אני בנו של מחבל. כך בחרתי בשלום.

ב 5 בנובמבר, 1990,

אדם בשם אל סעיד נוסייר נכנס

לתוך מלון במנהטן

ורצח את הרבי מאיר כהנא,

ראש הליגה להגנה יהודית.

נוסייר נמצא ראשית לא אשם ברצח,

אבל בעודו מרצה מאסר על עברות פחותות,

הוא ואנשים אחרים החלו לתכנן תקיפות

על כתריסר מטרות בעיר ניו יורק,

כולל מנהרות, בתי כנסת

ומטה האומות המאוחדות.

למזלנו, התוכניות האלו סוכלו

על ידי מודיע של ה FBI.

למרבה הצער, הפיצוץ ב 1993

של מרכז הסחר העולמי לא סוכל.

נוסייר הורשע לבסוף

במעורבות שלו במזימה.

אל-סעיד נוסייר הוא אבי.

נולדתי בפיטסבורג, פנסילבניה

ב 1983, לו, מהנדס מצרי,

ואם אמריקאית אוהבת ומורה בבית ספר יסודי,

שיחד ניסו ככל יכלתם

ליצור לי ילדות מאושרת.

זה לא היה עד שהיית בן שבע

שהדינמיות המשפחתית שלי התחילה להשתנות.

אבי חשף אותי לצד באיסלאם

שלמעט אנשים, כולל רוב המוסלמים,

יוצא לראות.

זה היה הנסיון שלי שכשאנשים

לוקחים את הזמן לתקשר אחד עם השני,

זה לא לוקח הרבה זמן להבין שלרוב,

כולנו רוצים את אותם הדברים בחיים.

עם זאת, בכל דת, בכל אוכלוסיה,

אתם תמצאו אחוז קטן של האנשים

שמחזיקים את אמונתם כל כך חזק

שהם מרגישים שהם חייבים
להשתמש בכל דרך אפשרית

כדי לגרום לאחרים לחיות כמוהם.

כמה חודשים לפני המעצר שלו,

הוא ישב והסביר

שבמשך סופי השבוע האחרונים, הוא וכמה חברים

הלכו למטווח בלונג איילנד

לאימוני קליעה.

הוא אמר לי שאני אלך איתו בבוקר למחרת.

הגענו למטווח קלוורטון,

שללא ידיעת הקבוצה שלנו היה תחת מעקב

של ה FBI.

כשהגיע תורי לירות,

אבי עזר לי להחזיק את הרובה על הכתף

והסביר לי איך לכוון למטרה

במרחק של בערך 30 מטר.

באותו יום, הכדור האחרון שיריתי

פגע באור כתום קטן שישב על המטרה

ולהפתעת כולם, בעיקר שלי,

כל המטרה עלתה בלהבות.

דודי פנה לאנשים האחרים,

ובערבית אמר, "איבן אבו."

הבן כמו אביו.

כולם היו מאוד משועשעים מההערה הזו,

אבל זה לא היה עד לפני כמה שנים

שהבנתי לגמרי מה הם חשבו שכל כך מצחיק.

הם חשבו שהם ראו בי את אותו הרס

שאבי היה מסוגל לו.

האנשים האלו בסופו של דבר הורשעו

בהבאת וואן מלא ב 500 קילו של חומר נפץ

לתוך החניון התחתון במגדל הצפוני
של מרכז הסחר העולמי,

מה שגרם לפיצוץ שהרג שישה אנשים

ופצע 1,000 אחרים.

אלה היו האנשים שהיו לי מודל.

אלה היו האנשים להם קראתי אמו, שמשמעו דוד.

עשהגעתי לגיל 19,

עברתי כבר 20 פעמים בחיי,

וחוסר היציבות במהלך הילדות שלי

לא באמת סיפקה לי הזדמנות

להתחבר הרבה.

כל פעם שהייתי מתחיל להרגיש נוח עם מישהו,

הגיע הזמן לארוז ולעבור לעיר הבאה.

להיות הפנים החדשות הקבועות בכיתה,

הייתי פעמים רבות המטרה לבריונים.

שמרתי על הזהות שלי בסוד מחברי הכיתה שלי

כדי להמנע מלהפוך למטרה,

אבל מסתבר, שלהיות הילד השקט,
השמנמן והחדש בכיתה

היה יותר ממספיק תחמושת.

אז את רוב הזמן, ביליתי בבית

קראתי ספרים וראיתי טלויזיה

או שיחקתי במשחקי וידאו.

מהסיבות האלו, הכישורים החברתיים שלי חסרים,

אם להיות עדין,

ולגדול בבית לא סובלני לאחרים,

לא הייתי מוכן לעולם האמיתי.

גודלתי לשפוט אנשים

בהתבסס על מידות שרירותיות,

כמו הגזע או הדת של אדם.

אז מה פתח את עיני?

אחת מהחוויות הראשונות שלי

שאתגרו את דרך החשיבה הזו

היתה בזמן הבחירות לנשיאות של 2000

דרך קבוצת הכנה למכללה,

הייתי יכול לקחת חלק

בועידת הנוער הלאומית בפילדלפיה.

