוז,
  • 9:29 - 9:32
    יום אחרי יום אחרי יום.
  • 9:32 - 9:35
    וכשראיינתי אותה אודות חוויה זו
    אחרי כמה שנים --
  • 9:35 - 9:38
    היא משוררת ופסיכיאטרית,
    ושמה מגי רובינס --
  • 9:38 - 9:42
    כשראיינתי אותה, היא אמרה:
  • 9:42 - 9:45
    "שרתי את 'איפה הפרחים כולם?'
  • 9:45 - 9:48
    "שוב ושוב, כדי להעסיק את מוחי.
  • 9:48 - 9:51
    "שרתי כדי להחריש דברים
    שהמוח שלי אמר,
  • 9:51 - 9:56
    "דברים כמו 'את כלום. את אפס.
  • 9:56 - 9:59
    "לא מגיע לך לחיות.'
  • 9:59 - 10:01
    "ואז גם התחלתי לחשוב
  • 10:01 - 10:03
    "על להרוג את עצמי."
  • 10:03 - 10:05
    כשאתם בדכאון, אינכם חושבים
  • 10:05 - 10:07
    שעטיתם צעיף אפור
  • 10:07 - 10:09
    שאתם רואים את העולם
    דרך הערפל
  • 10:09 - 10:11
    של מצב רוח רע.
  • 10:11 - 10:14
    אלא אתם חושבים שהצעיף הוסר,
  • 10:14 - 10:16
    צעיף האושר,
  • 10:16 - 10:18
    ושכעת אתם רואים נכוחה.
  • 10:18 - 10:21
    קל יותר לעזור לסכיזופרנים,
    שמבינים
  • 10:21 - 10:23
    שיש משהו זר בתוכם,
  • 10:23 - 10:25
    שיש לסלקו,
  • 10:25 - 10:27
    אבל עם המדוכאים זה קשה,
  • 10:27 - 10:31
    כי אנו מאמינים שאנו רואים
    את האמת.
  • 10:31 - 10:34
    אבל האמת משקרת.
  • 10:34 - 10:36
    נעשיתי עסוק באופן כפייתי
    במשפט הזה:
  • 10:36 - 10:38
    "אבל האמת משקרת."
  • 10:38 - 10:41
    וגיליתי, ככל ששוחחתי עם
    אנשים בדכאון,
  • 10:41 - 10:43
    שיש להם המון מחשבות שווא.
  • 10:43 - 10:45
    אנשים יאמרו:
    "איש אינו אוהב אותי."
  • 10:45 - 10:47
    ואתם תאמרו: "אני אוהב אותך,
  • 10:47 - 10:49
    "אשתך אוהבת אותך,
    אמך אוהבת אותך."
  • 10:49 - 10:51
    אתם יכולים לענות כך בחפץ-לב,
  • 10:51 - 10:53
    לפחות לרוב האנשים.
  • 10:53 - 10:55
    אבל אנשים בדכאון גם יגידו:
  • 10:55 - 10:57
    "לא משנה מה נעשה,
  • 10:57 - 10:59
    "כולנו הרי נמות בסוף."
  • 10:59 - 11:01
    או: "לא יכול להיות
    שום קשר אמיתי
  • 11:01 - 11:03
    "בין שני בני-אדם.
  • 11:03 - 11:06
    "כל אחד מאיתנו לכוד בגופו."
  • 11:06 - 11:07
    ועל כך עליכם לענות:
  • 11:07 - 11:09
    "זה נכון,
  • 11:09 - 11:11
    "אבל לדעתי, כרגע עלינו להתמקד
  • 11:11 - 11:12
    "במה שנאכל לארוחת הבוקר."
  • 11:12 - 11:15
    [צחוק]
  • 11:15 - 11:16
    רוב הזמן,
  • 11:16 - 11:19
    מה שהם מביעים איננו חולי,
    אלא תובנות,
  • 11:19 - 11:22
    ועולה המחשבה,
    וזה באמת מיוחד במינו,
  • 11:22 - 11:25
    שמרביתנו מכירים את השאלות
    הקיומיות האלה
  • 11:25 - 11:27
    והן לא מרבות להסיח את דעתנו.
  • 11:27 - 11:29
    היה מחקר שאהבתי במיוחד
  • 11:29 - 11:31
    שבו קבוצת אנשים בדכאון
  • 11:31 - 11:33
    וקבוצת אנשים לא מדוכאים
  • 11:33 - 11:35
    התבקשו לשחק במשחק מחשב
    במשך שעה,
  • 11:35 - 11:37
    ובתום השעה
  • 11:37 - 11:39
    שאלו אותם כמה מפלצות קטנות
  • 11:39 - 11:41
    לדעתם הם הרגו.
  • 11:41 - 11:43
    קבוצת המדוכאים דייקה בד"כ
  • 11:43 - 11:45
    בתחום ה-10%,
  • 11:45 - 11:47
    וקבוצת הלא-מדוכאים
  • 11:47 - 11:50
    ניחשה שהם הרגו
    פי 15 או 20
  • 11:50 - 11:52
    מפלצות קטנות--
    [צחוק]--
  • 11:52 - 11:56
    מכפי שבאמת הרגו.
  • 11:56 - 11:59
    הרבה אנשים אמרו,
    כשהחלטתי לכתוב אודות הדכאון שלי,
  • 11:59 - 12:01
    שוודאי קשה מאד
  • 12:01 - 12:04
    להיות מחוץ לארון, שאנשים יודעים.
