לבד ביחד - שרי טרקל ב-TEDxUIUC

שרי טרקל דנה בשאלה מדוע יש לנו יותר ציפיות מן הטכנולוגיה, ופחות ציפיות איש מזולתו.

ערב טוב.

כשהגעתי לראשונה לטכניון של מסצ'וסטס
ב-1978, מייקל דרטוזו,

ראש המעבדה למדעי המחשב,
כינס ישיבה.

זה היה סמינר בן כמה ימים
במרכז הכנסים של "בית אנדיקוט"

שבו הוא אסף את גדולי המוחות

במדעי המחשב באותם ימים

כדי לענות על השאלה,
מה אנשים

ירצו לעשות עם מה שכונה אז

"מחשבים ביתיים".

הביטוי "מחשב אישי"

טרם נכנס אז לאוצר המלים.

אלו היו המחשבים הראשונים

שלא היה צורך לבנות.

אלה היו המחשבים הראשונים

שאפשר היה פשוט לקנות.

ומדעני המחשב הגדולים הללו התכנסו

ואני הוזמנתי לישיבה

כי התחלתי אז לערוך
את מחקרי על מחשבים ואנשים.

הם התכנסו, וכל אחד הציע
את הצעתו הטובה ביותר.

מישהו הציע שילדים ילמדו תכנות,

הם הקשיבו בכבוד.
זאת אפשרות.

מישהו הציע שאולי נרצה להכניס

את פנקסי הכתובות שלנו למחשבים,
ואנשים צחקו,

ואמרו שנייר ועפרון וחוברות נייר קטנות
הם מושלמים לכך

כי לרוב האנשים לא היה בסיס נתונים,

היו להן כמה שמות וכתובות,
כך שזה לא נשמע הגיוני.

כמה אנשים הציעו, "אולי לוח שנה",
ואנשים ממש אמרו, "לא,

אני לא אוהב להשתמש במחשב שלי
בתור לוח שנה.

אני מוצא שהיומן האישי שלי
הרבה יותר טוב,

אפשר לדפדף בו
וזה הרבה יותר מעשי."

אני מספרת את הסיפור הזה
כי לדעתי חשוב מאד לדעת

ולזכור שבעצם בעבר הלא כ"כ רחוק,

התחבטנו בשאלה איך להעסיק
את המחשב.

וכידוע לנו, מאז שהתחלנו להתרשת בינינו,

מאז שהמחשב הפך לשער
שדרכו אנו מתחברים זה לזה,

אנו כבר לא צריכים לדאוג
איך להעסיק את המחשבים.

הם מעסיקים אותנו.

זה כאילו שאנו היישום הלוהט שלהם.

אז איך זה עובד?

אנו נמצאים בדוא"ל, במשחקים,
בעולמות הוירטואליים שלנו.

אנו מסמסים זה לזה בארוחות משפחתיות,
בזמן הריצה, בזמן הנהיגה.

אנו מסכנים את חיינו
כדי לעשות את זה

אפילו כשילדינו יושבים
במושב האחורי של המכונית.

אנו מסמסים בלוויות,

אנו הולכים לגן המשחקים
ודוחפים נדנדות ביד אחת

ועוברים על ההודעות שלנו
ביד השניה.

במחקר שלי אני מרבה לצפות במשפחות,
וזה מה שאני רואה.

הילדים שאני מראיינת אומרים
שהוריהם מקריאים להם את "הארי פוטר"

כשיד ימין בספר
ויד שמאל עוברת

על ההודעות ב"בלקברי" שלהם.

ילדים מתארים
את רגע האיסוף בביה"ס.

הם לא יגידו שזה מפריע להם,
אבל הם מתארים את הרגע

שבו הם יוצאים מביה"ס
בציפייה לקראת הרגע של קשר-עין

בומקום הרגע של קשר-עין
עם ההורה,

שאמנם הגיע לאסוף אותם מביה"ס,

ההורה מביט ב"אייפון" או בסמרטפון שלו
וקורא דוא"ל.

אז מאותו רגע שדור הילדים הזה
נתקל בטכנולוגיה,

הוא מתחרה נגדה,
ומאז הם גדלו והצעירים של היום,

דור הילדים הזה שגדל
כשהטכנולוגיה היא המתחרה שלו,

כעת הגיע תורם לחיות בתרבות
של הסחת-דעת.