הקבוצה הספציפית שלי התמקדה באלימות נוער,

ובתור קורבן לבריונות במשך רוב חיי,

זה היה נושא שהיתה לי תשוקה חזקה אליו.

החברים בקבוצה שלנו הגיעו מכל מקורות החיים.

יום אחד לקראת סוף הועידה,

גיליתי שאחד מהילדים שהתחברתי איתם

היה יהודי.

עכשיו, זה לקח כמה ימים

לפרט הזה להחשף,

והבנתי שלא היתה עוינות טבעית

ביניינו.

מעולם לא היה לי חבר יהודי לפני כן,

ולמעשה היתה לי תחושה של גאווה

בלהיות מסוגל לעבור את המחסום

שרוב חיי גרמו לי להאמין

שהיה בילתי ניתן לחציה.

נקודת מפנה עיקרית נוספת באה

כשמצאתי עבודת קיץ בבוש גרדנס,

פארק שעשועים.

שם, הייתי חשוף לאנשים
מכל האמונות והתרבויות,

והחוויה הזו הוכחה כמשמעותית

להתפתחות של הדמות שלי.

רוב חיי, לימדו אותי

שהומוסקסואליות היתה חטא, ודרך זה,

שכל האנשים ההומואים היו השפעה שלילית.

במקרה, היתה לי הזדמנות

לעבוד עם כמה מבצעים גאים

בהופעה שם,

ובמהרה גיליתי שרבים מהם
היו האנשים הכי נחמדים,

והכי פחות שיפוטיים שאי פעם פגשתי.

לחוות בריונות בתור ילד

יצר בי תחושה של אמפתיה

כלפי הסבל של אחרים,

וזה בא לי מאוד לא בטבעיות

להתייחס לאנשים נחמדים

בדרך שונה מהדרך בה הייתי רוצה שיתחסו אלי.

בגלל ההרגשה הזו, הייתי מסוגל

להתנגד לסטראוטיפים שלימדו אותי כילד

עם נסיון ואינטראקציות של החיים האמיתיים

אני לא יודע איך זה להיות הומוסקסואל,

אבל אני מכיר היטב את התחושה של להישפט

על משהו שמעבר לשליטה שלך.

אז הגיע ה"דיילי שואו."

על בסיס יומי, ג'ון סטיוארט הכריח אותי

להיות כנה אינטלקטואלית
עם עצמי בנוגע לגזענות שלי

ועזר לי להבין שהגזע של אדם,

הדת או הנטיה המינית

לא היו קשורים לאיכות האופי של האדם.

הוא היה בדרכים רבות דמות אב בשבילי

כשהייתי נואש לאחת.

השראה יכולה לבוא פעמים רבות ממקום לא צפוי,

והעובדהה שקומיקאי יהודי עשה יותר

להשפיע על השקפות העולם שלי חיובית

מאבי הקיצוני

לא עברה ללא תשומת לב.

יום אחד, היתה לי שיחה עם אימי

על איך השקפת העולם שלי התחילה להשתנות

והיא אמרה לי משהו

שאני אחזיק קרוב לליבי

כל עוד אני חי.

היא הביטה בי בעיניים עייפות

של מישהו שחווה

מספיק דוגמטיזם לחיים שלמים, ואמרה,

"אני עייפה מלשנוא אנשים."

באותו רגע, הבנתי כמה אנרגיה שלילית

זה דורש כדי להחזיק את השנאה הזו בתוככם.

זאק איברהים הוא לא שמי האמיתי.

שיניתי אותו כשמשפחתי החליטה

לשים קץ לקשר עם אבי

ולהתחיל חיים חדשים.

אז למה שאחשוף את עצמי

ופוטנציאלית אשים את עצמי בסכנה?

ובכן, זה פשוט.

אני עושה את זה בתקווה שאולי מישהו יום אחד

שמרגיש צורך להשתמש באלימות

אולי ישמע את הסיפור שלי ויבין

שיש דרך טובה יותר,

שלמרות שהייתי נתון

לאידיאולוגיה האלימה וחסרת הסבלנות הזו,

שלא הפכתי לפנאטי.

במקום, בחרתי להשתמש בניסיון שלי

ללחום בטרור,

ללחום בחוסר סובלנות,

אני עושה את זה עבור הקורבנות של הטרור

ואהוביהם,

לכאב הנורא ולאובדן

שהטרור כפה על חייהם.

עבור נפגעי הטרור, אני אדבר

נגד המעשים חסרי ההגיון האלה

ואגנה את הפעולות של אבי.

ועם העובדה הפשוטה הזו, אני עומד פה כהוכחה

שאלימות לא מושרשת בדת או גזע של מישהו,

ושהבן לא חייב ללכת

בדרכיו של אביו.

אני לא אבי.

תודה לכם. (מחיאות כפיים)

תודה לכם, כולכם. (מחיאות כפיים)

תודה לכולם. (מחיאות כפיים)

תודה לכם. (מחיאות כפיים)