האם עלינו לפשט את האיות?

כמה זמן ואנרגיה אנחנו מקדישים ללמידה האיות? השפה מתפתחת עם הזמן, ועם זה, מתהווים שינויים באיות. האם כדאי להשקיע כמויות גדולות של זמן בשינון כללים אורתוגרפיים עם הרבה יוצאים מן הכלל? קארינה גלפרין, בעלת דוקטורט בספרות ובשפות רומאניות, מציעה שהגיע הזמן לקדם את האופן שבו אנו חושבים על השפה וכיצד אנו כותבים אותה.

הפסדנו הרבה זמן בבית הספר בלימוד איות.

ילדים עדיין מבזבזים הרבה זמן
בבית הספר בנושא האיות.

מסיבה זו אני רוצה לשתף אתכם שאלה.

"האם יש לנו צורך באיות חדש?"

אני חושבת שכן, שאנו צריכים.

או טוב מזה, לדעתי עלינו לפשט את
מה שכבר יש לנו.

לא השאלה ולא התשובה הן חדשות בשפה שלנו.

הן שבות וצצות ממאה למאה מזה זמן רב מאוד.

מאז 1492, כשבמדריך הדקדוק הראשון
של השפה הקסטיליאנית

אנטוניו דה נברייה קבע עבורנו עיקרון
פשוט וברור של האיות שלנו:

"לכן עלינו לכתוב מילים
כפי שאנו מבטאים אותן

ולבטא מילים כפי שאנו כותבים."

לכל צליל תהיה אות תואמת,

וכל אות תייצג צליל אחד,

ואת אלו שלא מייצגות שום צליל יש לבטל.

קריטריון זה, הוא הקריטריון הפונטי,

שאומר שעלינו לכתוב מילים
כפי שאנו מבטאים אותן,

זה קיים ולא קיים בבסיס האיות שלנו היום.

זה משום שהספרדית בניגוד לשפות אחרות

כמו אנגלית או צרפתית,

תמיד הפגינה התנגדות חזקה

לכתוב מילים בצורה שונה מדי
מהצורה בה אנו מבטאים אותן.

אבל לא זו היתה הסיבה שבמאה ה 18

הוחלט כיצד ניצור צורת כתיבה אחידה משלנו

היה קריטריון נוסף שהנחה
חלק ניכר מההחלטות.

זה היה הקריטריון האטימולוגי,

זה שאומר שאנחנו צריכים לכתוב

כפי שהמילים נכתבו בשפתן המקורית,

בלטינית, ביוונית,

וכך נשארנו עם אותיות H
שאנו כותבים אך לא מבטאים

וכך נשארנו עם אותיות B ארוכות ו-V קצרות

שבניגוד למה שאנשים רבים מאמינים

הן אף פעם לא היו מובדלות
בהיגוי השפה הקסטליאנית

אז נשארנו עם G שנשמע קשה
כמו בהיגוי של "gente" (אנשים)

ולפעמים הוא נשמע רך
כמו ב"gato" (חתול).

כך אנו נשארים עם C S Z,

3 אותיות שבמקומות מסוימים
תואמות לצליל אחד,

ובמקרים אחרים ל 2, אך אף פעם לא ל 3.

אני לא באה לספר לכם משהו

שאינכם יודעים מניסיונכם האישי.

כולנו הלכנו לבית הספר,

כולנו השקענו זמן רב בלמידת

כמויות גדולות של זמן של מוח ילדותי גמיש

בהכתבות,

בשינון כללי איות שמלאים ביוצאים מן הכלל.

העבירו לנו בהרבה דרכים משתמעות ומפורשות,

את הרעיון שלאיות

יש תפקיד בסיסי בהתהוות שלנו

אך עם זאת יש לי הרגשה

שהמורים לא שאלו את עצמם
מדוע זה היה כל כך חשוב.

הם אפילו לא העלו בראשם את השאלה,

מה היה התפקיד שמילא האיות?

לשם מה האיות שימש?

והאמת היא שכשמישהו שואל את עצמו את השאלה

התשובה היא די פשוטה
ופחות טרנסצנדנטלית

ממה שבדרך כלל חושבים.