  • 12:04 - 12:06
    הם שאלו: "האם אנשים
    מדברים איתך אחרת?"
  • 12:06 - 12:08
    ואני עניתי: "כן.
    אנשים מדברים איתי אחרת;
  • 12:08 - 12:10
    "הם מדברים איתי אחרת
    מבחינה זו,
  • 12:10 - 12:13
    "שהם מתחילים לספר לי
    על החוויה שלהם,
  • 12:13 - 12:15
    "או על החוויה של אחותם,
  • 12:15 - 12:16
    "או על החוויה של ידידם."
  • 12:16 - 12:19
    המצב הוא שונה,
    כי עכשיו אני יודע
  • 12:19 - 12:21
    שהדכאון הוא הסוד המשפחתי
  • 12:21 - 12:24
    שיש לכולם.
  • 12:24 - 12:27
    לפני כמה שנים הייתי בכנס,
  • 12:27 - 12:30
    וביום שישי,
    מתוך שלושת ימי הכנס,
  • 12:30 - 12:33
    אחת המשתתפות
    לקחה אותי הצידה ואמרה:
  • 12:33 - 12:36
    "אני סובלת מדכאון,
  • 12:36 - 12:39
    "אני קצת נבוכה בגלל זה,
  • 12:39 - 12:41
    "אבל אני לוקחת תרופות,
  • 12:41 - 12:44
    "ורציתי לשאול אותך מה דעתך."
  • 12:44 - 12:47
    עשיתי כמיטב יכולתי לייעץ לה,
  • 12:47 - 12:48
    ואז היא אמרה: "אתה יודע,
  • 12:48 - 12:51
    "אין סיכוי שבעלי יבין את זה.
  • 12:51 - 12:54
    "הוא בדיוק הטיפוס שבעיניו
    זה ממש לא הגיוני,
  • 12:54 - 12:57
    "אז שיישאר בינינו, אתה יודע."
  • 12:57 - 12:59
    ואני עניתי: "כן, אין בעיה."
  • 12:59 - 13:01
    ביום ראשון, באותו הכנס,
  • 13:01 - 13:04
    בעלה לקח אותי הצידה,
  • 13:04 - 13:05
    ואמר: "אשתי היתה חושבת
  • 13:05 - 13:08
    "שאני לא גבר
    אילו ידעה את זה,
  • 13:08 - 13:10
    "אבל אני מתמודד עם דכאון
  • 13:10 - 13:12
    "ואני לוקח תרופות,
  • 13:12 - 13:14
    "ושאלתי את עצמי מה דעתך."
  • 13:14 - 13:16
    הם הסתירו
  • 13:16 - 13:18
    את אותה תרופה
    בשני מקומות שונים
  • 13:18 - 13:20
    באותו חדר-שינה.
  • 13:20 - 13:22
    ואני אמרתי שלדעתי
  • 13:22 - 13:24
    מצב התקשורת בנישואיהם
  • 13:24 - 13:26
    הוא שגורם לכמה מבעיות שלהם.
  • 13:26 - 13:30
    [צחוק]
  • 13:30 - 13:32
    אבל גם בלט לעיני
  • 13:32 - 13:34
    האופי המכביד
  • 13:34 - 13:36
    של סודיות הדדית כזו.
  • 13:36 - 13:38
    הדכאון הוא כה מתיש.
  • 13:38 - 13:41
    הוא גוזל כל-כך הרבה
    זמן ומרץ,
  • 13:41 - 13:42
    והשמירה על שתיקה לגביו,
  • 13:42 - 13:45
    למעשה מחמירה את הדכאון.
  • 13:45 - 13:47
    ואז התחלתי לחשוב על כל הדרכים
  • 13:47 - 13:49
    שבהן אנשים מבריאים את עצמם.
  • 13:49 - 13:51
    קודם לכן
    הייתי שמרן מבחינה רפואית.
  • 13:51 - 13:54
    חשבתי שיש רק
    קומץ טיפולים שמצליחים,
  • 13:54 - 13:55
    היה ברור מה הם--
  • 13:55 - 13:57
    יש תרופות,
  • 13:57 - 13:58
    יש טיפולי-נפש מסוימים,
  • 13:58 - 14:01
    קיימת האפשרות לטיפול בנזעי-חשמל,
  • 14:01 - 14:04
    וכל היתר הן שטויות.
  • 14:04 - 14:05
    אך אז גיליתי משהו.
  • 14:05 - 14:07
    אם יש לכם סרטן מוח,
  • 14:07 - 14:09
    ואתם טוענים שעמידה על הראש
  • 14:09 - 14:12
    במשך 20 דקות מידי בוקר
    תשפר את מצבכם,
  • 14:12 - 14:13
    זה עשוי לשפר את מצבכם,
  • 14:13 - 14:15
    אבל עדיין יהיה לכם
    סרטן מוח,
  • 14:15 - 14:17
    וכנראה שבסופו של של דבר
    תמותו בגלל זה.
  • 14:17 - 14:20
    אבל אם אתם אומרים
    שיש לכם דכאון,
  • 14:20 - 14:22
    ועמידה על הראש
    במשך 20 דקות מידי יום
  • 14:22 - 14:24
    תשפר את הרגשתכם,
    זה יצליח,
  • 14:24 - 14:26
    כי הדכאון הוא מחלה
    של ההרגשה,
  • 14:26 - 14:28
    ואם אתם מרגישים טוב יותר,
  • 14:28 - 14:31
    אז בעצם כבר אינכם מדוכאים.
