הטכנולוגיה לא שינתה את האהבה. וזו הסיבה –

בעולמנו, המקושר והמונע על-ידי טכנולוגיה, פיתחנו דרכי חיזור חדשות, אך עקרונות האהבה הבסיסיים נשארו כפי שהיו, אומרת האנתרופולוגית הלן פישר. בשיח נמרץ מחזית האהבה, לימדו כיצד חיבורים מהירים יכולים בעצם להוביל למערכות יחסים איטיות ואינטימיות יותר. הישארו עד הסוף וצפו בדיון הקולח עם מומחית האהבה אסתר פרל.

לאחרונה טיילתי ברמות גינאה החדשה,

ושוחחתי עם אדם שהיו לו שלוש נשים.

ושאלתי אותו, "כמה נשים היית רוצה?"

הייתה שתיקה ארוכה,

וחשבתי לעצמי,

"האם הוא עומד להגיד 5?

"האם הוא עומד להגיד 10?

"האם הוא עומד להגיד 25?"

והוא רכן לעברי

ולחש, "אף אחת".

(צחוק)

86% מהחברות האנושיות
מאפשרות לגבר לשאת כמה נשים:

פוליגיניה.

אך ברובן המכריע של תרבויות אלה,

רק כחמישה עד עשרה אחוז מהגברים
אכן נושאים כמה נשים.

כשלאדם יש כמה בנות זוג,
זה יכול לגרום ל"כאב ראש"

למעשה, נשים של אותו הגבר
יכולות לריב ביניהן,

לפעמים הן אפילו יכולות להסית
זו את ילדיה של זו.

ואתה צריך שיהיו לך הרבה פרות,
הרבה עיזים,

הרבה כסף, הרבה אדמה,

כדי להקים הרמון.

המין האנושי יוצר קשרים זוגיים.

תשעים ושבעה אחוזים מהיונקים
לא חיים בזוגות לצורך גידול הצאצאים;

בני אדם כן.

אני לא טוענת שאנחנו

בהכרח נאמנים לבני זוגנו.

בדקתי את נושא הבגידה ב-42 תרבויות,

אני מבינה חלק מהגנטיקה שלה,

וחלק מהנתיבים העצביים שלה.

היא שכיחה מאד בכל העולם,

אבל אנחנו בנויים לאהבה.

כיצד הטכנולוגיה משנה את האהבה?

אני אומרת שכמעט אינה משנה כלל.

חקרתי את המוח.

אני ועמיתיי הכנסנו מעל 100 איש לסורק מוח –

אנשים שזה עתה התאהבו,

אנשים שלאחרונה חוו דחייה באהבה

ואנשים המאוהבים לאורך זמן.

וזה אכן אפשרי להישאר מאוהבים לאורך זמן.

מזמן כבר טענתי

שפיתחנו שלוש מערכות מוחיות נפרדות

להזדווגות והתרבות:

דחף מיני,

רגשות של אהבה רומנטית עמוקה

ורגשות של חיבור קוסמי חזק
לבן-זוג לטווח ארוך.

וביחד, שלוש מערכות מוחיות אלה –

יחד עם חלקי מוח רבים אחרים –

מארגנות את חיינו המיניים,
הרומנטיים והמשפחתיים.

אולם הן מצויות עמוק מתחת לקליפת המוח,

עמוק מתחת למערכת הלימבית,
היכן שאנו חשים את הרגשות שלנו,

מייצרים את הרגשות שלנו.

הן מצויות בחלקים הפרימיטיביים ביותר
של המוח, וקשורות לאנרגיה,

פוקוס, חשק, מוטיבציה, רצון ומניע.

במקרה הזה,

המניע לזכות בפרס הגדול של החיים:

בן זוג.

הן התפתחו לפני מעל 4.4 מיליון שנים
אצל אבות אבותינו,

והן לא עומדות להשתנות אם תחליקו
לשמאל או לימין בטינדר.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

אין ספק שהטכנולוגיה
משנה את הדרך בה אנחנו מחזרים:

שליחת אימיילים, שליחת טקסטים,

אימוג'ים להבעת רגשות,

שליחת הודעות מיניות,

סימון "לייק" לתמונה, תמונות סלפי...