האיות משמש כדי לתקנן את הכתיבה,

כדי שכולנו נכתוב באופן שווה.

ולכן יהיה קל יותר להבין אותנו
כשאנו מקריאים זה לזה.

אבל לעומת היבטים אחרים של השפה,

כמו סימני הפיסוק לדוגמה,

באיות לא מעורכת כל מיומנות
בהבעה אישית

בסימני הפיסוק, כן.

באמצעות סימני הפיסוק אפשר
לשנות את משמעות המשפט.

עם סימני הפיסוק

אני יכולה להטביע מקצב
מסוים במה שאני כותבת,

עם האיות, לא.

האיות יכול להיות טוב או רע

באם והוא מתאים , או לא לכללים התקפים.

אבל אז, האם לא יהיה זה הגיוני
לפשט את הכללים הקיימים

כדי שיהיה קל יותר ללמד
וללמוד להשתמש נכון באיות?

האם לא יהיה זה הגיוני יותר לפשט
את הנורמות הנוכחיות

כך שאת כל הזמן הזה

שאנו מקדישים היום להוראת האיות

נוכל להקדיש לנושאים אחרים בשפה

שלמורכבות שלהם ראויה השקעה של זמן ומאמץ?

מה שאני מציעה זה לא לבטל את הכתיב,

ושכל אחד יכתוב כפי שיחפוץ.

שפה היא כלי לשימוש משותף

ולכן

אני מאמינה שחיוני שנשתמש בה על פי
קריטריונים משותפים.

אבל גם נראה לי חיוני

שקריטריונים משותפים אלו יהיו
הכי פשוטים שאפשר,

בעיקר כי אם נפשט את הכתיב שלנו

לא נאזן את עצמנו כלפי מטה;

כאשר מפשטים את האיות

לא נפחית במאומה את איכותה של השפה.

אני עובדת מדי יום עם הספרות של תור הזהב,

אני קוראת את גרסילסו,
סרוונטס, גונגורה, קבדו,

שלפעמים כותבים "hombre" (אדם) בלי H.

לפעמים הם כותבים
"escribir" (לכתוב) עם V קצר,

וזה לגמרי ברור לי

שההבדל בין טקסטים אלה
ושלנו הוא הבדל של מוסכמה,

או בשל חוסר מוסכמה עדיין בתקופתם,

אבל זה לא הבדל של איכות.

אבל הרשו לי לחזור אל המורים

כי הם דמויות מפתח בסיפור הזה.

הזכרתי לפני זמן מה
שההתעקשות חסרת המחשבה במקצת

שבעזרתה המורים לוחצים
ומוחצים אותנו

בנושא האיות.

אבל האמת היא שהדברים הם כפי שהם,

זה הגיוני לגמרי.

בחברה שלנו,

האיות עובד כאינדקס מועדף

שמאפשר להבדיל בין הפראים
ובין המשכילים לבורים,

באופן עצמאי מהתוכן שנכתב.

אדם יכול להתקבל לעבודה או להידחות

בגלל H שהוא הוסיף או לא הוסיף למה שכתב.

אדם יכול להיות אובייקט לשיימינג ציבורי

בגלל שהציב B במקום לא נכון.

אז בהקשר זה,

כמובן שזה הגיוני להקדיש את הזמן הזה לאיות.

אבל אסור לנו לשכוח

שלאורך ההיסטוריה של השפה שלנו

היו תמיד מורים

או אנשים הקשורים
בהוראה הראשונית של האותיות

אלה שיזמו רפורמות אורתוגרפיות,

אלה שהבינו שבאיות שלנו

לפעמים היה מכשול להעברת ידע

בענייננו, למשל,

סארמינטו, יחד עם אנדרס בלו, הניעו
רפורמה גדולה באיות

שהתחוללה בשפה הספרדית,

והיתה בצ'ילה של אמצע המאה התשע-עשרה.

מדוע אם כך, לא לקחת את המסר של המורים האלו

ולהתחיל לקדם את האיות שלנו?

אני כאן בקבוצה אינטימית של 10000

הייתי רוצה לשים על השולחן

כמה שינויים שלדעתי הגיוני
יהיה להתחיל להתווכח עליהם

הבה נבטל את ה H האילמת.