  • 14:31 - 14:33
    כך שנעשיתי הרבה יותר סובלני
  • 14:33 - 14:36
    כלפי העולם הנרחב
    של טיפולים אלטרנטיביים.
  • 14:36 - 14:38
    ואני מקבל מכתבים,
    מאות מכתבים
  • 14:38 - 14:41
    מאנשים שכותבים ומספרים לי
    מה הצליח עבורם.
  • 14:41 - 14:43
    היום, מישהו שאל אותי
    מאחורי הקלעים
  • 14:43 - 14:44
    על תרופות.
  • 14:44 - 14:47
    אחד המכתבים האהובים שקיבלתי
  • 14:47 - 14:48
    הגיע מאישה אחת,
  • 14:48 - 14:51
    שכתבה שהיא ניסתה טיפול,
  • 14:51 - 14:53
    היא ניסתה תרופות,
    היא ניסתה למעשה הכל,
  • 14:53 - 14:56
    והיא מצאה פתרון
    וקיוותה שאני אגלה אותו לעולם,
  • 14:56 - 15:00
    וזה היה לטוות דברים.
  • 15:00 - 15:03
    [צחוק]
  • 15:03 - 15:06
    היא שלחה לי כמה מהם.
    [צחוק]
  • 15:06 - 15:10
    אני לא לובש אותם כרגע.
  • 15:10 - 15:12
    הצעתי לה גם לעיין בערך
  • 15:12 - 15:16
    "הפרעה טורדנית כפייתית"
    בספר האבחנות הפסיכיאטריות.
  • 15:16 - 15:20
    ובכל זאת, כשחזרתי לבחון
    טיפולים אלטרנטיביים,
  • 15:20 - 15:22
    גיבשתי השקפה לגבי טיפולים אחרים.
  • 15:22 - 15:25
    עברתי גירוש-רוחות שבטי בסנגל
  • 15:25 - 15:27
    שהיה בו הרבה מאד דם אייל
  • 15:27 - 15:29
    ולא אכנס כרגע לפרטים,
  • 15:29 - 15:31
    אבל אחרי כמה שנים
    הייתי ברואנדה
  • 15:31 - 15:33
    כשעבדתי על מיזם אחר,
  • 15:33 - 15:36
    ובמקרה תיארתי בפני מישהו
    את החוויה שלי,
  • 15:36 - 15:38
    והוא אמר: "טוב, אתה יודע,
  • 15:38 - 15:40
    "כאן זה מערב-אפריקה,
    ואנו במזרח-אפריקה,
  • 15:40 - 15:41
    "והטקסים שלנו שונים מאד
    במובנים מסוימים,
  • 15:41 - 15:43
    "אבל לכמה טקסים שלנו
  • 15:43 - 15:45
    "יש משהו במשותף
    עם מה שאתה מתאר."
  • 15:45 - 15:47
    אמרתי: "אוה." והוא אמר: "כן,
  • 15:47 - 15:50
    "אבל היו לנו המון בעיות
    עם עובדי בריאות הנפש המערביים,
  • 15:50 - 15:52
    "במיוחד אלה שהגיעו
    מיד אחרי טבח העם."
  • 15:52 - 15:55
    שאלתי: "אילו בעיות היו לכם?"
  • 15:55 - 15:56
    והוא אמר: "ובכן,
  • 15:56 - 15:59
    "הם היו עושים משהו מוזר.
  • 15:59 - 16:01
    "הם לא הוציאו אנשים לשמש
  • 16:01 - 16:03
    "ששם מתחילים להרגיש יותר טוב.
  • 16:03 - 16:06
    "הם לא שילבו תיפוף או מוסיקה
    כדי שהדם של האנשים יתחיל לזרום.
  • 16:06 - 16:08
    "הם לא עירבו את כל הקהילה.
  • 16:08 - 16:09
    "הם לא הוציאו את הדכאון
  • 16:09 - 16:11
    "בתור רוח פולשנית.
  • 16:11 - 16:13
    "במקום זה הם הכניסו אנשים
  • 16:13 - 16:16
    "אחד-אחד
    לחדרים קטנים וקודרים
  • 16:16 - 16:17
    "וגרמו להם לדבר במשך שעה
  • 16:17 - 16:20
    "על דברים רעים שקרו להם."
  • 16:20 - 16:25
    [צחוק]
    [מחיאות כפיים]
  • 16:25 - 16:27
    הוא אמר: "נאלצנו לבקש מהם
    לעזוב את הארץ."
  • 16:27 - 16:30
    [צחוק]
  • 16:30 - 16:33
    ובקצה השני של קשת
    הטיפולים האלטרנטיביים,
  • 16:33 - 16:35
    הבה ואספר לכם על פרנק רוסאקוף.
  • 16:35 - 16:38
    פרנק רוסאקוף סבל
    מהדכאון הכי גרוע
  • 16:38 - 16:41
    שייתכן שראיתי אצל גבר.
  • 16:41 - 16:43
    הוא היה מדוכא ללא-הרף.
  • 16:43 - 16:45
    כשפגשתי אותו, הוא היה בשלב
  • 16:45 - 16:48
    שבו קיבל בכל חודש
    טיפול בהלם חשמלי.
  • 16:48 - 16:51
    ואחריו היה מרגיש קצת מבולבל
    במשך שבוע.
  • 16:51 - 16:53
    אח"כ היה מרגיש בסדר
    למשך שבוע.
  • 16:53 - 16:54
    אח"כ היה לו שבוע
    של הידרדרות.