ומה הם מספרים לי?

הם מספרים לי שהם ישנים
עם הטלפונים הניידים שלהם.

בהתחלה הם אומרים,
"זה השעון המעורר שלי",

ואז הם מתוודים ואומרים, "בעצם,

זה לא רק בגלל
שזה השעון המעורר שלי."

הם אוהבים לישון איתו, למקרה
שיקבלו מסרון או ירצו להתקשר

ואז הם אומרים שגם כשהניידים שלהם
מורחקים מהם--

למשל, כשעליהם להשאיר אותם
בארונית בביה"ס--

הם יודעים מתי הם מקבלים
מסרון או שיחה,

הם מרגישים את זה, הם יודעים
ממרחק שהם קיבלו מסרון או שיחה

הם אומרים שהם פשוט
יכולים להרגיש את זה.

ואכן, מבוגרים וגם צעירים מדווחים
שהם מרגישים שהטלפונים שלהם רוטטים,

אפילו כשהם לא.

זו תופעה מוכרת היטב.
היא קרויה "צלצול רפאים".

כולם מדווחים עליה.

כשמרחיקים מאיתנו את הטלפונים שלנו,

אנו נעשים מתוחים,
בלתי-נסבלים, למען האמת.

הטכנולוגיה המודרנית הפכה למעין
איבר-רפאים, עד כדי כך היא חלק מאיתנו.

אז לאן מוביל הסיפור
שאני רוצה לספר?

לפני 15 שנה,
כשראיתי את האינטרנט בחיתוליו,

הרגשתי אופטימיזם עצום.

ראיתי מקום עבור משחק בזהויות

שכיניתי "סדנת הזהויות",

שבו נתנסה בהיבטים של אישיותנו,
שאנו מתקשים להתנסות בהם בעולם האמיתי

וכל זה קורה,
וזה באמת מופלא.

אבל מה שלא חזיתי,
ושעליו אני רוצה לספר לתלמידי,

ואפשר לגנות אותי
על כי לא ראיתי את הנולד,

מה שלא חזיתי,
ומה שיש לנו כעת הוא

קישוריות ניידת, העולם הזה של מכשירים
שתמיד פועלים ותמיד איתנו,

שזה אומר שתמיד נוכל לברוח
מן העולם האמיתי,

וללכת לכל אותם המקומות והמרחבים
שמחכים לנו

ושנרצה לעשות זאת.

אחד הגברים שראיינתי,
ששיחק עם ילדיו בגן המשחקים

בעודו משוחח עם הפילגש הוירטואלית שלו
ב"אייפון", כינה זאת 'לחיות במיקס'.

אז אפשר לומר
שמה שאני מדברת עליו

הם הסכנות שבמעבר מריבוי-משימות

לריבוי-חיים,
הסכנות של החיים במיקס.

הטכנולוגיה מציעה את עצמה
כמעצבת של האינטימיות שלנו,

והיום כבר בכלל לא מנסים להסתיר
את שאיפתה

לספק לנו את החיים על המסך
כתחליף לחיים האחרים.

הטכנולוגיה מפתה, כשזמינותה פוגשת
את הפגיעות האנושית.

ומסתבר שאנו אכן פגיעים ביותר.

אנו בודדים, אך חוששים מאינטימיות.

הקישריות מציעה לרבים מאיתנו

את האשליה של חברת-אחרים
בלי התביעות של החברות איתם.

נשמח מאד להיות זה עם זה--
כל עוד נשמור על מרחק זה מזה,

מרחק במידה שתאפשר לנו שליטה.

חישבו על זהבה: לא קרוב מדי,
לא רחוק מדי, אלא בדיוק במידה הנכונה.

קשר תפור לפי הזמנה:
זאת ההבטחה החדשה.

היכולת להסתתר מפני האחרים
גם כשאנו מחוברים אליהם ללא הרף.

בניסוח הכי פשוט,
אנו מעדיפים לסמס במקום לשוחח.

בקשרים המקוונים טמונות הבטחות רבות,

אבל חיינו, בקישוריות רציפה,
גם הופכים אותנו לפגיעים.