אנחנו רואים כללים חדשים
ואיסורים הנוגעים לצורת החיזור

אבל, אתם יודעים –

האם כל זה משנה את האהבה באופן משמעותי?

מה לגבי שנות ה-40 המאוחרות
של המאה ה-20,

כשהמכוניות נעשו פופולאריות מאד

ולפתע היו לנו חדרי שינה על גלגלים?

(צחוק)

מה לגבי כניסתה של הגלולה למניעת הריון?

משוחררות מהאיום הגדול מהריון
ומחשש מחורבן חברתי,

סוף-סוף יכלו נשים להביע
את מיניותן הפרימיטיבית הקדמונית.

אפילו אתרי דייטינג לא משנים את האהבה.

אני יועצת מדעית ראשית ל-Match.com,

אני עוסקת בזה 11 שנים.

אני חוזרת ואומרת להם
והם מסכימים אתי,

שאלו אינם אתרי דייטינג,

אלו אתרי הצגה והיכרות.

כשאתם יושבים בבר,

בבית קפה,

על ספסל בפארק,

המוח הקדמוני שלכם נכנס לפעולה מיידית
כמו חתול ישן שמעירים אותו,

ואתם מחייכים

וצוחקים

ומקשיבים

וצועדים כמו שעשו אבותינו הקדמונים
לפני 100,000 שנים.

אנחנו יכולים להציע לכם כמה אנשים –

כל אתרי הדייטינג יכולים –

אבל האלגוריתם האמיתי היחידי
הוא המוח האנושי שלכם.

הטכנולוגיה לא עומדת לשנות את זה.

הטכנולוגיה גם לא תשנה
את מי שתבחרו להתאהב בו.

אני חקרתי את הביולוגיה של האישיות,

ואני מאמינה

שפיתחנו ארבעה סגנונות התנהגות רחבים מאד

הקשורים למערכות של דופמין, סרוטונין,

טסטוסטרון ואסטרוגן.

אז חיברתי שאלון שלקוח ישירות ממדעי המוח

למדידת המידה שבה אתם מביעים את התכונות –

את מערך התכונות –

הקשורות לכל אחת מארבע מערכות המוח הללו.

שמתי את השאלון הזה בכמה אתרי היכרויות

ב-40 ארצות.

14 מיליון אנשים או יותר ענו כבר על השאלון,

ויכולתי להבחין מי נמשך אל מי באופן טבעי.

והתוצאה היתה,

שאלו שביטאו מאד את מערכת הדופמין

נטו להיות סקרנים, יצירתיים,
ספונטניים, נמרצים –

אני מתארת לעצמי שישנם הרבה
אנשים כאלה כאן באולם –

הם נמשכים לאנשים כמוהם.

אנשים סקרנים, יצירתיים
זקוקים לאנשים כמותם.

אנשים שמבטאים מאד את מערכת הסרוטונין

נוטים להיות מסורתיים,
קונבנציונליים, מצייתים לחוקים,

הם מכבדים סמכות,

הם נוטים להיות דתיים –
דתיות היא במערכת הסרוטונין –

ואנשים מסורתיים הולכים עם אנשים מסורתיים.

באופן הזה, הדמיון מושך.

בשני המקרים האחרים, הפכים נמשכים.

אנשים המבטאים את מערכת הטסטוסטרון

נוטים להיות אנליטיים,
הגיוניים, ישירים, החלטיים,

והם נמשכים לניגוד שלהם:

הם נמשכים למישהו עם אסטרוגן גבוה,

מישהו בעל יכולות וורבליות גבוהות

ומיומנות בין-אישית,

שהוא מאד אינטואיטיבי

ומאד מטפח ובעל יכולת הבעה רגשית.

יש לנו דפוסים טבעיים של בחירת בן-זוג.

הטכנולוגיה המודרנית
לא תשנה את מי נבחר לאהוב.