  • 16:54 - 16:57
    ואז היה מקבל עוד טיפול
    בהלם חשמלי.
  • 16:57 - 16:58
    והוא אמר לי, כשפגשתי אותו:
  • 16:58 - 17:01
    "בלתי נסבל לעבור ככה
    את השבועות שלי.
  • 17:01 - 17:02
    "אני לא יכול להמשיך ככה.
  • 17:02 - 17:05
    "וברור לי איך אסיים את זה
  • 17:05 - 17:06
    "אם לא ארגיש טוב יותר.
  • 17:06 - 17:09
    "אבל," כך אמר לי,
    "שמעתי על נוהל
  • 17:09 - 17:11
    "בביה"ח הכללי של מסצ'וסטס,
    נוהל שנקרא
  • 17:11 - 17:13
    "סינגולוטומיה, שהוא ניתוח מוח,
  • 17:13 - 17:16
    "ונראה לי שאני אנסה את זה."
  • 17:16 - 17:18
    ואני זוכר שבאותה עת נדהמתי
  • 17:18 - 17:19
    למחשבה שמישהו,
  • 17:19 - 17:22
    שעבר בבירור חוויות גרועות
    כה רבות
  • 17:22 - 17:24
    וכל-כך הרבה טיפולים שונים,
  • 17:24 - 17:27
    אי-שם בתוכו עדיין קבור
    אופטימיזם במידה מספקת
  • 17:27 - 17:30
    כדי לנסות עוד טיפול.
  • 17:30 - 17:32
    הוא עבר את הסינגולוטומיה,
  • 17:32 - 17:34
    וזה הצליח בצורה מדהימה.
  • 17:34 - 17:35
    היום הוא חבר שלי.
  • 17:35 - 17:39
    יש לו אישה נהדרת
    ושני ילדים יפהפיים.
  • 17:39 - 17:42
    הוא שלח לי מכתב,
    בחג המולד שלאחר הניתוח,
  • 17:42 - 17:43
    ובו כתב:
  • 17:43 - 17:46
    "אבי שלח לי השנה שתי מתנות,
  • 17:46 - 17:48
    "האחת, מעמד תקליטורים ממונע
    של המותג שארפר אימג',
  • 17:48 - 17:50
    "שלא היה ממש נחוץ לי,
  • 17:50 - 17:52
    "אבל אני יודע שהוא נתן לי אותו
    כדי לחגוג
  • 17:52 - 17:53
    "את העובדה שאני חי
    חיים עצמאיים
  • 17:53 - 17:55
    "ויש לי עבודה
    שאני כנראה אוהב.
  • 17:55 - 17:57
    "והמתנה השניה
  • 17:57 - 17:59
    "היתה תמונה של סבתי,
  • 17:59 - 18:01
    "שהתאבדה.
  • 18:01 - 18:04
    "כשפתחתי אותה, התחלתי לבכות,
  • 18:04 - 18:06
    "ואמי באה ושאלה,
  • 18:06 - 18:09
    "'אתה בוכה בגלל
    קרובי המשפחה שמעולם לא הכרת?'
  • 18:09 - 18:13
    "ואני עניתי: 'היתה לה
    אותה מחלה שיש לי.'
  • 18:13 - 18:16
    "אני בוכה כעת, כשאני כותב לך.
  • 18:16 - 18:19
    "לא שאני כל-כך עצוב,
    אבל אני מתרגש מאד,
  • 18:19 - 18:21
    "כי נראה לי
    שהייתי יכול להרוג את עצמי,
  • 18:21 - 18:23
    "אבל הורי שמרו עלי,
  • 18:23 - 18:25
    "וכך גם הרופאים,
  • 18:25 - 18:27
    "ועברתי את הניתוח.
  • 18:27 - 18:30
    "אני חי ואני אסיר-תודה.
  • 18:30 - 18:32
    "אנו חיים בתקופה הנכונה,
  • 18:32 - 18:36
    "גם אם לא תמיד
    אנו מרגישים שזה כך."
  • 18:36 - 18:38
    הרשימה אותי העובדה שהדכאון
  • 18:38 - 18:39
    נתפש ברבים
  • 18:39 - 18:43
    כמשהו מודרני, מערבי,
    של המעמד הבינוני,
  • 18:43 - 18:45
    ורציתי לבדוק איך הוא פועל
  • 18:45 - 18:47
    במגוון הקשרים אחרים,
  • 18:47 - 18:49
    ואחד הדברים שהכי עניינו אותי
  • 18:49 - 18:51
    היה דכאון בקרב העניים.
  • 18:51 - 18:53
    אז התחלתי לנסות לבדוק
  • 18:53 - 18:55
    מה נעשה למען עניים בדכאון.
  • 18:55 - 18:57
    ומה שגיליתי הוא שאנשים עניים
  • 18:57 - 19:00
    בד"כ לא זוכים לטיפול נגד דכאון.
  • 19:00 - 19:03
    הדכאון הוא תוצאה
    של פגיעות גנטית,
  • 19:03 - 19:06
    שלפי ההנחה נפוצה במידה שווה
    בכל האוכלוסיה,
  • 19:06 - 19:08
    וסביר שהנסיבות שמעוררות אותו,
  • 19:08 - 19:10
    תהיינה חמורות יותר
  • 19:10 - 19:12
    אצל אנשים דלי-אמצעים.
  • 19:12 - 19:14
    ובכל זאת מסתבר
    שאם יש לכם
  • 19:14 - 19:16
    חיים ממש נחמדים,
    אך אתם חשים אומללים כל הזמן,
  • 19:16 - 19:18
    אתם חושבים: "מדוע אני חש כך?