הרבה פעמים אנו עסוקים מדי בתקשורת
מכדי לחשוב.

עסוקים מדי בתקשורת מכדי ליצור,

עסוקים מדי בתקשורת
מכדי לתקשר באמת

עם האנשים שסביבנו
בצורות החשובות באמת.

בהיותנו במגע מתמיד
אנחנו לבד ביחד.

בפרפרזה על ת'ורו,
היכן אנו חיים ולמען מה אנו חיים

בחיינו החדשים, הקשורים ברצועה,

ובמלים אחרות, מה יש לנו עכשיו,
כשיש לנו מה שאמרנו שאנו רוצים,

כשיש לנו
מה שהטכנולוגיה הופכת לקל?

בתאגידים, בחוגים של ידידים
צעירים ומבוגרים,

בפקולטות האקדמיות, אנשים מוכנים להודות
שהם מעדיפים לסמס

או לשלוח דוא"ל
מאשר לשוחח פנים אל פנים.

אלה שאומרים, "אני חי את חיי
ב'בלקברי' שלי,"

נמנעים מראש מהמחוייבות בזמן-אמת
של שיחת הטלפון.

כשמסמסים, אמר צעיר אחד,
יש יותר זמן לחשוב אם מה שכותבים

בטלפון עלול לחשוף עליך.

אנו משתמשים כאן בטכנולוגיה
כדי לצמצם את המגע האנושי, וישנו עניין זהבה,

של קביעת המינון המדויק
של אופיה ומישכה.

אנשים שואבים נחמה מהמגע עם רבים אחרים,
ובמקביל שומרים אותם במרחק בטוח.

ואנו ניצבים בפני סתירה.

אנו עומדים על כך שעולמנו
הולך ונעשה מורכב

ומאידך יצרנו תרבות של תקשורת

שהפחיתה את הזמן הפנוי לנו
לשבת ולחשוב ללא הפרעה

הגברנו את הנפח והמהירות
של התקשורת,

אבל אנו מתחילים לצפות
לתשובות מהירות.

וכדי לקבל אותן, אנו שואלים זה את זה
שאלות פשוטות יותר,

אנו מתחילים להפוך את התקשורת שלנו
לרדודה יותר ויותר,

אפילו בנושאים הכי חשובים.

שייקספיר היה ודאי אומר,

שאנו נאכלים בידי הדבר שמזין אותנו.

שטף התקשורת משפיע על התפתחות העצמי
בדרכים רבות,

אנסה להזכיר כאן אחת מהן.

הבה נכנה אותה,
"אני משתף, לכן אני קיים."

אצל רבים במחקר שלי, דברים עוברים
מ"אני מרגיש משהו, אז אני רוצה לטלפן,"

ל"אני רוצה להרגיש משהו,
אז אני צריך לשלוח מסרון."

במלים אחרות, תקפותה של ההרגשה
הופכת לחלק מביסוסה.

זאת ועוד, מה שלא זוכה לטיפוח
הוא היכולת להיות לבד.

היכולת לאסוף את עצמך.
יש אמת פסיכולוגית גדולה:

אם איננו מלמדים את ילדינו להיות לבד,
הם יכירו רק את החוויה של היות בודד.

כשמבוגרים וילדים מתרגלים
לקישוריות מתמדת,

אנו מאבדים את כושרנו להתבודדות
מהסוג שממריץ ומשקם אותנו.

אז הבה ואשתף אתכם
בכמה מחשבות אחרונות.

ראשית, בקשר לדימוי של ההתמכרות,
שאנו יותר מדי מועדים לה.

ושנית, בקשר לרגע הנוכחי
ולהבטחה הצפונה בו.

ראשית, ההתמכרות.

אנשים מכושפים ע"י האור
האדום הקטן ב"בלקברי",

שאומר להם שמחכה הודעה.

אני שואלת אותם מדוע,

והם מדברים על המכשיר הנייד שלהם
כעל מקור תקווה בחייהם.

המקור ממנו יגיע אליהם
משהו חדש.

המקום שבו תובס הבדידות.

הם אומרים דברים כגון,
"מהטלפון באים כל הדברים המתוקים."

אנו פגיעים לתחושה המתמדת
של הקשר שמציעה הטכנולוגיה.