אבל הטכנולוגיה מייצרת נטייה אחת מודרנית

חשובה במיוחד בעיני,

היא קשורה לתפיסה של פרדוקס הבחירה.

במשך מיליוני שנים,

חיינו בקבוצות קטנות של ציידים-לקטים.

לא היתה לכם האפשרות לבחור

מבין 1,000 איש באתר היכרויות.

למעשה, בדקתי זאת לאחרונה,

ואני חושבת שקיים מעין אזור מיוחד במוח,

אינני יודעת מה הוא,
אבל מקריאת נתונים רבים עולה,

שאנו יכולים לאמץ
כחמש עד תשע חלופות, ולאחר מכן,

אתם נכנסים למצב
שהאקדמאים מכנים "עומס יתר קוגנטיבי",

ואינכם בוחרים באף אחד.

לפיכך אני חושבת
שעומס היתר הקוגנטיבי הזה,

מתלווה לצורת החיזור החדשה

שאני מכנה "אהבה איטית".

הגעתי לזה במהלך עבודתי עם Match.com.

בכל שנה במהלך שש השנים האחרונות,

ערכנו מחקר שנקרא "רווקים באמריקה".

אנו לא סוקרים את האוכלוסיה של Match,

אנחנו סוקרים את אוכלוסיית אמריקה.

אנו משתמשים במעל 5,000 איש,

מדגם מייצג של אמריקנים
המבוסס על מפקד האוכלוסין של ארה"ב.

יש בידינו כעת נתונים על מעל 30,000 אנשים.

ובכל שנה ושנה,

אני רואה כמה דפוסים חוזרים.

בכל שנה כשאני שואלת את השאלה,

מעל 50 אחוז מהאנשים
מדווחים שהיה להם סטוץ –

לא בהכרח בשנה האחרונה,
אבל במהלך חייהם –

ל-50 אחוז מהם היה "יזיז"

במהלך חייהם,

ומעל 50 אחוז חיו עם בן-זוג לאורך זמן

לפני שהתחתנו.

אמריקנים חושבים שזוהי קלות ראש.

אני הטלתי ספק בכך כבר מזמן.

הדפוסים חזקים מאד.

חייב להיות הסבר דרוויניסטי כלשהו –

ולא שכל-כך הרבה אנשים הם משוגעים.

ואז נתקלתי בסטטיסטיקה שהייתה לי מאד ברורה.

זה היה מאמר אקדמי מעניין מאד

ובו מצאתי ש -67% מהרווקים באמריקה היום

אשר חיים לאורך זמן עם מישהו,

עדיין לא התחתנו כי הם חוששים מגירושים.

הם חוששים מההשלכות החברתיות,

המשפטיות, הרגשיות,

והכלכליות של גירושים.

לכן אינני חושבת שמדובר בקלות ראש.

אני חושבת שזו זהירות.

רווקים כיום רוצים לדעת
כל פרט ופרט על בני הזוג

לפני שהם מתחתנים.

לומדים הרבה מאד "בין הסדינים",

לא רק על איך מישהו "עושה אהבה",

אלא גם האם הוא טוב לב,

האם הוא מסוגל להקשיב

ובגילי,

האם יש לו חוש הומור.

(צחוק)

ובעידן בו עומדות בפנינו אפשרויות רבות מדי,

והפחד מפני הריון ומחלות הוא קטן מאד

ואין לנו כל תחושת בושה
לקיים יחסי מין לפני הנישואים,

אני חושבת שאנשים
"לוקחים את הזמן" בענייני אהבה.

ובפועל, מה שקורה הוא,

שאנו רואים הרחבה רבה
של שלב טרום ההתחייבות

לפני ענידת הטבעת.

פעם נישואים היו תחילת מערכת היחסים,

כיום הם הפִינָלֶה.

אולם המוח האנושי –

(צחוק)

המוח האנושי תמיד מנצח,

ואכן, בארצות הברית היום,

86% מהאמריקנים יתחתנו עד גיל 49.