  • 19:18 - 19:20
    "ודאי יש לי דכאון."
  • 19:20 - 19:22
    ואתם יוצאים לחפש טיפול.
  • 19:22 - 19:24
    אבל אם יש לכם חיים
    איומים ונוראים,
  • 19:24 - 19:26
    ואתם מרגישים אומללים כל הזמן,
  • 19:26 - 19:29
    הרגשתם עולה בקנה אחד
    עם אורח חייכם,
  • 19:29 - 19:30
    ולא עולה על דעתכם המחשבה:
  • 19:30 - 19:32
    "אולי אפשר לטפל בזה."
  • 19:32 - 19:35
    כך שיש לנו מגפה
    בארץ הזו,
  • 19:35 - 19:38
    של דכאון בקרב דלי-האמצעים
  • 19:38 - 19:41
    שאיננו מאובחן, איננו זוכה לטיפול
  • 19:41 - 19:43
    ואיננו זוכה להתייחסות,
  • 19:43 - 19:45
    וזו טרגדיה בממדים עצומים.
  • 19:45 - 19:47
    אז מצאתי אשת-אקדמיה
  • 19:47 - 19:48
    שערכה מיזם מחקר
  • 19:48 - 19:50
    במשכנות עוני מחוץ לוושינגטון,
  • 19:50 - 19:53
    ובו בחרה נשים שהגיעו
    בגלל בעיות בריאותיות אחרות,
  • 19:53 - 19:55
    ואיבחנה אצלן דכאון,
  • 19:55 - 19:58
    ואז נתנה להן 6 חודשים
    של הנוהל הנסיוני.
  • 19:58 - 20:00
    אחת מהן, לולי, הגיעה,
  • 20:00 - 20:03
    וזה מה שהיא אמרה
    ביום בו הגיעה.
  • 20:03 - 20:06
    היא אמרה - והיא היתה אישה,
    דרך אגב,
  • 20:06 - 20:08
    שילדה 7 ילדים.
    היא אמרה:
  • 20:08 - 20:11
    "פעם היתה לי עבודה,
    אבל נאלצתי לוותר עליה
  • 20:11 - 20:13
    "כי לא יכולתי לצאת מהבית.
  • 20:13 - 20:15
    "אין לי מה לומר לילדי.
  • 20:15 - 20:18
    "בבוקר אני רוצה שהם כבר יילכו,
  • 20:18 - 20:21
    "ואז אני נכנסת למיטה
    ומושכת את השמיכה מעל לראש,
  • 20:21 - 20:23
    "והשעה שלוש,
    כשהם חוזרים הביתה,
  • 20:23 - 20:24
    "מגיעה כל-כך מהר."
  • 20:24 - 20:27
    היא אמרה: "לקחתי המון 'טיילנול',
  • 20:27 - 20:29
    "לקחתי כל מה שאפשר לקחת
    כדי שאוכל לישון יותר.
  • 20:29 - 20:33
    "בעלי אומר לי
    שאני טיפשה ומכוערת.
  • 20:33 - 20:37
    "הלוואי ויכולתי להפסיק את הכאב."
  • 20:37 - 20:39
    היא הוכנסה לנוהל הנסיוני ההוא,
  • 20:39 - 20:42
    וכשראיינתי אותה אחרי 6 חודשים,
  • 20:42 - 20:46
    היא מצאה עבודה במעון-יום לילדים
  • 20:46 - 20:50
    של צי ארה"ב,
    היא עזבה את בעלה המתעלל,
  • 20:50 - 20:52
    והיא אמרה לי:
  • 20:52 - 20:54
    "ילדי הרבה יותר מאושרים עכשיו."
  • 20:54 - 20:56
    היא אמרה: "יש חדר אחד
    בבית החדש שלי
  • 20:56 - 20:59
    "עבור הבנים,
    וחדר אחד עבור הבנות
  • 20:59 - 21:01
    "אבל בערב כולם באים
    אלי למיטה,
  • 21:01 - 21:04
    "ואנו מכינים ביחד שיעורי-בית והכל.
  • 21:04 - 21:06
    "אחד מהם רוצה להיות מטיף,
  • 21:06 - 21:07
    "השני רוצה להיות כבאי,
  • 21:07 - 21:10
    "ואחת הבנות אומרת
    שהיא תהיה עורכת-דין.
  • 21:10 - 21:12
    "הם כבר לא בוכים כמו פעם,
  • 21:12 - 21:15
    "והם כבר לא רבים כמו פעם.
  • 21:15 - 21:19
    "כל מה שאני צריכה עכשיו
    הם הילדים שלי.
  • 21:19 - 21:21
    "הדברים משתנים כל הזמן,
  • 21:21 - 21:26
    "איך אני מתלבשת, איך אני מרגישה,
    איך אני מתנהגת.
  • 21:26 - 21:29
    "אני כבר יכולה לצאת החוצה
    ולא לפחד,
  • 21:29 - 21:33
    "ולא נראה לי שהרגשות הרעים יחזרו,
  • 21:33 - 21:36
    "ואילולא ד"ר מירנדה והכל,
  • 21:36 - 21:40
    "הייתי עדיין בבית
    עם השמיכה מעל לראש,
  • 21:40 - 21:42
    "אם הייתי בכלל עדיין בחיים.
  • 21:42 - 21:46
    "ביקשתי מאלוהים לשלוח לי מלאך,
  • 21:46 - 21:50
    "והוא שמע את תפילותי."