במקומות שבהם אנו כותבים H,
אבל לא מבטאים שום דבר

לא נכתוב שום דבר.

(מחיאות כפיים)

קשה לי לדמיין איזה סוג קשר סנטימנטלי

יכול להצדיק עבור מישהו את
כל הבעיות שנגרמו על ידי H אילמת.

B ארוכה ו V קצרה, כפי שהזכרנו קודם

מעולם לא הבדילו עצמם בשפה הקסטיליאנית,

(מחיאות כפיים)

בואו ונבחר אחד, זה יכול להיות
כל אחד, נוכל לדון בזה,

לכל אחד יהיו העדפות, כל אחד יכול להתווכח.

ניצמד לאחת וניפטר מהשניה.

G ו-J, בואו ונפריד את הפונקציות

שב-G ישאר צליל חלק, "gato"
(חתול), "mago" (קוסם) "aguila"(עייט)

ושה- J ישמור על צליל מחוספס
"jarabe" (סירופ) "jirafa" (ג'ירפה}

"gente" (אנשים) "argentino" (ארגנטינאי).

ו C ,S, ו-Z הם מקרה מעניין

כי זה מראה שהקריטריון הפונטי
חייב להיות מדריך.

אבל זה לא יכול להיות עיקרון מוחלט.

במקרים מסוימים ההבדלים בהגייה
חייבים להיות משויכים.

עכשיו, נהגתי לומר לפני כן, C S I Z,

במקומות מסויימים הן
מתאימות לצליל אחד, באחרים לשניים.

אם משלוש אותיות נרד לשתיים
זה ייטיב עם כולנו.

לאחדים, שינויים אלה עשויים
להיראות קצת דרסטיים

הם לא באמת.

האקדמיה המלכותית הספרדית,
כל האקדמיות של השפה,

גם מאמיניות שהאיות חייב לעבור שינוי.

שהשפה קשורה להיסטוריה,
למסורות ולמנהגים,

אבל שהיא גם כלי תרגול יומיומי

ושלפעמים הקשר הזה להיסטוריה,
למסורות ולמנהגים

הופך להיות מכשול לשימוש העכשווי

זה מסביר, למעשה, שהשפה שלנו,

הרבה יותר מאחרות שסמוכות אלינו גיאוגרפית

עשו בנו שינויים היסטוריים,

לדוגמה, עברנו מ"orthographia"
ל - "ortografía",

מ -theatro" ל "teatro" (בלי H)
מ -"quantidad" ל" cantidad"

עברנו מ"symbolo" ל "simbolo"

ולאט לאט הם מתחילים
לסלק בחשאי כמה אותיות H אילמות,

במילון של האקדמיה המלכותית

"arpa" (נבל), "armonía"
ניתן לכתוב עם או בלי H

וכולנו בסדר.

נראה לי, גם,

שזה רגע מתאים במיוחד לדון בנושא זה

תמיד אומרים לנו שהשפה משתנה באופן ספונטני,

מלמטה למעלה,

שהמשתמשים הם אלה שמשלבים מילים חדשות,

הם אלה שמציגים שינויים דקדוקיים

ושהסמכות, במקומות אחדים אקדמיה,

במקומות אחרים מילון,
במקומות אחרים רשות כלשהי,

הרבה יותר מאוחר, מקבלת ומשלבת אותם.

זה נכון רק עבור כמה רמות של השפה,

זה נכון לגבי הרמה הלקסיקלית,
עבור רמת המילים,

זה פחות נכון ברמה הדקדוקית,

וכמעט, הייתי אומרת שזה לא נכון
עבור רמת האיות

שתמיד השתנתה מבחינה היסטורית
מלמעלה למטה.

תמיד היו אלה המוסדות

שקבעו את הסטנדרטים והציעו את השינויים.

למה אני אומרת שזה זמן מתאים במיוחד?

עד היום,

לכתיבה תמיד היה שימוש
יותר מגביל ופרטי מאשר לדיבור

אבל בימינו, בתקופת הרשתות החברתיות,

הדבר עובר שינוי מהפכני.

מעולם לא נכתב כל כך הרבה כמו בימינו.