גם בתרבויות שונות ברחבי העולם
היכן שלא מתחתנים לעיתים כה קרובות,

בסוף אנשים משתקעים
עם בן-זוג אחד לטווח ארוך.

ואז התחוור לי:

במהלך התקופה המורחבת
של שלב הטרום-התחייבות,

אם אפשר להפטר ממערכות יחסים רעות
בטרם נישאים,

אולי נראה יותר נישואים מאושרים.

לכן ערכתי מחקר על 1,100
אנשים נשואים באמריקה –

לא באתר Match.com, כמובן –

ושאלתי אותם שאלות רבות.

אבל אחת השאלות היתה,

"האם היית נישא בשנית
לאדם אליו אתה נשוי היום?"

ו-81% מהאנשים ענו "כן".

למעשה, השינוי הגדול ביותר
בחיי האהבה והמשפחה המודרנים

היא לא הטכנולוגיה.

הוא אפילו לא האהבה האיטית.

למעשה אלו הנשים
שנוהרות אל תוך שוק העבודה

בתרבויות שונות ברחבי העולם.

במשך מיליוני שנים,

אבותינו חיו בקבוצות קטנות
של ציידים ולקטים.

הנשים עברו מרחק רב בעבודתם
כדי ללקט את הפירות והירקות.

הן שבו הביתה עם 60% עד 80%
מארוחת הערב.

הכנסה כפולה היתה
לחם חוקה של המשפחה,

ונשים נתפסו כחזקות
בדיוק כמו הגברים

מבחינה כלכלית, חברתית ומינית.

ואז לפני כ-100,000 שנים הסביבה השתנתה,

התחלנו להתיישב במשקים

והגבר והאישה כאחד נעשו מחויבים, באמת,

להנשא לאדם הנכון,

מהרקע המתאים,

מהדת המתאימה

ומהקשרים המשפחתיים, החברתיים
והפוליטיים הנכונים.

עבודתם של הגברים נעשתה חשובה יותר:

הם הזיזו סלעים, כרתו עצים,
חרשו את האדמה.

הביאו את התוצרת לשוק המקומי

ושבו הביתה עם סחורה שוות ערך לכסף.

ובמקביל לזה,

אנו רואים עלייה של אמונות רבות:

האמונה בבתולין בעת הנישואים,

נישואים בשידוך –
אך ורק דרך שידוך –

האמונה שהגבר הוא ראש המשפחה,

שמקומה של האישה הוא בבית

והכי חשוב,

"כבדי את בעלך"
ו"עד שהמוות יפריד ביננו"

כל אלה אינם עוד.

הם נעלמים, ובמקומות רבים,

כבר אינם.

אנו נמצאים כעת במהפכת נישואים.

אנו מתנערים מ-10,000 שנות מסורת חקלאית

ונעים קדימה לעבר
יחסים שוויוניים בין המינים –

דבר התואם מאוד, לדעתי,
לנפש האנושית הקדומה.

אינני פוליאנה,

ישנם די דברים שצריך לבכות עליהם.

חקרתי גירושים ב-80 תרבויות,

חקרתי, כפי שציינתי, בגידה ברבות מהן –

ישנן בעיות בלי סוף.

כפי שאמר פעם המשורר
וויליאם באטלר ייטס,

"אהבה היא הדבר העקום."

ואני הייתי מוסיפה,
"אף אחד לא יוצא ממנה חי."

(צחוק)

לכולנו יש בעיות.

אבל למעשה, נראה לי שהמשורר
רנדל ג'ארל מסכם זאת הכי טוב.

הוא אמר: "עולם חיי המשפחה,
החשוך והלא נוח –

בו הגדול יכול להיכשל,
והצנוע ביותר להצליח."

אך אסיים בכך:

האהבה וההתקשרות ינצחו,

הטכנולוגיה לא יכולה לשנות זאת.