  • 21:50 - 21:53
    התרגשתי מאד לשמע
    נסיונות החיים האלה,
  • 21:53 - 21:56
    והחלטתי לכתוב עליהם
  • 21:56 - 21:57
    לא רק בספר שעבדתי עליו,
  • 21:57 - 21:59
    אלא גם במאמר,
  • 21:59 - 22:01
    אז השגתי הזמנה מה"ניו-יורק טיימס"
  • 22:01 - 22:03
    לכתוב אודות דכאון בקרב העניים.
  • 22:03 - 22:04
    הגשתי את הכתבה שלי,
  • 22:04 - 22:06
    והעורכת קראה לי ואמרה:
  • 22:06 - 22:08
    "אנו לא יכולים
    לפרסם את זה."
  • 22:08 - 22:10
    שאלתי: "למה לא?"
  • 22:10 - 22:12
    היא ענתה: "זה יותר מדי דמיוני.
  • 22:12 - 22:16
    "האנשים האלה נמצאים בתחתית החברה
  • 22:16 - 22:17
    "ואז הם מקבלים כמה חודשי טיפול
  • 22:17 - 22:20
    "ופתאום הם מוכנים לנהל
    את 'מורגן סטנלי'?
  • 22:20 - 22:22
    "זה יותר מדי בלתי-סביר."
  • 22:22 - 22:24
    היא אמרה: "מעולם לא שמעתי
    על משהו כזה."
  • 22:24 - 22:27
    עניתי לה: "העובדה שלא שמעת
    על זה,
  • 22:27 - 22:30
    "היא אינדיקציה לכך שאלה חדשות."
  • 22:30 - 22:36
    [צחוק]
    [מחיאות כפיים]
  • 22:37 - 22:40
    "ואתם כתב-עת חדשותי."
  • 22:40 - 22:42
    אז אחרי מידה מסוימת
    של משא ומתן,
  • 22:42 - 22:43
    הם הסכימו לכך.
  • 22:43 - 22:45
    אבל אני חושב הרבה
    שמה שהם אמרו
  • 22:45 - 22:47
    קשור באיזו דרך משונה
  • 22:47 - 22:49
    לשאט-הנפש שאנשים עדיין חשים
  • 22:49 - 22:51
    כלפי רעיון הטיפול,
  • 22:51 - 22:52
    הרעיון שאם נצא איכשהו
  • 22:52 - 22:55
    ונטפל בהמון אנשים בקהילות העניות,
  • 22:55 - 22:57
    זה יהיה נצלני,
  • 22:57 - 22:59
    כי בכך נשנה אותם.
  • 22:59 - 23:01
    יש מין צו מוסרי כוזב
  • 23:01 - 23:02
    שהוא כנראה נפוץ מאד,
  • 23:02 - 23:05
    לפיו הטיפול בדכאון,
  • 23:05 - 23:07
    התרופות וכן הלאה,
    הן תחבולה,
  • 23:07 - 23:09
    ושזה לא טבעי.
  • 23:09 - 23:12
    ואני חושב שזה מוטעה מאד.
  • 23:12 - 23:16
    טבעי שהשיניים של האנשים ינשרו,
  • 23:16 - 23:19
    אבל איש אינו יוצא נגד
    משחות השיניים,
  • 23:19 - 23:21
    לפחות לא בחוגים שלי.
  • 23:21 - 23:24
    אז אנשים אומרים:
    "אבל האם הדכאון
  • 23:24 - 23:26
    "איננו חלק
    ממה שאנשים צריכים לחוות?
  • 23:26 - 23:28
    "האם זה לא חלק מהאבולוציה?
  • 23:28 - 23:29
    "האם זה לא חלק מהאישיות?"
  • 23:29 - 23:32
    ועל כך הייתי עונה,
    שמצב הרוח הוא סתגלני.
  • 23:32 - 23:36
    היכולת לחוות עצב ופחד,
  • 23:36 - 23:37
    חדווה ועונג,
  • 23:37 - 23:39
    וכל יתר מצבי הרוח שלנו,
  • 23:39 - 23:41
    יש בכך ערך עצום.
  • 23:41 - 23:44
    ואילו דכאון חמור
    הוא משהו שקורה
  • 23:44 - 23:46
    כשהמערכת הזאת מתקלקלת.
  • 23:46 - 23:48
    זהו חוסר-הסתגלות.
  • 23:48 - 23:50
    אנשים באים אלי ואומרים:
  • 23:50 - 23:52
    "אבל נראה לי
    שאם רק אחזיק מעמד עוד שנה,
  • 23:52 - 23:54
    "אוכל לעבור את זה."
  • 23:54 - 23:57
    ואני תמיד עונה להם:
    "אולי תעבור את זה,
  • 23:57 - 23:59
    "אבל לעולם לא תהיה שוב
    בן 37.
  • 23:59 - 24:02
    "החיים קצרים,
    ואתה מדבר על שנה שלמה
  • 24:02 - 24:04
    "של הרמת-ידיים.
  • 24:04 - 24:06
    "תחשוב על זה טוב."
  • 24:06 - 24:08
    זאת דלות משונה
    של השפה האנגלית,
  • 24:08 - 24:10
    ובעצם של הרבה שפות אחרות,
  • 24:10 - 24:13
    כשאנו משתמשים
    באותה המילה, "דכאון",
  • 24:13 - 24:14
    כדי לתאר איך ילד מרגיש
  • 24:14 - 24:16
    כשיורד גשם ביום ההולדת שלו,
  • 24:16 - 24:19
    וגם כדי לתאר
    איך מישהו מרגיש
  • 24:19 - 24:21
    בדקה שלפני התאבדותו.