מעולם לא כתבו רבים כל כך,
כדי שיקראו זאת רבים כל כך

וברשתות חברתיות אלו, בפעם הראשונה,

אנו רואים בקנה מידה גדול
שימושים אורתוגרפיים חדשים

שכוללים אנשים, שמאייתים
ללא דופי, משכילים מאוד,

כשכותבים ברשתות החברתיות נוהגים באופן דומה

נוהגים כמו רוב המשתתפים ברשתות החברתיות.

במילים אחרות, משמיטים את התיקונים של האיות

ומעדיפים את המהירות
ואת האפקטיביות של התקשורת

לפי שעה נם שימושים כאוטיים יחידים,

אבל אני חושבת שעלינו לשים לב

כי ככל הנראה אומרים לנו

שתקופה שמקצה לכתיבה מקום חדש

מבקשת מהכתיבה הזו קריטריונים חדשים.

אני חושבת שנטעה אם נדחה אותם, נשליך אותם,

כי אנחנו מזהים אותם

כסימפטומים של שקיעה תרבותית של זמננו.

אני חושבת שעלינו להתבונן
בהם, לסדר אותם ולשפוט אותם

בתוך נורמות רלוונטיות יותר,
לצרכים של זמננו.

אני יכולה לצפות לכמה התנגדויות.

יהיו כאלה שיאמרו

שאם נפשט את האיות אנחנו
עלולים לאבד את האטימולוגיה.

למעשה, לו רצינו לשמר את האטימולוגיה

לא להגיע עד לעניין הכתיב,

היינו צריכים גם ללמוד לטינית,
יוונית, ערבית.

עם איות פשוטו,
אנו הולכים לשחזר את האטימולוגיה

לאותו מקום אליו אנו הולכים עכשיו,
למילונים אטימולוגיים.

התנגדות שנייה תהיה מצד אלה שאומרים

"אם אנו מפשטים את האיות

בואו נפסיק להבחין זו מזו

מילים שהיום נבדלות זו מזו רק באות אחת".

זה נכון, אבל זו אינה בעיה.

לשפה שלנו יש הומוניות,
יש בה מילים עם יותר ממשמעות אחת

ואנו לא מתבלבלים:

ה-Banco (ספסל) שעליו אנו יושבים,
ה-Banco (בנק) שבו אנו מפקידים את כספנו,

ה-traje (חליפה) שאנחנו לובשים
של הדברים ש-trajemos (הבאנו)

ברוב המכריע של המצבים ההקשר
מעלים את הבלבול.

אבל יש התנגדות שלישית,

בשבילי היא הכי מובנת אפילו הכי מרגשת,

שמגיעה מאלו שאומרים "אני לא רוצה לשנות.

כך חונכתי, התרגלתי לזה באופן הזה.

כשאני קורא מילה כתובה באיות מפושט

כואבות לי העיניים.'

ׁ(צחוק)

התנגדות זו בחלקה היא בתוכו של
כל אחד מאיתנו.

מה אני חושבת שצריך לעשות?

לעשות מה שעושים תמיד במקרים אלה.

השינויים נעשים קדימה,

מלמדים את הילדים סטנדרטים חדשים

איננו רוצים להשאיר אותנו כותבים
כפי שהיינו רגילים

ומקווים שהזמן יגבש את הכללים החדשים.

ההצלחה של כל רפורמת איות שנוגעת
בהרגלים כל כך טבועים

היא בזהירות, בקונצנזוס בהדרגתיות
ובסובלנות.

אבל איננו יכולים לאפשר
לשורשי המנהגים הישנים

למנוע מאיתנו לנוע קדימה

המחווה הטובה ביותר שאנו יכולים לעשות לעבר

היא לשפר את מה שאנו מקבלים

אז אני חושבת שיש לנו, שאנו מסכימים

שהאקדמיות הן חייבות להסכים,

ולנקות את האיות שלנו

ההרגלים שאנו משתמשים בהם,
ומקבלים אותם גם אם הם לא משרתים אותנו.

אני משוכנעת שאם נעשה זאת

בתחום הצנוע, אך החשוב מאוד של השפה,

אנו הולכים להנחיל לדורות הבאים

עתיד טוב יותר.

(מחיאות כפיים)