קמרון ראסל: מראה זה לא הכל. האמינו לי, אני דוגמנית.

קמרון ראסל מודה שהיא זכתה ב"לוטו גנטי": היא גבוהה, יפה ודוגמנית להלבשה תחתונה. אבל אל תמהרו לשפוט אותה לפי המראה שלה. בהרצאה חסרת פחד זו, היא מציגה מבט אירוני ומר על התעשיה שגרמה לה להיראות מאוד מפתה כבר בהיותה בקושי בת 16. (צולם ב-TEDxMidAtlantic.)

שלום. שמי קמרון ראסל,

ובמשך זמן-מה לאחרונה

אני דוגמנית.

למעשה, במשך 10 שנים.

אני מרגישה כאילו שיש מתח של אי-נוחות

עכשיו בחדר,

כי לא הייתי צריכה ללבוש את השמלה הזו. (צחוק)

למרבה המזל הבאתי תלבושת אחרת.

זוהי החלפת הבגדים הראשונה על בימת TED,

כך שאתם הגברים התמזל מזלכם להיות עדים לזה, כך נדמה לי.

אם גרמתי לכמה נשים חרדה גדולה כשעליתי,

אין צורך לומר לי עכשיו, כי אגלה זאת

יותר מאוחר בטוויטר. (צחוק)

אציין גם שנפלה בחלקי

זכות מיוחדת להיות מסוגלת לשנות את מה שאתם

חושבים עליי בתוך 10 שניות קצרצרות.

לא כל אחד זוכה לעשות זאת.

עקבים אלה מאוד לא נוחים,

אז טוב שאני לא מתכוונת לנעול אותן. החלק הגרוע ביותר

הוא לשים סוודר זה על ראשי

כי אז כולכם תצחקו עליי,

אז אל תזוזו כאשר הוא מעל ראשי.

בסדר.

מדוע עשיתי את כל זה?

זה היה מביך.

ובכן,

אני מקווה שלא מביך כמו בתמונה זו.

תמונה, יש בה עוצמה,

אבל תמונה היא גם שטחית.

גרמתי אצלכם לשינוי מחשבתי מוחלט בנוגע אליי בתוך 6 שניות.

ובתמונה זו,

למעשה מעולם לא היה לי חבר בחיי.

חשתי לגמרי לא בנוח,

והצלם אמר לי לקמר את גבי לאחור

ולשים את ידי בתוך השיער של הבחור.

כמובן, מלבד ניתוחים,

או השיזוף המזוייף שקיבלתי לפני יומיים לצורך עבודתי,

יש מעט מאוד שביכולתנו לעשות כדי לשנות את מראנו.

אבל איך שאנו נראים, עד כמה שזה שטחי ולא תלוי בנו,

יש לזה השפעה עצומה על חיינו.

היום, בשבילי, להיות חסרת פחד פירושו להיות כנה.

ואני על הבמה הזאת כי אני דוגמנית.

אני על הבמה הזאת כי אני אישה יפה, לבנה,

בתעשיה שלי אנו קוראים לזה בחורה סקסית.

אני מתכוונת לענות על השאלות שאנשים תמיד שואלים אותי,

אבל עם טוויסט הכרחי לצורך הכנות.

השאלה הראשונה היא, איך הופכים להיות דוגמנית?

ואני עונה, "אה, גילו אותי", אבל זה חסר משמעות.

הסיבה האמיתית שהפכתי להיות דוגמנית היא

שזכיתי בלוטו גנטי, זכיתי במורשת.

אולי אתם תוהים איזו מורשת.

ובכן, במשך כמה מאות שנים האחרונות

הגדרנו את היופי לא רק בתור בריאות, נעורים

וסימטריה שאנחנו מתוכנתים ביולוגית להעריץ,

אלא גם בתור גיזרה גבוהה, דקה,

ונשיות ועור לבן.

זוהי מורשת שנבנתה בשבילי,

וזו המורשת שאני פודה עכשיו במזומנים.

אני יודעת שישנם אנשים בקהל

שמעלים ספקות בנקודה זו,

אולי יש כמה אנשי אופנה האומרים לעצמם,

"רגע. נעמי. טיירה. ג'ואן סמולס. ליו ווין."

ראשית, אני מעריכה את הידע שלכם בדוגמנות.