  • 24:21 - 24:24
    אנשים שואלים אותי:
    "האם זה נובע מעצב רגיל?"
  • 24:24 - 24:27
    ואני עונה: "במובן מסוים,
    זה נובע מעצב רגיל.
  • 24:27 - 24:30
    "יש מידה מסוימת של המשכיות,
  • 24:30 - 24:32
    "אבל זה כמו ההמשכיות,
  • 24:32 - 24:34
    "שבין מצב שיש לך
    גדר ברזל סביב הבית,
  • 24:34 - 24:35
    "ומופיע בה כתם חלודה
  • 24:35 - 24:38
    "שדורש ממך קצת ליטוש וצביעה,
  • 24:38 - 24:41
    "לבין מה שיקרה אם תעזוב
    את הבית למשך 100 שנה
  • 24:41 - 24:44
    "והוא מחליד עד שהוא
    הופך לערימה
  • 24:44 - 24:45
    "של חלודה חומה.
  • 24:45 - 24:47
    "ואותו כתם חולדה חום,
  • 24:47 - 24:49
    "אותה בעיית חלודה חומה,
  • 24:49 - 24:52
    "היא זו שבה אנו רוצים לטפל."
  • 24:52 - 24:54
    אז כעת אנשים אומרים:
  • 24:54 - 24:57
    "אתה לוקח את גלולות האושר האלה,
    אז אתה מרגיש מאושר?"
  • 24:57 - 24:59
    ואני לא.
  • 24:59 - 25:01
    אבל אני לא מרגיש עצוב
    בגלל הצורך לאכול ארוחת-צהריים,
  • 25:01 - 25:04
    ואני לא מרגיש עצוב
    בגלל המשיבון שלי,
  • 25:04 - 25:07
    ואני לא מרגיש עצוב בגלל מקלחת.
  • 25:07 - 25:10
    אני מרגיש יותר, בעצם, נראה לי,
  • 25:10 - 25:12
    כי אני יכול להרגיש עצב
    בלי עמימות.
  • 25:12 - 25:17
    אני חש עצב בגלל
    אכזבות מקצועיות,
  • 25:17 - 25:19
    בגלל יחסים שנפגעו,
  • 25:19 - 25:21
    בגלל ההתחממות הגלובלית.
  • 25:21 - 25:24
    אלה הם הדברים שבגללם
    אני חש היום עצב.
  • 25:24 - 25:27
    ואני אומר לעצמי,
    טוב, אז מה המסקנה?
  • 25:27 - 25:29
    איך אותם אנשים, שיש להם
    חיים טובים יותר
  • 25:29 - 25:32
    ודכאון גדול עוד יותר,
    מצליחים לעבור את זה?
  • 25:32 - 25:34
    מהו מנגנון הגמישות?
  • 25:34 - 25:37
    והמסקנה שהגעתי אליה עם הזמן
  • 25:37 - 25:39
    היא שהאנשים שמתכחשים לחוויה שלהם,
  • 25:39 - 25:42
    שאומרים: "לפני הרבה זמן
    הייתי מדוכא,
  • 25:42 - 25:43
    "ואני לא רוצה לחשוב על זה יותר
  • 25:43 - 25:44
    "ואני לא מתכוון להתייחס לזה
  • 25:44 - 25:46
    "ופשוט אמשיך עם החיים שלי",
  • 25:46 - 25:48
    באופן אירוני, אלה האנשים
  • 25:48 - 25:51
    שהכי משועבדים למה שהם
    סובלים ממנו.
  • 25:51 - 25:54
    הדחקת הדכאון מחזקת אותו.
  • 25:54 - 25:57
    כשמסתתרים מפניו, הוא גדל.
  • 25:57 - 26:00
    והאנשים שחיים טוב יותר
  • 26:00 - 26:02
    הם אלה שיכולים לשאת את העובדה
  • 26:02 - 26:04
    שיש להם המחלה הזאת.
  • 26:04 - 26:06
    אלה שיכולים לעמוד בדכאון שלהם
  • 26:06 - 26:08
    הם אלה שמשיגים גמישות.
  • 26:08 - 26:10
    אז פרנק רוסאקוף אמר לי:
  • 26:10 - 26:12
    "אם היה עלי
    לעבור זאת שוב,
  • 26:12 - 26:14
    "אולי לא הייתי עושה זאת
    באותה דרך,
  • 26:14 - 26:16
    "אבל באופן מוזר אני אסיר-תודה
  • 26:16 - 26:17
    "על מה שחוויתי.
  • 26:17 - 26:21
    "אני שמח שהייתי בבית החולים
    40 פעם.
  • 26:21 - 26:24
    "זה לימד אותי המון על אהבה,
  • 26:24 - 26:26
    "ומערכת היחסים שלי
    עם הורי ורופאי
  • 26:26 - 26:31
    "היתה תמיד יקרה ללבי,
    ותמיד תהיה."
  • 26:31 - 26:33
    ומגי רובינס אמרה:
  • 26:33 - 26:36
    "פעם הייתי מתנדבת במרפאת איידס,
  • 26:36 - 26:39
    "והייתי רק מדברת
    ומדברת ומדברת,
  • 26:39 - 26:41
    "והאנשים שאיתם התעסקתי
  • 26:41 - 26:43
    "לא ממש הגיבו, ואני חשבתי לעצמי:
  • 26:43 - 26:47
    "'זה לא יפה מצידם
    ולא עוזר להם.'
