-
(מוזיקה איטית)
-
(חייגן טלפוני)
-
[סלמן תור, אמן]
-
(מוזיקה איטית)
-
["ירוק אמרלד של סלמן תור"]
-
(צלצולי טלפון)
-
- הלו.
-
[אבא בטלפון]
-שלום, מה שלומך בן?
-
[טור] -הכל בסדר!
-
-מה קורה איתך?
-
אני חושב שסיפרתי לך על זה,
-
הציור הקטן הזה הולך למוזיאון.
-
הוא הולך להיות תלוי בשלב הבא
של ציורים היסטוריים
-
מהולנד של המאה השבע עשרה.
-
קוראים לו מוזיאון פריק.
-
בעיני זה כנראה הדבר הכי טוב
-
שאי פעם הולך לקרות, אי פעם. (צוחק)
-
בלתי נתפס לחלוטין,
-
כמו לפני שנתיים.
-
אז אני פשוט ממש מתרגש.
-
(מוזיקה איטית)
-
רוב הציורים האלה מבוססים על זיכרון
-
או הפנטזיה של זיכרון של התבגרות
-
במעין מקום שמרני.
-
[לאהור, פקיסטן, 1990]
-
(ילדים שרים)
-
לגדול כילד נשי בתרבות בעיקר הומופובית,
-
זה מרגש לשים את זה ליד
-
התמונות האלה של חופש קיצוני.
-
(מוזיקה איטית)
-
למעשה, זה סוג של חופשי בצורה מעצבנת.
-
אני מתמקד על הרעיון שהחירויות
-
שכולנו מקבלים כאן כמובן מאליהן
-
הן די פגיעות.
-
(מוזיקה איטית)
-
אז בשנת 2002, כשעברתי לכאן,
-
זה היה שינוי מוחלט בחיי
-
כי מעולם לא הייתי בארצות הברית לפני כן.
-
הלכתי ישר לעיר של קולג'.
-
בעיני זה היה קסום כי לכולם היה שיער ארוך.
-
זה היה בסדר להיות הומו.
-
נכנסתי לתולדות האמנות האירופית
-
בפעם הראשונה.
-
(ניירות משפשפים)
-
זה היה ציור חשוב עבורי
-
ולא הסתכלתי בו במשך זמן רב.
-
אז זה באמת, סוג של מעודן--
-
פשוט הומו ממש. (צוחק)
-
שזה נהדר
-
אבל כאילו, אתה יודע,
-
בדיעבד כנראה לא הייתי שם את הזין שם.
-
זה כאילו כל כך מיותר ואין לזה אפילו צל.
-
(אנשים צוחקים)
-
[גבר, מחוץ למסך]
- אין לו צל.
-
[טור] כן אין לזה צל.
-
(מוזיקה קצבית)
-
ציירתי ציור ב-2019.
-
חשבתי על זה
-
וידעתי מה אני הולך לעשות
-
זה היה הולך להיות כמו
הלילה הזה, מאוחר בלילה
-
סצנת דירה עם שלושה
בחורים אלה שנהנים מהחיים.
-
(מוזיקה קצבית)
-
זה היה ירוק ואני הייתי
פשוט כל כך מרוצה ממנו.
-
(מוזיקה קצבית)
-
יש משהו זוהר בירוק אזמרגד
-
ומשהו לילי, מזמין.
-
(מוזיקה קצבית)
-
רציתי פשוט לחקור את הצבע הזה זמן מה.
-
(מוזיקה קצבית)
-
הדבר הספציפי הזה שאני עושה,
-
אני חושב עליהם כעל "שלוליות הומואים".
-
הם סוג של ערימות של חפצים
-
וחלקי גוף צינוריים.
-
בחלקי הגוף האלה יש גם כמו,
-
רק אשכים ורק רגליים וזה שעיר
-
וזה פשוט בכל מקום.
-
רציתי להיכנס לתוך המרחב הסוריאליסטי הזה
-
כאשר התכוונתי להראות את זה
בחדר ורמיר ב-פריק
-
כי זה די מדהים, אבל גם פתטי.
-
אז פשוט רציתי להשתמש בדברים
-
שבדמיון שלי הם סמלים אישיים--
-
מעין התקנה של חזות מאופרים
-
שנראים במעורפל בודהיסטים או אירופאים.
-
אז, אתה יודע, הציורים האלה הם באמת
-
רק על מיפוי קומפוזיציה.
-
(מוזיקת פסנתר)
-
(רכבת תחתית עוברת)
-
(מוזיקת פסנתר)
-
הציורים מתובלים עם
-
תרחישים מסויטים שמבוססים על חרדות
-
(מוזיקת פסנתר)
-
וסוג התנועה בין
-
להיות אדם חדש ומועצם
בעיר, אבל גם,
-
רגעים של התדרדרות
-
ואולי אפילו השפלה. (צוחק)
-
העבודה שלך, אני פשוט אוהב
את הביטחון שבה.
-
זה פשוט, זה כל כך זורם
-
[דורון לנגברג, אמן]
-
כשאתה משתמש בקשת בענן כסמל.
-
כשאתה משתמש בקשת בענן
כסמל. ["סלמן" מאת דורון לנגברג]
-
[דורון לנגברג]
- כשציירת אותי, אני מרגיש שלכדת
-
משהו כל כך ספציפי.
-
[טור] הציורים הם השתקפות
-
של רוב השיחות שיש לי עם החברים שלי.
-
חברויות קוויריות על בחורים צעירים נשיים
-
שמעורבים או נחבאים בתרבות הקוסמופוליטית.
-
(מוזיקה קצבית)
-
ואז זה השני.
-
[אורח] - ויש גם ציור, נכון?
-
[טור] - כן, הציור כאן.
-
(מנוע המכונית רועם)
-
(צעדים)
-
שנינו אוהבים את הדברים כאן.
-
אנחנו מסתכלים עליהם הרבה,
-
הרבה מההשראה שלנו מגיעה
מהיצירות ההיסטוריות הללו.
-
זה דבר ממש סוריאליסטי
להיות חלק ממשהו
-
זה יכול להיראות קצת כמו מגדל שנהב לפעמים.
-
(מוזיקה איטית)
-
[לנגברג] זה מה שראינו,
-
כאילו, כל החיים שלנו.
-
חושבים עליהם כפשוט שפה רציפה
-
והיסטוריה,
-
ולקיים את זה בשיחה ישירה
-
הוא משהו שלא בהכרח חשבתי שיקרה.
-
(צוחק)
-
[טור] להיות ממדינה פוסט-קולוניאלית
-
שבה המפגש עם אירופה שינה
-
והפך את אותו אזור.
-
זה בערך כמו לחזור
מעגל מלא, במובן מסוים.
-
וזה מרגיש ממש אבל ממש
חשוב ופיוטי.
-
(מוזיקה קצבית)