ואסכם בכך שאומר

שכל הבנה של היחסים בין בני אדם
חייבת לקחת בחשבון

את אחד הגורמים המכריעים החזקים ביותר
בהתנהגות האנושית:

שהוא בלתי נדלה,

סתגלן

וקדמוני: הדחף האנושי לאהוב.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)

קלי סטואצה: תודה רבה לך על זה, הלן.

כפי שאת יודעת, ישנה דוברת נוספת כאן איתנו

שעוסקת בתחום שלך.

היא ניגשת אליו מזווית אחרת.

אסתר פרל היא מטפלת פסיכולוגית
שעובדת עם זוגות.

את חוקרת נתונים,

אסתר חוקרת את הסיפורים
שהזוגות מספרים לה

כשהם פונים אליה לעזרה.

נבקש ממנה להצטרף אלינו לבמה.

אסתר?

(מחיאות כפיים)

אז אסתר,

כשצפית בשיחה של הלן,

האם היה חלק כלשהו

שהדהד לך דרך העדשה של עבודתך שלך

שהיית רוצה להתייחס אליו?

אסתר פרל: זה מעניין, כי מצד אחד,

הצורך באהבה הוא אוניברסלי
ונמצא בכל מקום בכל עת.

אך הדרך שבה אנו אוהבים –

המשמעות שאנו נותנים לזה –

החוקים ששולטים ביחסים שלנו, אני חושבת,

משתנים מיסודם.

אנחנו באים ממודל שעד כה,

היה מוסדר בעיקר סביב תפקיד ומחוייבות,

הצרכים של הכלל ונאמנות.

והעברנו את זה

למודל של בחירה חופשית וזכויות הפרט,

ואושר והגשמה עצמית.

אז, זה היה הדבר הראשון שחשבתי,

שהצורך לא משתנה,

אבל ההקשר והדרך שבה
אנו מנהלים את מערכות היחסים האלה

משתנים מאד.

על פרדוקס הבחירה –

את יודעת, מצד אחד, אנחנו מתענגים על החידוש

ועל העליזות, אני חושבת,

שאפשרי שיהיו לנו כל כך הרבה אפשרויות.

ובאותו זמן,

כשאת מדברת על עומס היתר הקוגניטיבי,

אני רואה הרבה, הרבה אנשים

שחוששים מאי הודאות והספק העצמי

שבאים יחד עם כמות האפשרויות הרבה,

ויוצרים מקרה של FoMO

ואז מוביל אותנו –

FoMO, חרדת החמצה,
או הפחד לפספס –

זה כמו השאלה "איך אני יודעת
שמצאתי 'את האחד' –

"את האחד הנכון?"

אז יצרנו את הדבר שאני קוראת לו
"אי-בהירות יציבה".

אי-בהירות יציבה זה
כשאתה חושש מדי להיות לבד

אבל באותו זמן גם לא מעוניין
להתחייב לבניית מערכת יחסים אינטימית.

זו מערכת של טקטיקות שמאריכות
את תקופת אי-הוודאות במערכת היחסים

אך גם את אי-הוודאות לגבי הפרידה.

אז כאן באינטרנט יש שלוש עיקריות.

אחת היא "הקפאה" ו"בישול על אש קטנה"

שהן טקטיקות עיכוב נהדרות,

שמציעות מעין דפוס של המתנה או השהייה

המדגיש את אי ההגדרה של טיב היחסים

ובאותו זמן מעניק לך עקביות נוחה ומספקת

ומידה מספקת של חופש
של הגבולות הבלתי מוגדרים.

(צחוק)

כן?

ואז יש את מה שמכונה "גוסטינג".

גוסטינג זה בעקרון,

כשאתה נעלם באופן פתאומי ממסת הטקסטים,

וכך אינך צריך להתמודד עם הכאב
שאתה גורם לאחר,

כי אתה גורם לכך שהוא יהיה
בלתי נראה אפילו לך.

(צחוק)

כן?

אז חשבתי לעצמי – אלה המילים שעלו בראשי
בזמן שהקשבתי לך,

שאוצר מילים מייצר גם מציאות,

ובאותו זמן,

זאת השאלה שלי אלייך:

האם את חושבת שכאשר ההקשר משתנה,

זה עדיין אומר שאופי האהבה נשאר כפי שהיה?