  • 26:47 - 26:48
    "ואז הבנתי,
  • 26:48 - 26:50
    "הבנתי שהם לא ימשיכו
  • 26:50 - 26:53
    "מעבר לאותם דקות ראשונות
    של שיחה בטלה.
  • 26:53 - 26:55
    "זו תישאר עבורם רק הזדמנות
  • 26:55 - 26:58
    "שבה לי אין איידס
    ואני לא גוססת,
  • 26:58 - 27:01
    "אבל אני מסוגלת לעמוד בכך
    שהם כן.
  • 27:01 - 27:02
    "והם באמת גססו.
  • 27:02 - 27:06
    "הצרכים שלנו הם הנכסים
    הכי גדולים שלנו.
  • 27:06 - 27:08
    "מסתבר שלמדתי להעניק
  • 27:08 - 27:12
    "את כל הדברים
    שאני זקוקה להם."
  • 27:12 - 27:14
    מתן ערך לדכאונו של אדם
  • 27:14 - 27:16
    אינו מונע נסיגה,
  • 27:16 - 27:19
    אבל אולי בזכותו, הסיכוי לנסיגה
  • 27:19 - 27:23
    ואף הנסיגה עצמה,
    ייעשו נסבלים יותר.
  • 27:23 - 27:25
    מדובר פחות
  • 27:25 - 27:27
    במציאת משמעות גדולה ובהגעה למסקנה
  • 27:27 - 27:29
    שהדכאון שלך היה מאד משמעותי.
  • 27:29 - 27:31
    אלא יותר בחיפוש
    אחר אותה משמעות
  • 27:31 - 27:33
    ובמחשבה, כשזה יחזור:
  • 27:33 - 27:35
    "זה יהיה גהינום,
  • 27:35 - 27:37
    "אבל אני אלמד מזה משהו."
  • 27:37 - 27:40
    בדכאון שלי למדתי
  • 27:40 - 27:42
    כמה גדול יכול רגש להיות,
  • 27:42 - 27:45
    עד כמה בכוחו להיות
    אמיתי יותר מהעובדות,
  • 27:45 - 27:48
    וגיליתי שאותה חוויה
  • 27:48 - 27:51
    איפשרה לי לחוות רגש חיובי
  • 27:51 - 27:54
    באופן יותר עז וממוקד.
  • 27:54 - 27:58
    ההיפך מדכאון איננו אושר,
  • 27:58 - 27:59
    אלא חיוניות,
  • 27:59 - 28:02
    וכיום, חיי מלאי חיוניות,
  • 28:02 - 28:05
    אפילו בימים שבהם אני עצוב.
  • 28:05 - 28:08
    הרגשי לוויה במוחי,
  • 28:08 - 28:10
    והתיישבתי לצידו של הענק
  • 28:10 - 28:12
    בקצה העולם,
  • 28:12 - 28:14
    וגיליתי
  • 28:14 - 28:16
    משהו בתוככי עצמי
  • 28:16 - 28:18
    שאותו מן הסתם אכנה "נשמה",
  • 28:18 - 28:22
    ושמעולם לא ניסחתי לעצמי
    עד אותו יום, לפני 20 שנה,
  • 28:22 - 28:27
    כשהגהינום בא אלי לביקור-פתע.
  • 28:27 - 28:31
    נראה לי
    שאף ששנאתי להיות מדוכא
  • 28:31 - 28:33
    ושלא אשמח להיות שוב מדוכא,
  • 28:33 - 28:36
    הרי שמצאתי דרך לאהוב
    את הדכאון שלי.
  • 28:36 - 28:38
    אני אוהב אותו
    משום שהוא אילץ אותי
  • 28:38 - 28:41
    למצוא את השמחה ולהאחז בה.
  • 28:41 - 28:44
    אני אוהב אותו
    כי בכל יום אני מחליט,
  • 28:44 - 28:46
    לפעמים דרך-משחק,
  • 28:46 - 28:48
    ולפעמים במנוגד להגיון
    של אותו רגע,
  • 28:48 - 28:51
    לדבוק בסיבות לחיות.
  • 28:51 - 28:55
    וזו, בעיני,
    היא זכות-יתר עצומה לאושר.
  • 28:55 - 28:59
    תודה לכם.
  • 28:59 - 29:02
    [מחיאות כפיים]
Title:
הדכאון - הסוד שאנו חולקים
Speaker:
אנדרו סולומון
Description:

"ההיפך מדכאון איננו אושר אלא חיוניות, ונראה שהחיוניות היא שדלפה ממני באותו רגע." בהרצאה רהוטה ומעציבה במידה שווה מוביל אתכם הסופר אנדרו סולומון אל הפינות האפלות ביותר של מוחו, בשנים בהן נאבק בדכאון. זה הוביל אותו למסע מאיר-עיניים בכל העולם, שבו ראיין אחרים שסבלו מדכאון - רק כדי לגלות להפתעתו שככל שהוא משוחח יותר, כך אנשים רוצים יותר לספר את סיפוריהם. (הוסרט ב-TEDxמוזיאון-מטרופוליטן-לאמנות)
עברית לשירה של אמילי דיקינסון - אברהם רגלסון.
more » « less
Video Language:
English
Team:
closed TED
Project:
TEDTalks
Duration:
29:21

Hebrew subtitles

Revisions Compare revisions

Our website uses cookies for analysis purposes.