מאוד מרשים. (צחוק)

אבל לצערי עליי להודיע לכם שבשנת 2007

דוקטורנט נלהב מאוניברסיטת ניו-יורק ספר

את כל הדוגמניות הפעילות, כל אחת שעבדה,

ומתוך ה-677 שהיו פעילות,

27 בלבד, או פחות מ-4 אחוז, לא היו לבנות.

השאלה הבאה שאנשים שואלים אותי,

"האם אוכל להיות דוגמנית כאשר אגדל?"

התשובה הראשונה היא, "איני יודעת, אף פעם לא הייתי אחראית על דבר כזה."

אבל התשובה השנייה, שהיא גם מה שאני באמת רוצה לומר לילדות אלו, "מדוע?

אתן יכולות להיות כל דבר.

את יכולה להיות נשיאת ארצות הברית,

או הממציאה של האינטרנט הבא,

או מנתחת בית-חזה משוררת נינג'ה,

שזה יהיה מדהים, כי את תהיי הראשונה."

(צחוק)

אם, לאחר רשימה מדהימה זו, הן עדיין כאילו,

"לא, לא, קמרון, אני רוצה להיות דוגמנית".

טוב, אז אני אומרת, "תהיי הבוס שלי".

כי אני לא אחראית על שום דבר,

את יכולה להיות העורכת הראשית של ווג האמריקאי

מנכ"לית של H&M, או הסטיבן מייזל הבאה.

להגיד שאת רוצה להיות דוגמנית כשתגדלי,

זה כאילו לומר שאת רוצה לזכות בפיס כשתגדלי.

זה לא בשליטתנו, וזה מדהים,

וזה לא קריירה.

אציג לכם עכשיו 10 שנות ידע מצטבר בדוגמנות,

מאחר שזה לא כמו עם מנתחי בית-החזה,

ניתן פשוט לסכמו במשהו כמו -- עכשיו ומייד.

אם הצלם עומד שם

והאור נמצא שם,

והלקוח אומר, "קמרון, אנו רוצים לצלם הליכה"

אז רגל זו הולכת ראשונה, ארוכה ויפה, זרוע זו נעה אחורה, זרוע זו הולכת קדימה,

הראש מסובב שלושת-רבעי, פשוט הולכים קדימה ואחורה,

רק ככה, ומסתכלים אחורה אל החברים הדמיוניים,

300, 400, 500 פעם. (צחוק)

זה ייראה בערך כך. (צחוק)

בתקווה פחות מביך מזו שבאמצע.

זה היה, איני יודעת מה קרה שם.

לצערי, אחרי שהלכת לבית-ספר,

יש לך קורות-חיים ועבדת בכמה עבודות,

אי-אפשר להגיד יותר כל מה שבא לך.

אם רוצים להיות נשיא ארצות-הברית, אבל בקורות-החיים שלך מופיע,

"דוגמנית תחתונים: 10 שנים",

אנשים יביטו בך בזילזול.

השאלה הבאה ששואלים אותי היא, "האם הם מרטשים את כל התמונות?"

כן, הם די מרטשים את כולן,

אבל זה רק חלק קטן ממה שקורה.

תמונה זו היא התמונה הראשונה שאי-פעם צילמתי,

וזו גם הפעם הראשונה שלבשתי ביקיני,

אפילו לא היה לי עדיין מחזור חודשי.

אני יודעת שזה אישי, אבל

הייתי נערה צעירה.

זה איך שנראיתי עם הסבתא שלי כמה חודשים קודם לכן.

הנה אני באותו יום של התצלום הזה.

חברה שלי היתה איתי.

הנה אני במסיבת פיג'מות ימים ספורים לפני שהצטלמתי עבור ווג הצרפתי.

הנה אני בקבוצת הכדורגל ובמגזין V.

והנה אני היום.

ואני מקווה שאתם רואים

שתמונות אלו אינן התמונות שלי.

הן הנגזרות שלי,

שנעשו על-ידי קבוצה של אנשי מקצוע,

על-ידי מעצבי-שיער, אמני איפור, צלמים ומעצבים

וכל העוזרים שלהם, קדם-הפקה ואחרי-הפקה,

והם יוצרים את זה. זו לא אני.

השאלה הבאה ששואלים אותי היא,

"את מקבלת דברים בחינם?"

יש לי יותר מדי עקבים 8 אינץ שאף פעם לא יוצא לי לנעול,

חוץ ממקודם,

אבל הדברים בחינם שאני מקבלת אלה דברים

שאני מקבלת בחינם בחיים האמיתיים, וזה מה שאנחנו לא אוהבות לדבר עליו.