את חוקרת את המוח ואני חוקרת
יחסים בין אנשים ואת הסיפורים שלהם,

אז לדעתי זה כל מה שאמרת, ועוד.

אבל אני לא תמיד יודעת באיזו מידה
השינוי בהקשר...

האם בנקודה מסוימת זה מתחיל להשתנות –

אם המשמעות משתנה,
האם זה משנה את הצורך,

או האם הצורך ברור בהקשר הכללי?

הלן פישר: וואו! טוב –

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

טוב, יש פה שלוש נקודות, נכון?

ראשית, לשאלתך הראשונה:

אין ספק שאנחנו השתנינו,
שכעת אנחנו רוצים לאהוב מישהו,

ובמשך אלפי שנים היה עלינו
להתחתן עם האדם הנכון

מהרקע המתאים והקשרים המשפחתיים הנכונים.

ובעצם, במחקרים שלי של 5,000 איש בכל שנה,

שאלתי אותם, "מה אתם מחפשים?"

ובכל שנה ושנה, מעל 97% ענו –

א"פ: הרשימה מתארכת –

ה"פ: לא.

הדבר הבסיסי הוא שמעל 97% מהאנשים

רוצים מישהו שיכבד אותם,

מישהו שהם יכולים לבטוח בו ולהאמין לו,

מישהו שגורם להם לצחוק,

מישהו שמפנה זמן כדי להיות איתם,

ומישהו שמושך אותם מבחינה פיזית.

זה אף פעם לא משתנה.

ויש בהחלט – את יודעת, ישנם שני צדדים –

א"פ: אבל את יודעת איך אני קוראת לזה?

זה לא מה שאנשים נהגו לומר –

ה"פ: זה נכון בדיוק.

א"פ: הם אמרו שהם רוצים
מישהו כדי שתהיה להם חברות,

תמיכה כלכלית, ילדים.

אנחנו עברנו מחברה יצרנית לחברה שירותית.

(צחוק)

זה קרה בתרבות הרחבה וזה קורה גם בנישואים.

ה"פ: נכון, אין שאלה לגבי זה.

אבל זה מעניין, דור המילניום
בעצם רוצה להיות הורים טובים מאד,

בעוד שהדור מעליהם רוצה נישואים טובים מאד

ופחות ממוקד בלהיות הורים טובים.

רואים את כל ההבדלים הדקים האלה.

ישנם שני חלקים בסיסיים של האישיות:

יש את התרבות שלך – כל מה שגדלת עליו
שעליך לעשות ולהאמין ולהגיד –

ויש את המזג שלך.

ומה שאני דיברתי עליו הוא המזג.

והמזג בהחלט משתנה עם השתנות הזמנים

והשתנות האמונות.

ולגבי פרדוקס הבחירה,

אין ספק שזוהי צרה צרורה.

היו מיליוני שנים בהן היית רואה
את הנער החמוד הזה

בצדו השני של האגם,

והיית הולכת על זה.

א"פ: כן, אבל את –

ה"פ: אני רוצה לומר דבר אחד נוסף,

השורה התחתונה היא, בחברות של ציידים-לקטים,

היו להם בדרך כלל שניים או שלושה בני זוג
במהלך חייהם,

הם לא היו מרובעים!

ואני לא טוענת שאנחנו כן,

אבל השורה התחתונה היא,
שתמיד היו לנו אלטרנטיבות.

האנושות תמיד –

למעשה, המוח בנוי כך שיוכל לבצע "איזון",

לנסות ולהחליט:

לבוא, להישאר? ללכת, להישאר?

מה הן ההזדמנויות כאן?

איך אני מתנהג שם?

ואני חושבת שאנו רואים עוד תצוגה של זה כעת.

ק"ס: טוב, תודה רבה לשתיכן.

אני חושבת שיהיו לכן מיליון בני זוג
לארוחת הערב היום!

(מחיאות כפיים)

תודה לכן, תודה רבה.