עלינו להתמקד בפגיעות זו

כי אנו יכולים לעבוד
על להיעשות פחות פגיעים.

מועדים לכך ככל שנהיה, איננו יכולים
להרשות לעצמנו את דימוי ההתמכרות

כי למי שמכור יש רק פתרון אחד,

והוא להיפטר מהחומר הממכר.

והיום ברור לנו שלא ניפטר מהאינטרנט,

לא ניפטר מהמדיה החברתית.

לא נפנה עורף לילדינו או נאסור עליהם
להשתמש בטלפונים ניידים.

הטכנולוגיות האלה הן שותפותינו הנוכחיות
בהרפתקה האנושית.

הרעיון של התמכרות, לצד הפתרון היחיד
שברור לנו שלא ננקוט בו,

גורם לנו לחוש
חסרי-תקווה ופסיביים.

אנו חשים שמשהו חסר,
ונמצאים ברגע של הזדמנות.

כל טכנולוגיה מספקת הזדמנות לשאול,

האם היא משרתת
את מטרותינו האנושיות?

שאלה שגורמת לנו לשקול מחדש
מהן אותן מטרות.

מעצם העובדה שגדלנו והתבגרנו
עם האינטרנט,

אנו מניחים שהאינטרנט עצמו בוגר.

אנו נוטים לראות את מה
שיש לנו היום כטכנולוגיה בשלה,

שהדרך בה אנו חיים היום
עם האינטרנט

היא זו שבה נחיה עימה בעתיד.

וזה לא נכון.

האינטרנט עצמה
נמצאת ממש בתחילת דרכה.

הגיעה העת לערוך כמה תיקונים
ותקווה אחת היא

להתחיל מחדש כמה שיחות
שהנחנו להם לרדת מהפסים.

כדוגמה אחת,

אנו מגבילים את שיחותינו
באופן שנוטה מאד לרעתנו,

בכך שאנו עוברים
להלך-רוח של ביצועי הרשת

בחיינו האישיים והמקצועיים כאחד.

מבחינה אישית הנטיה היא לנצל את
המדיה החברתית למען ביצועים של עצמי אידיאלי.

רבים אומרים לי שהם לא אוהבים
לחשוף פגמים וחולשות

או לשתף חברים מקוונים
בבשורות רעות.

הם אומרים דברים כמו, "פשוט לא נראה
שזה המקום לדבר בו על בעיות."

אפילו לא, כפי שאשה אחת אמרה לי,
"על מותו של כלבי,"

אז ודאי שלא על בעיות חמורות יותר.

אז ככל שאנו מבלים במקוון
יותר זמן,

כך אנו שומרים יותר דברים לעצמנו,

אפילו כשלדעתנו אנו מעדכנים
שוב ושוב את הסטטוס שלנו

וחושפים את עצמנו לעיני העולם.

אך לעתים קרובות מאד אנו חושפים
את מה שגורם לנו להיראות טוב.

אנו חושפים את מה שקל לחשוף.

מבחינה מקצועית, אנו גם משפרים ביצועים
בדוא"ל ובמזכרים בעבודה.

אנשי עסקים, עורכי-דין
ויועצים מספרים לי

שבסביבת העבודה שלהם
הם לא מעוניינים להותיר רושם אלקטרוני

של פניה לעזרה
או הודאה בכשלון ובתחושות תסכול.

וכך אנו מקשים על תיקון בעיות,

אנו מקשים על קבלת ייעוץ
בקשר אליהן.

אז אנו חסכניים בשיחותינו
ביחסי הידידות שלנו,

וחסכניים בשיחות בחיינו המקצועיים

כדי לשפר את ביצועינו בעבודה.

הדרך קדימה מאתגרת, אך ברורה,
למוסדות וגם ליחידים,

למען אהבה,
כמו-גם למען כסף.

המשימה הבאה של כולנו היא
לחדש את השיחות ההכרחיות הללו

במקום כשיח סתמי של סוף-שבוע,
עלינו לחפש את השיח המחייב של אמצעו.

וזה לא יהיה דבר רע כל-כך.

לקחת בחזרה את השיחות,
זהו האתגר החדש.

תודה לכם.

[מחיאות כפיים]