גדלתי בקיימברידג',

ופעם נכנסתי לחנות אבל שכחתי להביא כסף,

אז הם נתנו לי את השמלה בחינם.

כשהייתי נערה, נסעתי עם חברה שלי

שהיתה נהגת איומה והיא עברה באדום וכמובן,

משטרה עצרה אותנו,

כל שנדרש היה "סליחה, שוטר"

וחזרנו לנסוע לדרכנו.

קיבלתי דברים אלה בחינם בגלל איך שאני נראית,

לא בגלל מי שאני, וישנם אנשים שמשלמים את המחיר

בגלל איך שהם נראים, לא בגלל מי שהם.

אני גרה בניו-יורק, ובשנה שעברה,

מתוך 140,000 בני-נוער שנעצרו וערכו עליהם חיפוש,

86 אחוז מהם היו שחורים או יוצאי דרום-אמריקה,

ורובם היו גברים צעירים.

יש רק 177,000 גברים שחורים או יוצאי דרום-אמריקה בניו-יורק,

כך שעבורם, זו לא שאלה של, "האם איעצר?"

אלא "כמה פעמים איעצר? מתי איעצר?"

כאשר ערכתי מחקר לצורך הרצאה זו,

התברר לי שאצל בנות ה-13 בארה"ב,

53 אחוז מתוכן לא אוהבות את גופן,

והמספר עולה ל-78 אחוז עד הגיען לגיל 17.

השאלה האחרונה ששואלים אותי היא,

"איך זה להיות דוגמנית?"

ואני חושבת שהתשובה שהן מחפשות היא,

"אם את תהיי קצת יותר רזה ויהיה לך שיער יותר מבריק,

את תהיי מאושרת עד השמיים."

כשאנחנו מאחורי הקלעים, אנו נותנות תשובות

שאולי גורמות לזה להיראות ככה.

אנחנו אומרות, "זה ממש נפלא לנסוע,

וזה מדהים להתחיל לעבוד עם אנשים יצירתיים, בעלי השראה ונלהבים."

הדברים האלה נכונים, אבל הם רק חצי מהסיפור,

מכיוון שהדבר שאנו לעולם לא אומרות מול מצלמה,

שאף פעם לא אמרתי מול מצלמה,

הוא, "אני חסרת ביטחון".

אני חסרת ביטחון כי

עליי לחשוב כל יום איך אני נראית.

אם אתם אי-פעם תוהים,

"אם יהיו לי ירכיים רזות ושיער מבריק, האם אהיה מאושר יותר?"

אתם רק צריכים לפגוש קבוצת דוגמניות,

כי יש להן את הירכיים הכי דקות ואת השיער הכי מבריק

ואת הבגדים הכי מגניבים, אבל הן כנראה הנשים הכי חסרות ביטחון בקשר לגופן בעולם.

לכן כשכתבתי הרצאה זו, זה היה מאוד קשה

לשמור על איזון אמיתי, כי מצד אחד,

הרגשתי מאוד לא נוח לבוא לכאן ולומר,

"תראו, זכיתי בכל היתרונות הללו בגלל קלפים שחולקו לטובתי",

והרגשתי ממש לא נוח להגיד אחרי זה,

"זה לא תמיד עושה אותי מאושרת."

אבל בעיקר היה קשה לחשוף את המורשת

המיגדרית ואת הדיכוי על רקע גזעי

כאשר אני אחת הנהנות הגדולות ביותר.

אבל אני גם שמחה ומתכבדת להיות כאן על הבמה

ואני חושבת שזה נהדר שקיבלתי הזדמנות לבוא

בטרם חלפו 10 או 20 או 30 שנה שאז הייתי יותר ממוסדת בקריירה שלי,

כי אולי אז לא הייתי מספרת איך קיבלתי את העבודה הראשונה שלי,

או אולי לא הייתי מספרת איך שילמתי עבור הלימודים,

דברים שנראים כל-כך חשובים כרגע.

אם יש מסר בהרצאה זו, אני מקווה שלפיו

כולנו נרגיש נוח יותר להכיר ולהודות

בהשפעתם של הדימויים על תפיסת ההצלחה שלנו

ותפיסת הכישלון שלנו.

תודה. (מחיאות כפיים)